קוצר רוח ועבודה קשה

  • הרב אהרן ליכטנשטיין

קוצר רוח ועבודה קשה / הרב אהרן ליכטנשטיין

לפרשת וארא*

פרשת וארא היא חלק מסדרה של חמש פרשות (שמות-יתרו) שמתארות את ראשית דרכו של עם ישראל, יציאת מצרים וקבלת התורה. מה שמייחד את פרשתנו מארבע הפרשות האחרות הוא דווקא מה שאין בה. בכל אחת מארבע הפרשות האחרות יש אירוע מרכזי בעל חשיבות היסטורית: בפרשת שמות - השיעבוד ופריצתו של משה אל במת ההיסטוריה, בפרשת בא - יציאת מצרים, בפרשת בשלח - קריעת ים סוף, ובפרשת יתרו - מתן תורה. רק בפרשת וארא אין מאורע בולט, יש בה רק רצף מאורעות שהובילו בהמשך ליציאת מצרים. דווקא בשל כך, נראה שיש לפרשתנו חשיבות עצומה בהקשר לשני התהליכים המקבילים המתוארים בתחילת ספר שמות - התפתחותו של עם ישראל כעם ושל משה כמנהיג.

בתחילת הפרשה מבטיח הקב"ה למשה שיגאל את עם ישראל מיסוריו. ההבטחה ארוכה ומפורטת וכוללת חמש לשונות של גאולה. משה מעביר את הדברים לעם ישראל, אך הם נופלים על אוזניים אטומות ולבבות ערלים:

"ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה". (ו,ט)

פירושים רבים נאמרו ביחס לשני הביטויים "קצר רוח" ו"עבדה קשה" והקשר ביניהם. רשב"ם במקום מסביר:

"ולא שמעו אל משה- עתה אף על פי שהאמינו מתחילה כדכתיב 'ויאמן העם' (שם ה',לא), שהיו סבורים לנוח מעבודה קשה, והנה עתה הכביד עליהם יותר".

הסיבה לאי האמון מצד בני ישראל היתה אם כן אכזבה. בפרשת שמות בא משה לעם ישראל וסיפר להם את בשורת הגאולה. בני ישראל שמעו את המלים "פקוד יפקוד" שהיו מסורות להם כסימן לגאולה, האמינו למשה ולכן שמחו וקיוו לטוב:

"ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בני ישראל וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו". (שם ד',לא)

בעם ישראל פעמה רוח של גאולה, הם האמינו שתוך יום-יומיים יגאלו ויפסיקו לעבוד. הם כבר התחילו "לארוז את המזוודות". מה רבה היתה אכזבתם כשגילו שעברו יומיים, עבר חודש והגאולה טרם באה. השיעבוד נמשך ואף נהיה קשה יותר. עם ישראל ניחן בחוסר סבלנות וחוסר תודעה היסטורית. הוא לא הבין שגאולה היא תהליך איטי וממושך, הוא חשב שהגאולה תבוא בבת אחת ומשלא באה התאכזב ובא בטענות. זוהי כוונת הביטוי "קוצר רוח".

באשר ל"עבודה קשה"- אדם שמבשרים לו שהוא עומד להיגאל,

גם אם יש לו תודעה היסטורית והוא מבין שגאולה לא באה ביום אחד, הוא יצפה לפחות לשיפור מיידי בתנאי חייו. אם השיעבוד נמשך ואף מחריף, מה תועיל לו בשורת הגאולה? כיצד תסייע בשורת הגאולה לאותו תינוק שנשחט כדי שפרעה ירחץ בדמו? עם ישראל ראה שהגזירות רק מחריפות ולכן מתלונן:

"ירא ה' עליכם וישפט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו". (ה',כא)

הספורנו על הפסוק "ולא שמעו אל משה" כותב:

"... וכן לא נתקיים בהם ונתתי אותה לכם אבל נתנה לבניהם".

לא מספיק להם שבניהם יגאלו, הם רוצים שהגאולה תעזור גם להם.

קוצר רוח ועבודה קשה היו גם אצל משה רבנו. אומרת הגמרא:

"'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה' - אמר לו הקב"ה - חבל על דאבדין ולא משתכחין (רש"י במקום - 'הפסד גדול יש על גדולים שאבדו ואיני יכול למצוא חסידים אחרים כמותם, שאין אתה כאברהם ויצחק ויעקב שלא הרהרו אחרי מידותי'), הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב בא-ל שדי ולא הרהרו על מידותי ולא אמרו לי מה שמך, אמרתי לאברהם 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה', בקש מקום לקבור את שרה ולא מצא עד שקנה בד' מאות שקל כסף ולא הרהר על מידותי. אמרתי ליצחק 'גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך', בקשו עבדיו מים לשתות ולא מצאו עד שעשו מריבה… ולא הרהר אחר מידותי. אמרתי ליעקב 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה', ביקש מקום לנטוע אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה ולא הרהר אחר מידותי ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת לי 'מה שמך' בתחילה, ועכשיו אתה אומר לי 'והצל לא הצלת את עמך'. (סנהדרין קי"א ע"א)

מוסיף המדרש:

"ראה הקב"ה מה עתיד פרעה הרשע לעשות ולהכביד העבודה על העם מעת שילך בשליחותו, וכדי שלא יטעה בדבר הודיעו הקב"ה - כך וכך עתיד פרעה לעשות בזמן שתלך בשליחותי כדי שלא ישיח דברים כלפי מעלה, ואף על פי כן הטיח דברים כלפי מעלה ועליו נאמר "כי העושק יהלל חכם" (קהלת ז'/ז)'. (שמות רבה ג'/ט)

בנוסף להרהור אחר מידותיו של הקב"ה מתגלה כאן קוצר רוח מצידו של משה. הקב"ה הודיע לו מראש שפרעה יסרב לשלחם - "ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך" (ג', יט) - ואף על פי כן חשב משה שהגאולה תבוא כהרף עין ולכן בא בטענות משראה שזה לא קרה.

גם למשה לא היתה אם כן תודעה היסטורית, והוא לא הבין שמדובר בתהליך ממושך. חז"ל כותבים במדרש (שם ג',א) שמשה היה טירון בנבואה. נראה שהוא היה גם טירון במנהיגות - פעמיים העריך שלא כהלכה את תגובתו של עם ישראל. בפעם הראשונה טען "והם לא יאמינו לי…" (ד',א) אך במציאות קרה להיפך - "ויאמן העם" (ד',לא). בפעם השניה רץ מיד לספר את הבשורה (בפרשתנו) בחושבו שכולם יאמינו, אך תגובתם היתה "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבודה קשה" (ו',ט). משה היה אם כן מנהיג חסר נסיון וגם קוצר רוחו היה אחד המאפיינים לכך.

אולם גם הבעיה של "עבודה קשה" היתה קיימת אצל משה. הגמרא בסנהדרין שהבאנו קודם מספרת:

"תניא אמר ר' אלעזר ברבי יוסי פעם אחת נכנסתי לאלכסנדריא של מצרים, מצאתי זקן אחד ואמר לי בא ואראך מה עשו אבותי לאבותיך - מהם טבעו בים, מהם הרגו בחרב, מהם מעכו בבנין, ועל דבר זה נענש משה רבנו שנאמר 'ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה...'".

משה ראה שהמצב רק הורע, שיהודים ממשיכים להיהרג, ובא בטרוניא כלפי הקב"ה. הוא חשב שלא ייתכן שהקב"ה דיבר על גאולה, ויהודים ימשיכו למות - זהו חוסר צדק מצד הקב"ה. מה תעזור בשורת הגאולה לאותו תינוק שהושם בקיר בנין? אמנם כל מה שהובטח לאבות יקויים בוודאות, אך מדוע צריך המצב להחמיר עד אז? משה היה אם כן טירון גם באמונה.

חשיבותה של פרשת וארא מתבטאת, אם כן, בכך שהיא מהווה תשובה לבעית קוצר הרוח. מי שקורא את כל הפרשה רואה איך התהליך מתבצע, איך הקב"ה חושב על הכל. ניתן לשאוב מפרשתנו מודעות היסטורית. גם אנו יכולים ללמוד מפרשה זו רבות ביחס לגאולה שלנו. לעומת זאת, אין בפרשתנו תשובה לבעיה השניה. שאלת "צדיק ורע לו" נשארה, נשאלה פעמים רבות במשך ההיסטוריה וטרם נענתה. משה רבנו המשיך לשאול אותה גם לאחר שהתפתח כמנהיג וכבר לא היה טירון - "הודיעני נא את דרכיך" (שמות ל"ג,יג). השינוי שחל בו התבטא בכך שבתחילת דרכו שאלה זו גרמה לו לבוא בטרוניא כלפי הקב"ה ובפרשת כי תשא הוא רק ביקש מהקב"ה שיענה לו על השאלה. מכל מקום השאלה עצמה תישאר כנראה חסרת מענה עד ביאת גואל צדק.



*השיחה נאמרה בליל שבת קודש פרשת וארא תשנ"ג, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.