ליקוטי מוהר"ן | תורה כ"א | צעקה

הקדמה

אנו נלמד חלק מתורה כ"א בליקוטי מוהר"ן, שהיא התורה של "המקיפים", התורה של הצעקות. נקדים ונאמר כי יש במה שנלמד היום, בצעקות, במקיפים, דברים שאי אפשר לומר במילים. הייתה תקופה שהרב בזנסון היה מעביר שיעורים ביער ירושלים, ובפעם הראשונה שהגעתי הוא לימד את התורה הזו. בסוף השיעור, לאחר שהוא דיבר ודיבר, הוא אמר שעד עכשיו היה טוב, ומעכשיו נתחיל לצעוק – וכולם התחילו לצעוק ביער, כל אחד לפי מה שהלב שלו יכול. בשבילי היה בזה חידוש עצום וזה זכור לי כחוויה חזקה ביותר – אלו דברים שאי אפשר להגיד במילים. יש אנשים שיכולים להתנמנם כל השיעור, אבל כשצועקים כולם ערים.

התורה

אנחנו נתמקד בעיקר באות ז' של התורה:

 "ולפעמים יש שהמחין והשפע אלוקי הוא בהעלם, בבחינת עבור, ואז יפה צעקה לאדם, בין בתפלה בין בתורה, כשנתעלם המחין. כי העלם הינו עבור – זה בבחינת (דברים ל"ב) "צור ילדך תשי", כמו (ישעיה ל"ז) "וכח אין ללדה", כמו אשה שתשה כחה מלילד, ובשעה שהיא כורעת לילד ראמת עי"ן קלין, כמנין תבות שבמזמור "יענך", ואז מולדת (זהר פינחס רמ"ט). והשבעין קלין הם בחינת שבעת קולות שאמר דוד על המים, שכל אחד כלול מעשר. והצעקה שאדם צועק בתפלתו ובתורתו, כשנסתלקין המחין בבחינת עבור – אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת.

תורה זו היא לשון רבינו, וממש ניתן לראות איך כל מילה מונחת יפה במקומה.

רבינו מתחיל את התורה בכך ש"לפעמים יש שהמוחין והשפע אלוקי הוא בהעלם", שלפעמים יש העלם. נשים לב כי רבי נחמן מציין שהההעלם ישנו, הוא "יש" ולא "אין" (כפי שהיינו יכולים לחשוב). בנוסף, רבי נחמן מציין כי דבר זה קורה "לפעמים". כאן רוצה רבי נחמן ללמדנו שלהעלם אין סדר, אין חוק ואין הכרח אך הוא קורה "לפעמים". אכן, כשהוא קורה עיקר הנסיון שלנו הוא לראות שההעלם הזה הוא רק ליקוי מאורות, שאף על פי שנראה ש"אין" בעצם "יש". שההעלם איננו ריק גמור אלא רק הסתרה.

במקרה כזה, ממשיך רבי נחמן ואומר, "יפה צעקה לאדם". רבי נחמן היה יכול לומר שאז "ראוי" לצעוק, שאז "כדאי" לצעוק, אבל הוא בוחר בלשון "יפה", שיפה לצעוק. מדוע? משום שהצעקה מגיעה מבפנים, הצעקה צריכה לבוא מאליה – ו"יפה" שהיא מתרחשת. הצעקה היא דבר כל כך אינטואיטיבי, כל כך פנימי - התרחשותי, שאפשר רק לומר עליה ש"יפה" כשהיא קורה.

 

א. החסרון הוא העיבור

אך רבי נחמן לא מסתפק בדברים אלו בלבד. אמנם נכון שדבר ראשון שצריך האדם לדעת הוא שגם כשהוא נמצא במקום של העלם הרי שבעצם מקום זה הוא "יש". אבל רבינו מוסיף ומלמדנו דבר שני, שהוא הרבה יותר עמוק ומרחיק לכת – שכשהאדם מרגיש העלם, שידע שזה "עיבור", שמשהו חדש מתרחש. יש התהוות פנימית שצריכה לקרות, שצריכה לצאת אל הגילוי, וצריך אך לחכות לה.

אפשר להוסיף ולומר, שאם גילו לך מהשמים שחסר לך משהו – עובדה זו עצמה מורה שיש פה משהו. אם אמרו לך שישנו חסרון, אם אתה מבין שיש פה סוג מסוים של העלם, זה עצמו רמז שמשהו קורה אצלך, שיש משהו בתוכך שרוצה לגדול. תחילת התהוותו של הדבר והתחלת הגילוי שלו, הוא עצם העובדה שאתה מרגיש את זה.

ומאין ניתן להוכיח זאת? משום שאם לא היה משהו שהולך ומתהווה, אם לא היה עיבור, אפילו לא היית יודע שחסר לך משהו. שהרי יש כל כך הרבה דברים שאין לנו ואין אנו שמים כלל לב, וכשהאדם מרגיש שיש שפע א-לוהי שנעלם ממנו זה בחינת עיבור.

 

ב. כשאני לעצמי

"וזה", ממשיך רבי נחמן ואומר, "צור ילדך תשי". הקב"ה ברא אותנו עם סוג של טשטוש מובנה, הוא ברא אותנו מטושטשים.

עצם העובדה הפשוטה שאני הינני עצמי, פורסת על העיניים שלי מסך. עצם היותי עצמי מגבילה את השגתי והיא כשלעצמה כבר סוג של "העלם המוחין" של קוצר ראיה הנגרם בשל היותי "נוגע בדבר". אמנם, מזכיר לנו רבי נחמן, "צור ילדך תשי" – זה עצמו מקום הולדתנו ועצם היותנו, על חוסר הבהירות שבה. עצם ההוויה, אם כן, כרוכה בהעלם וככל עיבור היא התרחשות פנימית נעלמת ומעלימה. התרחשות פנימית שעוד לא באה אל הגילוי, שעוד לא נולדה. כמובן, כמו בכל לידה צריך כעת להוציאה אל הפועל, אלא שעצם הצורך הזה בכוח מזכיר לנו את תשות הכח והחולשה שבעצם הווייתנו, "צור ילדך תשי".

ממשיך רבי נחמן ומתאר את הקיום האנושי "כמו וכח אין ללידה, כמו אישה שתש כוחה מלילד". זאת אומרת שיש מקום פנימי בתוכנו שהוא בעיבור ואינו מצליח לבוא לידי ביטוי, לצאת החוצה, וגם אין לנו כח להוציא אותו. שכן למרות שבשביל להוציא מהפנים לחוץ צריך כח, בכל זאת לפנימיות באדם אין כח לעשות זאת, משום שהפנימי הוא לא כוחני בהגדרתו. הפנימיות אף פעם לא משתמשת בכח, אך הלידה הינה המקום בו האדם רוצה שהפנימיות שלו, המקום העצמי, המקום הזה שאין לו שום כוחניות, יצא החוצה – ובשביל יציאה זו הוא דווקא כן צריך כח, כח שאין לפנימיות. החוץ הוא הכוחניות בעצמה, וכדי להצליח ללדת צריך סוג מסוים של כח, ואת הכח הזה אין לנו, ו"כח אין ללידה".

 

ג. הצעקה

"ובשעה שהיא כורעת לילד ראמת עין קלין כמנין תבות שבמזמור יענך... הצעקה שאדם צועק בתפלתו ובתורתו, כשנסתלקין המוחין בבחינת עבור – אלו הצעקות הם בחינת צעקת היולדת".

כאמור, כשהאדם מרגיש שהוא בהעלם הרי זה סימן שהוא בעיבור, סימן שיש משהו פנימי ועמוק מאוד שמתהווה בתוכו – אבל אין לו את הכח לצאת החוצה. אין לו את הכח, בגלל שהוא כל כך פנימי, בגלל שכל הכוחניות זרה לו מאוד. הצעקה, "שבעין קלין כמנין תיבות של מזמור יענך", היא ביטוי של מקום המפגש בין הפנימי לבין החיצוני. מהות הצעקה נובעת מהמקום בו הפנימיות מרגישה שהיא לא מצליחה לצאת החוצה, שאין לה מקום בעולם. כמו שכאשר צובטים אדם הוא מרגיש שצר לו והוא צועק, ממקום אינסטינקטיבי, מקום שאי אפשר לשלוט עליו. צעקה זו באה מתהומות הוויתו הפנימית שקוראת למקום – אך המקום איננו, עדיין צר ודוחק לה. מדוע? כיוון שיש סתירה מהותית בין הפנים לבין החוץ, הפנימיות צועקת במרחבי החיצוניות האנונימיים והאילמים למענה, ל"יענך ה' ביום צרה".

הצעקה היא קריאה למקום בחוץ, קריאה להגיון, לשכל, קריאה להשם, קריאה למציאת פשר במציאות, קריאה ללידה. וצעקה זו היא כמנין תיבות שבמזמור "יענך", משום שבעצם מה שהאדם צועק ומה שהוא מבקש, זה שהקב"ה יענה לו ויבשר לו שבעולם החיצוני יש סוג מסוים של הגיון או שכל או פשר, שיוכלו להכיל ולתת הסבר לפנימיות הזו. לשכל זה קורא רבי נחמן "מקיף".

הצעקה אם כן היא צעקה ל-ה', היא צעקה ל-ה' שיתן מקום לפנימיות. הצעקה היא קריאה למקיף, היא אמונה שיש בעולם בחוץ משהו שאמור בסופו של דבר להכיל, לקבל ולהביא את הפשר למשהו הפנימי. כשאין את המקיף ממילא אין את הכח ללדת. אבל כשיש את המקיף, כשיש את הקשר ל-ה', אז האדם מרגיש שיש לו את הכח ללדת – שיש לו כח להוציא את הפנימיות לחיצוניות. המקיף החיצוני דומה למיילדת המושיטה יד מבחוץ לעזור לתהליך הפנימי לצאת אל הגילוי.

 

 

ד. מדם לחלב, מלידה להנקה

ממשיך רבי נחמן ואומר:

והקב"ה שהוא יודע תעלומות של המחין איך נתעלמו, הוא מאזין צעקתנו, והצעקה הוא במקום צעקת השכינה, כאלו השכינה צועקת ואז מולדת המחין. וזה בחינת הקול מעורר הכוונה" (עיין ברכות כ"ד, ובהרא"ש ורבינו יונה שם, ובשו"ע סי' ק"א), הינו המחין.

וזה בחינת "תכלם שבעת ימים", 'שבעת ימים' זה בחינת שבעה קולות של דוד כנ"ל, שהם שבעין קלין הנ"ל שצריך לצעק כדי להוציא אור הפנים הנ"ל מהעלם אל הגלוי. והגלוי זה בחינת לדה, ואז אחר הלדה "דם נעבר ונעשה חלב" (בכורות ו:). וזה בחינת תכלם, כי הכלימה "אזל סומקא ואתי חורא" (ב"מ נח:), הינו דם נעבר ונעשה חלב. וזה צור ילדך תשי – ראשי תבות של צעקתנו יודע תעלומות כנ"ל (עיין בספר ברית מנוחה דרך ד') וזה תשי – ראשי תבות של תכלם שבעת ימים".

אפשר לומר, שאכן רק הקב"ה יודע באמת את כל התעלומות האלו. רק הקב"ה שומע את הצעקה של הנשמה, של השכינה, שזועקת שיתנו לה מקום בעולם. שכן אפילו אנו בעצמנו מתביישים להרשות לעצמנו את מה שאנחנו באמת שווים, את מה שגנוז בתוכנו, "בחינת תכלם שבעת ימים". אלא שכאמור, אם אכן אנחנו זוכים להרגיש את הכלימה הזו, חשים את ההעלם – זה סימן טוב, סימן שהלידה קרובה, סימן להתהוות. אם אדם מרגיש את הבושה, אם האדם מרגיש שהוא מתבייש להביא את הפנימיות שלו אל הגילוי – טוב לו שיצעק, שיבקש לא רק את הפנימיות שלו אלא גם את הכוח להוציא אותה לאור.

במילים אחרות, רבי נחמן פונה אל האדם ואומר לו "אל תתבייש לצעוק את עצמך". אמנם כל גילוי של פנימיות כרוך בבושה, אולם הבושה הזאת כשלעצמה, הכלימה, הם סימן שאתה בלידה, הם סימן שהדם נהפך לחלב. זאת אומרת שהמקום של הדם, שהוא הפנימיות שרוצה לצאת החוצה (כמו בלידה שיש בה הרבה דם) אך מרגישה בחוץ זרות וסתירה עמוקה בין הפנימיות והחיצוניות, הוא מקום שאפשר לינוק ממנו, כדם הנהפך להיות חלב. מדוע? משום שדווקא אי הנוחות שבין הפנים ובין החוץ, הבושה שאוחזת באדם שהוא מרגיש שהדברים לא מסתדרים לו, שיש איזה שפע א-לוהי שהוא בהעלם, דווקא הזעקה היא זו שאומרת שהלידה מתקרבת, היא כבר מראה שאני לא מטושטש כל כך, שאני לא רק אחד עם עצמי, שאני לא רק בפנים, שיש בתוכי משהו שרוצה לבקוע. בעצם, רבי נחמן מראה לנו שהנפרדות, שתמיד מלווה בדם, כמו שבושה היא דבר שמלווה בדם המאדים את הפנים, יכולה להיות משהו שאפשר לינוק ולצמוח ממנו.

לכשיחזור הלובן אל הפנים, "אזל סומקא ואתי חוורא", יתגלה שתחילת התעוררות היתה דווקא מתוך בושה מטלטלת, והתפנית במוכנות לצעוק אותה ולהופכה לכוח מניע, ללידה, מתוך אמונה שלעולם צעקה איננה נשארת ללא מענה.

ה. יעקב אבינו – בכור הפנימיות

באות הבאה (ח'), רבי נחמן ממשיך ומתייחס לעיבור:

"וכשהאדם לומד תורה, ואין מבין בה שום חידוש, זה מחמת שהמחין והשכל של התורה והלמוד הזה הן בבחינת עבור. וזה נקרא בשם יעקב, כי יעקב זה בחינת עבור, בחינת (הושע י"ב) בבטן עקב את אחיו, ואז צריך לצעוק הקלין הנ"ל"

רבי נחמן מסביר שיעקב אבינו הוא בחינת עיבור, כי באמת יעקב הוא פנימיות עמוקה. בזמן שיעקב ועשיו היו בבטן וכידוע יעקב טען לבכורה, מסביר רש"י שטענתו של יעקב הייתה אמיתית, שאמנם עשיו הוא בכור בחיצוניות אבל יעקב בכור בפנימיות:

"צא ולמד משפופרת שפיה קצרה תן לה שתי אבנים זו אחר זו, הנכנסת ראשונה תצא אחרונה, והנכנסת אחרונה תצא ראושנה, נמצא עשו הנוצר באחרונה יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשונה יצא אחרון... ויטול את הבכורה מן הדין"

                   (רש"י בראשית כ"ה, כ"ו ד"ה ואחרי כן)[1]

יעקב הוא הבכור של הפנימיות, ועשיו הוא של החיצוניות. ואכן, כמה תפילות וכמה התפתלויות, מאמצים וכח צריך יעקב כדי להוציא את המקום הזה, כמה הוא צריך בשביל שהפנימיות הזו תצא לחוץ. על כך כותב רבי נחמן ש"הקל קול יעקב" (בראשית כ"ז, כ"ב), הקול הוא אותה הצעקה של יעקב שרוצה מקום, שמגיעה לו הבכורה. זה בחינת עיבור.

 

ו. מי שיודע מתי לשתוק ידע מתי לדבר

"ומי שתורתו בלא הבנה בה שום חדוש, אין לדרש אותה לרבים, כי התורה הזאת שהיא בבחינת יעקב, בבחינת עבור, אע"פ שהקב"ה מתענג בה, בבחינת "ודגלו עלי אהבה – אל תקרי ודגלו אלא ולגלוגו" (שיר השירים רבה), אבל אין לדרש אותה כמו שהיא לרבים כי אין לדרש אלא דברים המבררים, כמאמר (שבת קמ"ה) "אמר לחכמה אחתי את – אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסור לך אמור, ואם לאו אל תאמרהו.

                                                         (אות ח')

כיוון שהתודעה של יעקב היא תודעה של עיבור, של מקום שעדיין לא בא אל סיומו ושהינו עדיין בתהליך ובהתהוות, הרי שאחד הדברים שצריך האדם לדעת במקום הזה הוא לשתוק. אם לא ברור לך לגמרי אז תשתוק! זו הייתה החכמה של יעקב, שהוא ידע מתי לשתוק, שהוא יודע שאיננו יודע, שהוא הבין את מקומו. לצעוק ל-ה' – כן. לדבר ברבים, להוליד בטרם עת – לא. רבי נחמן אמנם מדריך אותנו כיצד לצאת אל הגילוי, אך מזהיר אותנו מפני לידה מוקדמת.

אמנם, רק כשיעקב הגיע לדרגת ישראל אז יכול לדבר, כפי שכותב רבי נחמן:

"אבל ישראל לסגלתו, ישראל – אותיות לי ראש, הינו התגלות המחין, המשכת אור הפנים הנ"ל, שפע א-לוהי הנ"ל, בתוך הפנימי כנ"ל. וזה בחינת ישראל, בבחינת (ישעיהו מ"ט) ישראל אשר בך אתפאר", בך דיקא, שיתמשך עטרת תפארת הינו המקיפין הנ"ל, 'בך', בתוך הפנימיות. לסגלתו זאת התורה יכול לדרש אותה לרבים"     (שם)

יעקב ידע לשתוק, היה "ישב אהלים" (בראשית כ"ה, כ"ח), "שמר את הדבר" (בראשית ל"ז, י"א), התנהג בשתיקה כל זמן גלותו של יוסף. אולם משעה שהתגבר על עשיו ונקרא ישראל, היה לו את הכח להוציא החוצה את הפנימיות. ורק כשהוא הגיע לישראל, שזה בחינת ראיה, בחינת "התגלות המוחין", אז היה יכול לדרוש אותה לרבים. ויותר מזה – הוא היה חייב לדרוש אותה לרבים.

ממשיך רבי נחמן:

כי אנחנו נקראים "עם סגלה" (דברים ז'), כמו סגלה שעושין לרפואה. אע"פ שאין הטבע מחיב שיהיה זה לרפואה, אעפ"כ הדבר הזה מסגל לרפואה, וזה למעלה מהטבע, שאין השכל האנושי מבין זה, כמו כן אנחנו לקח אותנו השם יתברך לעם סגלתו, אע"פ שאין השכל האנושי מבין את כל זה, איך לקח עם מתוך עמים... נמצא שזה הדבר כמו סגלה, שהוא למעלה מהטבע, למעלה משכל אנושי, וזה בחינת מקיפין כנ"ל. ומי שזכה לאלו המקיפין להוליד אותם ולהכניס אותם בפנים כנ"ל, נמצא שזכה להבין את הסגלה – בודאי הישר לגלות הסגלה לעם סגלה"                                                  (אות ט')

החכמה היא, כאמור, לדעת מתי לשתוק ומתי לדבר. כל עוד אתה בהתהוות מצווה עליך לשתוק, ואם סיימת את ההתהוות חובה עליך לדבר, מן היושר שתביא את זה לעם סגולה, כי זה לא שלך – ואם זה לא שלך אז מצווה עליך, כאמור, להוציא את זה החוצה.

זה התהליך שאותו צריך יעקב לעבור, ועמו כל אדם הרוצה להיוולד. יעקב, בחינת עיבור, מחפש תמיד את הולדתה של הפנימיות, אך הפנימיות עצמה לבדה חסרת כח (תשש כוחה) מלהיוולד, כפי שתיארנו. רק משעה שמצאה הפנימיות את התוקף שלה, דהיינו את האמת הגנוזה בה, אותו ניצוץ שמימי, מקיף, המצוי גם בחוץ ולא רק בפנים – מקבלת היא כוח לצאת אל הגילוי.

 

ז. תתן אמת ליעקב

מידתו של יעקב, כידוע, היא מידת האמת. יעקב היה צריך הרבה צעקות ותפילות בשביל הארה מן המקום, הארה שהאירה את האמת שבפנימיות, אך אותה אמת עצמה היא זו שידעה לכוון אותו להודות מתי אין אמת בדבריו ושלמותו טרם הגיעה למילואה. אותה מידה של אמת היא המלמדת את האדם מתי לשתוק אך היא גם הדוחפת אותו דווקא לדבר.

יעקב ידע היטב גם לתבוע את שמגיע לו, ידע להגיד שהבכורה מגיעה לו, ידע לדרוש זאת ולהילחם בדרך לא דרך על זכאות זו. וכל כך למה? משום שלא בשמו הוא עושה זאת, לא בשם עצמו אלא בשם האמת. וכיוון שכך, כיוון שיצא מתוך הטשטוש של האני העצמי, ידע להודות על האמת כשאינו יודע אך ידע לא פחות להילחם עליה כשהבין שהאמת עימו. אמת זו שגילה מעוררת את הערך הסגולי שבמציאות ואת היכולת שלה לצאת מגדרי עצמה ולהיוולד.

זהו פלא, סגולה, מה שמידת האמת יכולה לחולל, "ישראל לסגולתו". אותה מידה של אמת שבינקותו מביאה את יעקב ל"התפתלות" וצעקה במציאות, "הקול קול יעקב",  היא המחמשת אותו בבחרותו בקרב "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל". כשמרגיש אדם שהאמת לצידו הרי שמוצא הוא כוחות שמעל הטבע להילחם עליה. עם ישראל הינו תופעה מעל הטבע כיוון שהוא מכוון בכל מאודו לעורר את הסגולה הזו החבויה במציאות. מה שאין אנו מרגישים זאת עתה איננו אלא כיוון שסגולה זו בעיבור, וצריך עוד הרבה צעקות ותפילות לעורר אותה, ועד שלא תתעורר יש להקפיד על שתיקה בשם האמת. אולם, אותה אמת עצמה מרמזת לנו גם נחמה, שבוא יבוא היום ששפלותה ושתיקתה יהיו בעצמם הכוח ללידתה ויציאתה לאור.

 

ח. הנחמה שבאי הידיעה

נדלג לאות י"א:

"נחמו נחמו עמי. כל הצרות והיסורים והגלות אינו אלא לפי ערך חסרון הדעת, וכשנשלם הדעת, אזי נשלם כל החסרונות, בבחינת (נדרים מא.): "אם דעת קנית מה חסרת", וכתיב (ישעיהו ה'): "לכן גלה עמי מבלי דעת" (עיין סנהדרין צב:).

ועקר החיים נצחיים יהיה לעתיד מחמת הדעת, שירבה הדעת, שידעו הכל את ה', ועל ידי הדעת יכללו באחדותו, ואז יחיו חיים נצחיים כמוהו, כי על ידי הידיעה נכללים בו, כמאמר החכם 'אלו ידעתיו הייתיו".

ועקר הידיעה יהיה לעתיד, כמו שכתוב (ישעיהו י"א) "כי מלאה הארץ דעה", ומחמת הדעת לא יחסר כל טוב, ויהיה כלו טוב, כמאמר חז"ל (פסחים נ.) "אטו האידנא לאו אחד הוא", ותרצו (שם) "לעתיד כלו הטוב והמטיב"            (אות י"א)

כל דברינו עד עתה מתלכדים לידי נחמה. הנחמה היא השגת המקיפים, היא ההבנה שהאדם יודע שהוא לא יודע, היינו שהוא יודע שהוא בעיבור, שיודע שהוא עוד ידע יום אחד. ההשגה היא שיש לו את הבושה הזאת, שיש לו את האין שהוא יש, שיש לו את ההעלם, שהוא מבין שיש משהו שמקיף, שהוא יודע שהוא לא יודע אבל יודע שעוד ידע שהלידה בוא תבוא.

יתרה מזאת, אם זה יגיע לפני כן, אם התינוק חס ושלום יצא מוקדם מדי, אם ההתהוות והעיבור לא יבואו לסיומם ייווצר פה נזק. אם אין לפנימיות מספיק כוח ללדת, אם אין לה מספיק דעת, מספיק השגה, מספיק מקיפים – הוצאתם אל הפועל מוקדם מדי עלולה להוביל לחורבן.

דעת זה דעת ה', שאני יודע שה' פה בעולם, שאני יודע שיש לי מקום, שאני יודע שאפשר לצאת החוצה כי יש פשר לכל דבר ואני גם משיג את הפשר הזה. אם אין לי את הכח הזה אז ראוי שהוולד יישאר בבטן, שיישאר בפנימיות, שימשיך להתהוות, שלא ימות חס ושלום. זאת אומרת שגם העדר הדעת והעלם "השפע האלוקי" הינם בעצמם שמירה על דעת ה' ועל האמונה, שיופיעו רק במידה הנכונה. הגם שאין כאן שלימות יש כאן נחמה.

לכן מזכיר לנו רבי נחמן "אם דעת קנית מה חסרת", אם דעת קנית – מה חסרת, מה חסר לך. אתה יודע שאם עדיין לא הגעת אל הגילוי משמעות הדבר שהדברים צריכים עדיין להיות בהתהוות. הדעת היא השגה שגם אם עכשיו אינך יודע דע שבוא יבוא, "אע"פ שיתמהמה עם כל זה אחכה לו".

ובכן שתי נחמות - נחמה אחת היא הנחמה שאם עכשיו יש עדיין העלם סימן שכך ראוי להיות. הנחמה השניה היא בעצם תקווה, אותה השגה שאם אדם מצליח להתנחם בנחמה הראשונה הוא מצליח גם לראות שבוא יבוא הדבר בעיתו.

במקומות של העלם, של הסתרה, של געגועים וצעקות אלמות בא רבי נחמן (כשמו כן הוא) לנחם אותנו – להאיר את עיננו לסיבת הימצאותנו שם, לגלות את אוזנינו מה טמון וגנוז דווקא במקומות אלו ולחזק את רוחנו שכמה שנדע להחזיק מעמד דווקא שם תתעוררנה בקרבנו התקווה והאמונה לצאת משם. שנזכה.