דילוג לתוכן העיקרי
גמרא בבא קמא -
שיעור 20

בבא קמא | דף יז ע"א-יח ע"א | צרורות: נזק משונה

קובץ טקסט
 
 
המשנה בתחילת הפרק השני עוסקת בנזקי רגל. כפי שבארנו בעבר, נזקי רגל מתאפיינים בכך שהבהמה מזיקה שלא במתכוון כלל אלא "דרך הילוכה". במשנה מוזכר מקרה שבו היו "צרורות מנתזין מתחת רגליה ושברה את הכלים", שאז דין בעלי הבהמה הוא לשלם חצי נזק. מקרה זה נקרא בגמרא בקצרה בשם "צרורות", ולפי המבואר בגמרא, "צרורות" הם תולדה של רגל, שכן הבהמה לא מזיקה בגופה אלא הצרורות שהתיזה הם המזיקים.
 
גדר הדין
הגמרא דנה מהו המקור לכך שעל צרורות חייבים לשלם רק חצי נזק, ולמסקנה מביאה את דברי רבא, שהדבר נלמד בהלכה למשה מסיני. עם זאת, עלינו לנסות להבין מהו הטעם לכך שנזקי צרורות יזכו בהפחתה בתשלום.
 
רבא בגמרא משווה את דיני נזיקין לדיני טומאה וטהרה. בדיני טומאת זב (וטומאות נוספות הדומות לו מבחינה הלכתית) קיים דין טומאת הסט. על פיו, דבר המקבל טומאה שהוסט על ידי הזב, טמא, אף שלא נגע בו הזב. ומבאר רבא שבמקומות שבו הזב מוגדר כמסיט את החפץ, כגון שהסיטו באמצעות חפץ אחר, במקרה המקביל בדיני נזיקין יתחייב בעלי הבהמה בנזק שלם, ולכן היכן שבהמה הזיקה באמצעות דבר המחובר לגופה, תהיה חייבת בנזק שלם. לעומת זאת, במקרים שבהם הנזק מוגדר כצרורות, כגון שהבהמה בעטה ברגליה דבר שהזיק, זב המסיט בצורה כזאת לא יטמא את החפץ. דבריו מעלים לכאורה את התפיסה, כי סיבת ה"הנחה" בצרורות נובעת מכך שהקשר בין הבהמה לנזק הוא קשר עקיף בלבד, ומעשה הנזק אינו יכול להיחשב כמעשה הבהמה ממש.
 
מסוגיה בהמשך הגמרא (יט.) ייתכן להעלות הבנה אחרת לגבי ייחוד נזקי צרורות. בגמרא שם שאל רבי אבא בר ממל מהו הדין במקרה ש"הייתה מהלכת במקום שאי אפשר לה אלא אם כן מנתזת, ובעטה והתיזה והזיקה"? האם "כיון דאי אפשר לה - אורחיה הוא", או שמא סוף סוף הבהמה לא הזיקה בגופה אלא שגרמה לנזק מכוחה, ולכן תשלם רק חצי נזק. למסקנה הגמרא נשארת ב"תיקו", והספק אינו נפשט. לאור ההגדרה הקודמת לנזקי צרורות קשה לכאורה להבין מדוע שמקרה זה יהיה שונה ממקרה הרגיל של צרורות, והרי בסופו של דבר, הבהמה לא הזיקה במעשה מכוון אלא הזיקה דרך הילוכה בלבד.
 
על כורחנו יש ללמוד מתוך שאלת ר' אבא בר ממל, כי מאפיין של נזקי צרורות הוא השינוי שבהם, שאין דרכה של בהמה להזיק בצורה שכזו, ולכן חייבים הבעלים לשלם רק חצי נזק. לפי הבנה זו, דומים צרורות לקרן; כפי שבקרן חייבים הבעלים לשלם רק חצי נזק, שכן אין דרכה של בהמה להזיק על מנת לפגוע, כך אין דרכה של בהמה להזיק בצרורות, ולכן ישלמו הבעלים רק חצי נזק. לפי זה מובן הצד, שבמקום שבו הייתה מוכרחת הבהמה להזיק בצרורות, הנזק אינו יוצא דופן, ולכן יתחייבו הבעלים לשלם נזק שלם.
 
הבנה זו מפורשת בלשונו של הרמב"ם בפירושו למשנה הראשונה בפרקנו: "העיקר בזה המין כולו מן הנזקין, שכל נזק שיבוא מן הבהמה כשהיא עושה מה שמנהגה לעשות תמיד או על הרוב, זה הוא האמור עליו כדרכה משלם נזק שלם. ושלא כדרכה הוא שיהיה אותו הדבר שעשתה תעשה אותו על המיעוט או שבא ממנה באמצעות מעשה אחר ולא הייתה הבהמה היא הפועלת אותה הפעולה פעל ראשון, על זה יתחייב חצי נזק, וזה הוא החצי נזק המחייב צרורות הנתזים מתחת רגליה".
 
הקף הדין
ההבדל שבין שתי ההבנות שהעלנו בגדר נזק צרורות, עלול להביא לנפקא מינה מעניינת. המשנה מזכירה את דין צרורות במסגרת המשנה העוסקת בנזק רגל, וגם רוב המקרים המובאים בגמרא של צרורות הם נזקי רגל. יתר על כך, לפי הגמרא לעיל (ג:), צרורות הם תולדה של רגל.
 
האם ייתכנו מקרים של צרורות אשר משתייכים לאבות נזיקין אחרים? אחת מהדוגמאות שמביאה הגמרא לצרורות היא "חזיר שהיה נובר באשפה והתיז". תוספות שם (ד"ה נובר) מסבירים כי מקרה זה הוא "צרורות דשן", כיון שהחזיר נבר באשפה להנאתו. לעומת זאת, מפירוש רש"י (יח: ד"ה דדחיק לה) נראה כי הבין שלא ייתכן מצב של צרורות דשן, וצרורות שייכים רק בנזקירגל. מדוע יש מקום לצמצם את צרורות דווקא לנזקי רגל?
 
לפי ההבנה כי חיוב נזק צרורות בתשלומי חצי נזק בלבד נובעת מהשוני שבנזק זה, נראה כי ייתכן להבין זאת. בניגוד לנזקי בהמה אחרים כגון קרן ושן, המאפיין הבולט של נזקי רגל הוא שדרכה של הבהמה להזיק בצורה כזו, שכן היא נובעת מדרך הילוכה הרגילה. לאור זאת יובן, כי דווקא במקום שבו הצרורות הם צרורות דרגל, יש מקום ל"הנחה"; שכן, העובדה שהבהמה הזיקה בצורה משונה, משמיטה מרכיב יסודי של רגל, דהיינו "אורחיה" של הבהמה להזיק באופן זה. לעומת זאת, כאשר מדובר בנזקים אחרים, שבלאו הכי אינם מתאפיינים בכך שהם רגילים ומצויים, אין מקום ל"הנחה" במקרה של צרורות.
 
צורת התשלום
נראה כי שתי ההגדרות שהוזכרו לעיל לצרורות עלולות להשפיע גם על צורת התשלום על נזק צרורות. הגמרא (יח.) מביאה את ספקו של רבא, האם תשלום על צרורות הוא מגופה של הבהמה בדומה לתשלומי חצי נזק בקרן שור תם, או שעל צרורות משלמים מן העלייה בדומה לשאר נזיקין. הצעת הגמרא כי על צרורות ישלם בעלי הבהמה מגופה של הבהמה, נראית תמוהה; לגבי קרן שור תם ישנו פסוק (שמות כ"ב, לה) המלמד כי יש לשלם חצי נזק מגופה של הבהמה בלבד. לאור זאת, קשה להבין מהו הבסיס להצעה, כי גם תשלומים על צרורות שהם תולדה של רגל, יהיו מגופה של הבהמה.
 
תשובה לשאלה זו נמצאת בדברי הרשב"א (ג. ד"ה אמאי קרי): "ורבא מספקא ליה, כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק, אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא כחצי נזק דעלמא, דפירש בו שהוא מגופו". הרשב"א מסביר כי ייתכן להבין, שבכל מקום שבו התורה מקילה מבחינת כמות התשלומים, לשלם רק חצי נזק, מקילה התורה גם לגבי אופן התשלום, שיש לשלם מגופה של הבהמה. לפי הבנה זו, לא ניתן ללמוד מתוך דברי רבא, כי קיים דמיון כלשהו בין צרורות לבין קרן, אשר עלול לגרום להשוות ביניהם לעניין תשלום מגופה של הבהמה.
 
עם זאת, ניתן היה להבין את דברי רבא באופן אחר. אם נבין שייחוד צרורות הוא בכך שהנזק משונה, הרי שמאפיין זה יוצר דמיון בין צרורות לקרן, שגם היא משונה. ייתכן שרבא סבר כי דמיון זה עשוי ללמד שגם לגבי אופן התשלומים יש להשוות בין צרורות לקרן, ולכן על צרורות ישלם בעלי הבהמה מגופה של הבהמה.
 
מקורות ושאלות לשיעור הבא - עוד בעניין צרורות
א. העדאה לצרורות
מקורות
  1. גמרא עד יט. "תיקו".

  2. רש"י יח: ד"ה אלא; תוספות יח. ד"ה במועד; רש"י יח: ד"ה לקרן.

  3. תוספות רבנו פרץ ד"ה תולדה דרגל; מאירי ד"ה צרורות וד"ה תרנגול; שיטה מקובצת בשם רבנו נתנאל.

שאלות
  1. איזו הבנה יותר מסתברת, שתהיה העדאה לצרורות או שלא?

  2. כיצד פותר רבנו נתנאל את הבעיה?

 
ב. שינוי בצרורות
מקורות
  1. תוספות רבנו פרץ ד"ה יש שינוי.

  2. תוספות ג: ד"ה לפוטרו.

  3. תוספות רבנו פרץ נג. ד"ה שותפותי מ"אלא ודאי" עד סוף הדיבור.

  4. תוספות ג: ד"ה אמאי; רמב"ם הלכות נזקי ממון פ"ב הלכות א-ה.

שאלות
  1. כיצד מבין רבנו פרץ את דין שינוי בצרורות?

  2. האם צרורות בשינוי בהכרח יוגדרו כקרן?

  3. כיצד ניתן להבין את צרורות כנזק עצמאי העומד בפני עצמו?

 

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשס"ד
עורך: יעקב יוטקוביץ

 

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)