צימצום וחלל פנוי

עיון ב'נפש החיים'

צימצום וחלל פנוי

בעיון הקודם עסקנו במושג הצימצום והיותו מחייב חלל פנוי שבו יווצרו הברואים. הצגנו את אזהרתו של ר' חיים שלא לעסוק בכך יתר על המידה דהוי שאלת 'מה לפנים' שאין לשאול אותה (ע"פ חגיגה יא:).

בעל התניא, ר' שניאור זלמן מלאדי, לאחר שמאריך בשער היחוד והאמונה (פרק ז) לבאר את ההבחנה בין יחודא עילאה ליחודא תתאה, גם הוא מזהיר שלא לנסות להבין את עניין הצימצום כפשוטו ומבאר כיצד יש להבין זאת ע"פ האמת, יעו"ש:

"והנה מכאן יש להבין שגגת מקצת חכמים בעיניהם ה' יכפר בעדם ששגו וטעו בעיונם בכתבי האריז"ל והבינו ענין הצמצום המוזכר שם כפשוטו שהקב"ה סילק עצמו ומהותו ח"ו מעוה"ז רק שמשגיח מלמעלה בהשגחה פרטית על כל היצורים כולם אשר בשמים ממעל ועל הארץ מתחת".

הוא מבאר כי לא ניתן לדבר על הקב"ה במושגים של צימצום כפשוטו כיון שהוא ממקרי הגוף המוגבל. אין סוף אמיתי פירושו שאין לו שום הגבלה. גם אם נאמר שלשיטתם מדובר במקום רוחני הרי שבכל זאת ישנה כאן יצירת מציאות מוגבלת שקשורה לתחומים כלשהם שבהם תלוי קיומה. אין סוף שאינו מוגבל וקיומו הוא אמיתי מצד עצמו איננו נזקק למקום המכיל אותו ואין מקום בו הוא איננו. זאת ועוד, כיון שלשיטתם הקב"ה משגיח על הברואים ויודע את מעשיהם בהכרח יש לומר שלא מדובר בידיעה חיצונית כיון שאז נמצא שאין לו אחדות פשוטה. והלוא ידוע שהקב"ה "הוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה הכל אחד" (ע"פ רמב"ם יסוה"ת ב, י).

על כן הוא מסיק כי בהכרח יש לפרש את מושג הצימצום המופיע באר"י רק בנוגע לעניין הגילוי. כאשר עלה ברצונו לברוא עולמות מוגבלים העלים הקב"ה את האור אין סוף שלא יורגש במקום החלל'- מקום התהוות הנבראים, ועל ידי זה נעשתה האפשרות להתהוותם; אבל כל זאת הוא רק בנוגע לעולמות, אך מצד האור אין סוף הוא נמצא כל תוקפו גם בעולמות המוגבלים. החידוש הוא שלמרות נוכחותו המליאה אין שום יצור שיכול לתפוס זאת וגם שום שינוי לא חל בעצמות האלוקית דבר שבלתי אפשרי במקרי החומר.

ההבחנה היא חדה וברורה. אצל הנבראים ההימצאות במקום קשורה גם לגדרי המקום עצמו. משא"כ אור א"ס נמצא במקום לא בגלל גדרי המקום אלא מפני שהוא בלתי מוגבל. לכן הוא אינו צריך להתפשט או להצטמצם לפי ערכו של המקום אלא הוא מצוי שם בעצם מחמת עצמו.

ע"פ דברים אלה ניתן להבין את מה שר' חיים מגלה בעניין זה והוא פשר המושג חילול השם. "שמראה ח"ו כאילו המקום שעומד בו הוא חלול פנוי ממנו יתברך ואינו חושש מלעבור על מצוותיו של ה'". אדם שעובר עבירה לא מרגיש את המלאות של אור א"ס במציאות בה הוא חי וכביכול סבור שאין הוא נמצא על ידי כך הוא דוחק רגלי שכינה מלהופיע במציאות (ע"פ סוף קידושין).

הרב משה כהן