דילוג לתוכן העיקרי

מעילה | דף טו | צירוף מעילות כמפתח ליסוד דין מעילה

 

המשנה בדף טו קובעת, שמעילות שונות מצטרפות זו עם זו. אם נהנה אדם מקודש אחד, ולאחר זמן מקודש אחר - שתי המעילות מצטרפות זו עם זו להשלמת שיעור אחד, המחייב בקורבן מעילה. מכוח הלכה מחודשת זו ביחס למעילה, בוחנות המשניות תחומים הלכתיים נוספים שבהם יש לדון בצירופם של שני מעשים שונים לכדי מעשה אחד.

הגמרא להלן בדף יח מציינת את גזירת הכתוב הקובעת שמעילות מצטרפות זו עם זו, ואפילו לזמן מרובה. כאמור, הלכה זו הינה הלכה מחודשת במעילה, ולא מצאנו דומה לה בתחומים אחרים. כך, למשל, אוסרת התורה לאכול מאכלים אסורים. מי שיאכל חצי שיעור ממאכל כלשהו, וכעבור "זמן מרובה" יאכל חצי שיעור נוסף - לא יתחייב. להלכה זו שני טעמים, המבוססים של שני הגורמים המחייבים במאכלות אסורות: החפץ האסור, ומעשה האכילה.

ראשית, התורה מחייבת על אכילת חפץ בשיעור מסויים. אם החפץ התחלק לשני חלקים, שוב אין חפצא של איסור. אכילה זריזה תצרף את שתי החתיכות ותיצור חפצא של איסור, ואולם אם שתי האכילות מנותקות זו מזו, קיים ליקוי בהגדרת אותו מאכל אסור, ואין חייבים עליו.

שנית, התורה אסרה דווקא אכילה. פעולה הנמשכת זמן ארוך כלל לא מוגדרת מעשה אכילה. משום כך, אף אם אין ליקוי בהגדרת החפצא, סוף סוף אכילה המתפרסת על פני זמן ארוך אינה מוגדרת מעשה אכילה, ואין חייבים עליה (וראה בעיון למסכת כריתות דף יג).

מסוגייתינו למדנו, ששני ההסברים אינם רלוונטיים כאשר עסקינן במעילה. מוקד איסור מעילה בפגיעה בהקדש, ובחיסרון הנגרם לו כתוצאה מן המעילה. לפיכך, אין זה משנה האם היה מעשה אכילה מושלם, או אם ישנו חפצא דאיסורא. סוף סוף, ההקדש בא לידי חיסרון, ואף אם הדבר התפרס על פני זמן רב, את החיסרון הנגרם להקדש אין להכחיש, וחייבים עליו משום מעילה.

תפיסה זו מדגישה את המימד הממוני שבאיסור מעילה, הנוגע לחיסרון ההקדש. אפשר, שהדגשה זו מתקשרת אל דבריו המחודשים של רבי ינאי בסוגייתינו (דף טו עמוד א):

"א"ר ינאי: מחוורתא, אין חייבין משום מעילה - אלא על קדשי בדק הבית ועולה בלבד".


למסקנת הגמרא, אין להבין את דברי ר' ינאי כפשוטם, ואף לדעתו ישנה מעילה בקדשי מזבח, כפי שלמדנו בסוגיות רבות לאורך המסכת. אך עדיין יש מקום לשאול: האמנם דין מעילה הפשוט והמפורש בתורה נוגע דווקא למעילה בקדשי בדק הבית?

אם בקדושה עסקינן, מסתבר שרמת הקדושה בקודשי מזבח גבוהה יותר מזו שבבדק הבית. סוף סוף, בקודשי מזבח ישנה קדושת הגוף, וייעודם - שיעלו על גבי המזבח. קדשי בדק הבית, לעומתם, נושאים עימם קדושה ממונית בלבד - קדושת דמים.

אך דומה, שדווקא משום כך דין מעילה בקדשי בדק הבית פשוט ומרכזי יותר. כאמור לעיל, במוקד איסור מעילה עומד חיסרון ההקדש - ההפסד הממוני. בקדשי מזבח יש אמנם קדושת הגוף, ואולם הפן הממוני שבקדושתם מחודד פחות. לפיכך, מציב ר' ינאי דווקא את קדשי בדק הבית במוקד איסור מעילה. לגביהם, הפגיעה הממונית ברורה ומוחשית יותר, והיא המחייבת משום מעילה.

בהחלט ייתכן, שהשאלה שלפנינו נוגעת להבחנה העקרונית ביסוד דין מעילה, בין תפיסת המעילה כגזל, ובין תפיסת המעילה כהסטת ההקדש מייעודו (כפי שעולה מן הסוגיה בדף יח). בקדשי מזבח, הפגיעה המרכזית היא בהסטתם מייעודם, ובשימושם לצורך חולין. בקדשי בדק הבית, אשר נושאים אופי ממוני ביסודם, ליבה של המעילה בפגיעה הממונית, שהיא כעין גזל.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)