דילוג לתוכן העיקרי

כריתות | דף יא | קטן פטור

 

במשנה שבסוגייתנו אנו למדים שבכל איסורי עריות, אם היה אחד גדול והשני קטן, הגדול חייב ואילו הקטן פטור:

"כל עריות, אחד גדול ואחד קטן - קטן פטור".


דהיינו, אם היה הבועל גדול והנבעלת קטנה (או להיפך), הבועל חייב והנבעלת פטורה. בסוגייתנו מבואר שדין שפחה חרופה יוצא דופן. על אף שבדרך כלל חיובו של הגדול עצמאי, אף שהקטן פטור, בשפחה חרופה אף הגדול פטור היות והבועל והנבעלת הוקשו זה לזה:

"ת"ר: בזמן שהאשה לוקה - האיש מביא קרבן, אין האשה לוקה - אין האיש מביא קרבן".


משמע מכאן שאם השפחה הייתה קטנה, האיש אינו צריך להביא קרבן אשם. כך מבינים ראשונים רבים (רש"י ד"ה כל העריות, כך כתב גם השיטה מקובצת באות ו, הראב"ד בהלכות איסורי ביאה פרק ג הלכה יז ועוד):

"אם האחד גדול או האיש או האשה האחד חייב והאחד פטור ובשפחה אינו כן ובגמרא מפרש לה" .


כלומר, במקרה שבו קטן בא על שפחה הוא אינו מתחייב בהבאת קרבן ולכן אף השפחה פטורה מעונש מלקות. ברם, דעת הרמב"ם שונה – לדעתו גם הקטן חייב בהבאת קרבן (רמב"ם הלכות שגגות ט, ג):

"בן תשע שנים ויום אחד שבא על שפחה חרופה, היא לוקה והוא מביא קרבן, ויראה לי שאינו מביא עד שיגדיל ויהיה בן דעת".


לו הייתה זו כוונת הגמרא, היה ניתן להסביר את הפטור במשנה במקרה שהאיש קטן והאשה גדולה ולומר שדוקא במקרה זה יש חילוק בין דיני עריות לשפחה חרופה. בשפחה חרופה גם קטן יהיה חייב על אף שבשאר דיני עריות הוא פטור, אולם במקרה והאיש גדול והשפחה קטנה, האיש יהיה חייב והאשה פטורה. לכן נראה יותר להסביר כדעת הראשונים שהזכרנו לפני כן.

יחד עם זאת, אם ננסה להתעמק בדין של הרמב"ם צריך לשאול האם יש במעשהו של הקטן חטא ולכן עליו להביא את הקרבן, או שאין מדובר בחטא והקרבן בא לשם תיקון אחר?

בפשטות, לא מסתבר לומר שהקטן יהיה צריך כפרה כלשהי, שכן אף אם הוא היה בא על אשת איש הוא לא היה חייב בכפרה! כך גם בדיני נזקין, קטן אינו מתחייב בנזק ולא מצאנו שום מקום שחייבו אותו לשלם אף לא לאחר שגדל ונעשה לאיש (וגם הרמב"ם עצמו לא הצריך אדם זה אפילו לא בתשובה). לכן, נראה לומר שמטרת הקרבן כאן היא אחרת - רבי משה פיינשטיין הציע להסביר זאת באופן הבא (שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן י):

"שהוא גזה"כ מקרא דדריש בתו"כ שהביא הכ"מ והלח"מ בפ"ט משגגות ה"ג לחייבו בקרבן לקטן בשפחה חרופה אף שלא חטא כלום, ומצינו חטאת שבאה שלא לכפרה כהא דחטאת נחשון בזבחים דף ט', ואף שפרש"י בחומש שהחטאת באה לכפר על קבר התהום ועל מכירת יוסף אפשר גם באשם זה של הקטן יהיה כפרה על חטאי אחרים כמו על חטא אביו שלא חנכו להתרחק מזנות וכדומה, ואף בל"ז אין לנו ליתן טעמים על גזה"כ".


כלומר,מלבד גזרת הכתוב יתכן לומר שמטרת הבאת קרבן האשם על ידי הילד (לאחר שיגדל) היא בכדי לכפר על מעשיהם של אחרים שהביאו אותו לידי מעשה זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)