בבא מציעא | דף צו ע"ב | מתה מחמת מלאכה

אחריותו של השואל מרחיקת לכת, והיא כוללת גם מקרה של אונס. למרות זאת ישנה חריגה אחת: שואל איננו מוחזק אחראי, במקרים שבהם הנזקים לחפץ נעשו כתוצאה מהשימוש שעבורו הוא הושאל. קטיגוריה זו, הידועה בשם "מתה מחמת מלאכה" עומדת בבסיס הדיון שלנו בשיעור זה.

אך קודם לדיון המרכזי, ברצוני להעיר שתי הערות:

* מהגמרא שלנו משמע שעל השואל להביא שני עדים שיאשרו את טענת מתה מחמת מלאכה. על אף שבדרך כלל שבועה מספיקה לסייע לשומרים לבסס טענתם, במקרה זה אין בשבועה תועלת. עם זאת, ישנן גמרות מפורשות שמהן משתמע שיש שבועת השומרים גם לגבי שואל (שבועתו של השואל באה לסייע לו בטענה על מקרה שבו הוא פטור, כלומר מקרה של מתה מחמת מלאכה). לכן, רוב הראשונים (מלבד הרי"ד) נאלצים להסביר את סוגייתנו באופן אחר. האם ניתן לאמץ את סוגייתנו, ובמקביל להכריע כסוגיות ההן?

* הרמב"ם מצטט את הדין של סוגייתנו (הלכות שאלה ופקדון א', ב), אך הוא מתנסח בצורה שונה במקצת: "מתה בשעת מלאכה". מהי משמעותו של השינוי הזה? יתר על כן, מדוע משמר הרמב"ם את הנוסח של מתה מחמת מלאכה במקרה של "כיחש בשרה" (א, ד), כלומר, כאשר ירדה הבהמה במשקל כתוצאה מהעבודה?

לפני שננסה לתת תשובות לשאלות אלו, ננסה להעמיק בטבעו של הפטור של מתה מחמת מלאכה.

טבעו של הפטור

הגמרא (צו:) מסבירה ששואל לא שואל את החפץ על מנת להניחו בפינה כדי לשומרו, אלא הוא שואל אותו כדי לעבוד בו. זו הסיבה שבגללה אין הוא אחראי במקרה של מתה מחמת מלאכה. הדרך הפשוטה ביותר להסביר את זה, היא לומר שההסכם בין השואל למשאיל הוא על בסיס זה שהמשאיל נותן לשואל חפץ כדי שהוא ישתמש בו. לפיכך, כל נזק שיגרם כתוצאה מהשימוש הייעודי, נלקח בחשבון מראש ע"י הבעלים ומקובל עליו. השואל מצידו, מתחייב לשלם על כל הנזקים האחרים שייגרמו לחפץ.

למרות שהסבר זה הגיוני, ואף אומץ ע"י מספר ראשונים (ראה שיטה מקובצת ד"ה 'אבל הרשב"א'), אין הוא מתקבל באופן גורף בראשונים. הרמב"ן טוען שהפטור של השואל הוא על בסיס פשיעתו של המשאיל. מאחר והשימוש הייעודי של החפץ עצמו הוא זה שגרם לנזק, ברור שהחפץ הספציפי הזה לא יכול היה לעמוד בעומס של מלאכה זו. לפיכך, לא היה על החפץ להיות מושאל למטרה זו. ממילא, המשאיל אשם בהשאלת החפץ, ופשיעתו היא שפוטרת את השואל.

לפי הרמב"ן, יש להסביר את הגמרא כך: מאחר ואין השואל לוקח את החפץ כדי לשמור עליו, אלא כדי לעבוד בו, על אחריות המשאיל לוודא שהחפץ ראוי לעבודה זאת.

למרות שהסבר זה מאוד מובן, ומסתדר היטב בלשון הגמרא, יש להבין מדוע סירב הרמב"ן לקבל את ההסבר הפשוט יותר שהובא לעיל. מהם הקשיים בהסבר הראשון שגרמו לו להעדיף את ההסבר השני?

נראה שהתשובה ברורה. בשיעור מס' 2 ציינו שיש שתי אפשרויות בסיסיות להסביר את אחריותו הכמעט מוחלטת של השואל:

* ישנו הסכם לא כתוב בין השואל למשאיל שקובע שהשואל אחראי לכל נזק שייגרם.

* השואל נחשב כמי שרכש את החפץ. ממילא, הוא מחוייב להחזירו- ולא משנה מה יקרה (אם אין באפשרות השואל להחזיר את החפץ המקורי- הוא חייב בתשלום שוויו).

במונחים של הפטור של מתה מחמת מלאכה- אם נקבל את הגישה הראשונה, נסביר שהנזקים שנגרמו בעקבות השימוש לא נכללו בהסכם שבינו לבין השואל (ההסבר הפשוט). אך, אם נאמץ את הגישה השניה, לא ברור בכלל למה יש לפוטרו במתה מחמת מלאכה, מאחר ובכל מקרה על השואל להשיב את החפץ. יתכן וזה מה שגרם לרמב"ן ללכת בכיוון השני. למרות שהשואל מחוייב, בדר"כ, לתת תמורה בעד החפץ, הוא פטור מחיוב זה כשהנזקים נגרמים מפשיעתו של המשאיל.

נפקא מינות

ניתן למצוא נפקא מינות לשני הסברים אלו במקרים בהם לא ניתן לתלות את האשמה במשאיל.

נחלקו ראשונים במקרה שבו השואל בהמה כדי ללכת בנתיב מאוד מסויים, וחבורת ליסטים גנבה את הבהמה בעודה על הנתיב הזה. היד רמ"ה טוען שהשואל פטור מלשלם כי זהו מקרה של מתה מחמת מלאכה. הרא"ש, לעומתו, סבור שאין כאן פטור של מתה מחמת מלאכה (ראה שלטי גיבורים נה: בדפי הרי"ף באות ד'). ניתן להסביר מחלוקת זו על פי מה שראינו עד כה. אם הפטור של מתה מחמת מלאכה הוא מצד ההסכם בין השואל למשאיל, הרי שהסכם זה כולל כל אונס שנובע מהשימוש הישיר שעליו סוכם. מאחר והמשאיל היה מודע לסכנות שיש בדרך המסויימת הזו, ועל פי ידיעה זו השאיל את הבהמה, הרי שהשואל פטור. אך, אם הפטור מבוסס על פשיעתו של המשאיל, במקרה שלנו אין שום אשמה על המשאיל (הבהמה יכולה היתה לעמוד במשימה של הליכה בדרך מסויימת זו, לולי התערבו הגנבים).

[נציין, שהמחבר פסק (ש"מ, ג) כדעת היד רמ"ה, ואילו הרמ"א אימץ את שיטת הרא"ש].

מקרה נוסף שיכול להוות נפקא מינה מובא בש"ך (ש"מ, ו). אדם ששאל נשק כדי לצאת לקרב כנגד האויב, אך בסופו של דבר הפסיד בקרב והנשק נלקח בשבי. תרומת הדשן פוסק שהשואל פטור מצד מתה מחמת מלאכה. הש"ך, מאידך, טוען שלא היתה כל פשיעה מצד המשאיל, מאחר והלוחמים הם שנכשלו בקרב, ולא הנשק. הש"ך מעיר, שניתן להבין את תרומת הדשן על פי פסקו של היד רמ"ה. במילים אחרות, אם יסוד הפטור היה פשיעתו של המשאיל, אי אפשר לקבל את דעת תרומת הדשן, ועל השואל לפצות את המשאיל. אך, אם הפטור של מתה מחמת מלאכה מבוסס על ההסכם בין שני הצדדים, שיטת תרומת הדשן קבילה.

כפי שהוזכר בתחילת השיעור, הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון א', א) מחליף את הביטוי מתה מחמת מלאכה בביטוי מתה בשעת מלאכה. הראשונים יצאו בתקיפות כנגד דעתו של הרמב"ם, שנראית חסרת בסיס הגיוני או טקסטואלי. אלא, שיתכן שאפשר להסביר את הרמב"ם על ידי הרחבת ההגדרה והתפיסה של הפטור, על פי מה שהבאנו בשם היד רמ"ה (הסכם). כלומר, בשעת מלאכה מהווה הגבלה על האחריות. המשאיל מסכים לפטור את השואל מנזקים שנגרמים בשעת השימוש הייעודי- בשעת מלאכה. בעוד שהיד רמ"ה טוען שההגבלה כוללת רק נזקים שנגרמים מחמת השימוש, הרמב"ם טוען שההגבלה היא קטגורית ומכסה את כל הנזקים שנגרמים בשעת השימוש. במילים אחרות, המשאיל פוטר את השואל מנזקים שנגרמים בתוך ההקשר של השימוש (למרות שלא היתה כל פשיעה מצד המשאיל), בעוד שהוא מחייב אותו בכל נזק אחר שייגרם.

רמת ההוכחה

על פי הבנה זו, הרמב"ם מרחיב את הפטור של מתה מחמת מלאכה, לכך שיכלול כל נזק שייגרם בזמן השימוש, אפילו שלא נגרם ישירות מהשימוש עצמו. הריב"ש (תשובה תכ"ג), מאידך, מסביר את הרמב"ם בכיוון ההפוך- "בשעת מלאכה" היא צמצום של הקטיגוריה. בשעת מלאכה נותן לנו את האישור לכך שמיתת הבהמה נבעה מן המלאכה. אחרת, אנו מסתפקים לגבי סיבת המוות. על פי הסבר זה, יש למצוא את מתה בשעת מלאכה בכל המקרים שאין ודאות שהבהמה מתה מחמת מלאכה. אך, יש מקרה אחד שבו לא פסק הרמב"ם כן. הוא פוסק (א', ד) שהשואל פטור מלשלם אם ירדה הבהמה במשקל בזמן עבודתה. דוקא שם, משתמש הרמב"ם בביטוי הנפוץ - מחמת מלאכה. מדוע מקבל מקרה זה יחס שונה? (נחזור לשאלה זו בהמשך.)

בסופו של דבר, תוקף הריב"ש את הרמב"ם בטענה שאם אכן יש ספק, נדרשת רמת הוכחה גבוהה יותר, ולא מכך שמתה בשעת העבודה. אף על פי כן, השאלה שהועלתה ע"י הריב"ש, קרי רמת ההוכחה הנדרשת בשביל לטעון מתה מחמת מלאכה, ראויה לציון ברמה עקרונית, והיא נקודת ציר לעניין נוסף.

במבט ראשון, נראה שסוגייתנו דורשת עדים כדי לטעון מתה מחמת מלאכה, וזה בניגוד לשאר שומרים שנפטרים בשבועה. מאחר ובשאר שומרים לא מצינו כן, רוב הראשונים מסבירים את הסוגיא כך שלא נגיע למסקנה זו (ראה רמב"ם הלכות שאלה ופקדון א', ב). הרי"ד לעומתם, מסביר את הסוגיא כפשטה, וטוען ששואל לא יכול להישבע על מנת לטעון מתה מחמת מלאכה. לשיטתו, יש אבחנה ברורה בין מתה מחמת מלאכה, לבין שאר טענות השומרים. הרי"ד מסביר, שבנוגע למתה מחמת מלאכה, השומר חייב עקרונית, בהיותו שואל. מכל מקום, מתה מחמת מלאכה יכול למחוק את חובתו לבעלים. על כן יש להמציא הוכחה ברמה גבוהה ביותר- עדים. זאת בניגוד לשאר טענות השומרים, שם, אם הטענה היא אמיתית, אין בסיס לחייב את השומר מלכתחילה, ועל כן ראיה טובה איננה נדרשת.

הריא"ז, נכדו של הרי"ד, דוחה הסבר זה, בעיקר על פי כמה סוגיות שמהן יוצא שיש שבועה אצל השואל. הר"יד אמנם דוחה את הקושיות מסוגיות אלו (ולא בצורה משכנעת), אך מסכים עקרונית עם הריא"ז; אין שום מקרה של שבועת השומרים אצל השואל, אם נסכים שמתה מחמת מלאכה דורש גיבוי של עדים.

אולי נוכל להציע וריאציה שונה במעט של הסבר זה, שתסתדר בין עם קריאה פשוטה של סוגייתנו, ובין עם שאר הסוגיות שמהן עולה שיש שבועה לגבי השואל. ציינו, שעל פי הרי"ד שבועת השומרים לא שייכת, כי שואל חייב מעיקרו, אך טענת מתה מחמת מלאכה יכולה למחוק את חיובו. עמדה זו מתאימה לגישה שהוצגה לעיל, שהשואל רוכש את החפץ, אך מחוייב להחזירו. פשיעתו של המשאיל היא הסיבה לפטור את השואל. (בניגוד, אם בסיס הפטור הוא ההסכם המקורי בין השואל למשאיל, אין כלל בסיס לחיוב מעיקרו.)

הנחה זו מקבלת סיוע מפירושו של הרי"ד במקום אחר. במקרה שהבהמה ירדה במשקל מחמת המלאכה, שואל הרי"ד מדוע לא יכול השואל להחזיר את הבהמה איך שהיא. סוף סוף, מאחר והבהמה שומרת על זהותה המקורית, נחשב לו כאילו השיבה (ראה בבא קמא צו:). שאלה זו מבוססת על הגישה ששואל אחראי להשיב את החפץ. אולם, אם השואל מחוייב לפצות את המשאיל על נזקים שייגרמו, אזי אין סיבה לפוטרו רק בגלל שהבהמה לא עברה שינוי מהותי.

אפילו אם נקבל את הבסיס לשאלתו של הרי"ד, שעל השואל להשיב את החפץ, נוכל לענות אם נניח שיש בסיס כפול לחובתו של השואל. כלומר, שואל מחוייב להחזיר את הבהמה מבחינה ממונית, כאשר היא עברה שינוי מהותי בזהותה, אך עליו לפצות את המשאיל על אובדן ערך גם בלי שינוי מהותי בזהותה ("כיחשה בבשרה").

הבה ננתח את סוגייתנו מנקודת מבט זו. אם נמשיך את הקו בו התחלנו, נוכל לגלות הבחנה בין שני המקרים שנידונו לעיל בהקשר של מתה מחמת מלאכה. אם החפץ עבר שינוי מהותי בזהותו, ואין אפשרות להחזירו, אזי על השואל להחליף את החפץ, אך אם פשע המשאיל הרי שהשואל נפטר. אולם, אם החפץ משמר את זהותו המקורית, חובתו של השואל מוגבלת להסכם לפצות את המשאיל על נזקים שאינם קשורים לשימוש בחפץ. על פי זה מתה מחמת מלאכה לא נכלל בהסכם המקורי.

על פי האמור לעיל ניתן להציע, שכאשר החפץ מאבד את זהותו, על השואל להוכיח מעל לכל ספק את הסיבה לפוטרו, ועל כן שבועה לא תועיל. על כן, כשהגמרא דנה במקרה של גרזן שנשבר ואיבד את זהותו היא נוקטת בצורך בעדים. אף על פי כן, שבועת השומרים תחול אצל שואל שטוען שהנזק נעשה מחמת המלאכה, כל עוד נשמרה זהותו המקורית, אפילו אם ירד ערכו.

בדומה לזה, הרמב"ם דורש מתה בשעת מלאכה, בכדי להוכיח שמתה מחמת המלאכה, רק אם החפץ השתנה. אך "כיחשה בבשרה", שם הבהמה לא עברה שינוי מהותי, לא דורש ראיה כה חזקה. על כן, מחמת מלאכה מספיק.

סיכום

פיתחנו שתי גישות להסביר את הפטור של מתה מחמת מלאכה. על פי הראשונה, חובתו של השואל כלפי המשאיל נובעת מהסכם בלתי כתוב שנחתם ביניהם, בו עולה שהשואל מקבל על עצמו לפצות את המשאיל על כל נזק שיקרה לחפץ, זאת בתמורה לשימוש בחפץ. אך, מתה מחמת מלאכה שנובע מהשימוש שניתן לשואל, מעולם לא נכלל בהסכם. מאחר ובמקרים של מתה מחמת מלאכה אין ביסוס לדרוש תשלום מהשואל, סביר ששבועת השומרים תספיק בכדי לגבות את טענתו.

הגישה השניה טוענת ששואל מחוייב להחזיר את החפץ. למרות זאת, במקרים של מתה מחמת מלאכה השואל נפטר מהתשלום בעקבות פשיעתו של המשאיל. על פי הבנה זו, השואל חייב בבסיסו, אלא שכאן יש סיבה חיצונית לפוטרו מהתשלום. על כן, סביר יהיה לדרוש ראיה טובה ביותר - עדים - כדי להוכיח שהוא אכן פטור מחובתו.

הצענו אפשרות מורכבת. לפיה, אם החפץ מאבד את זהותו (מחמת מלאכה) ואין אפשרות להחזירו, אז השואל בסיסית חייב, ויש צורך בראיה מוצקה כדי לאשר את הסיבה החיצונית שפוטרת אותו. אך אם רק ירד ערכו של החפץ, מבלי לאבד את זהותו (כיחשה בבשרה), אין שום בסיס לחייב את השואל, ויש להסתפק בראיה פחותה.

מקורות לשיעור הבא

1. בבא מציעא צז. "אמר רבא האי מאן דבעי... דנפק".

בבא מציעא צד: משנה וגמרא עד "ובעלין באמירה".

2. תוספות צד. ד"ה 'פרה'.

חידושי הר"ן ד"ה 'פרק השואל פרה במשיכה" (מצוטט בנימוקי יוסף בתחילת הפרק).

מאירי בבא מציעא צד: "ומכל מקום גדולי המפרשים... נראין".

3. רא"ש פרק ח' סימן ד'.

מרדכי פרק השואל סימן שע"ג.

רמב"ם הלכות שאלה ופקדון ב', ב-ג.

[4. חכמת שלמה, שלחן ערוך חושן משפט שד"מ, א.]

שאלות מנחות

*  נראה שהגמרא כאן מסבירה את "עמו", טבעה של היחסים הנדרשים כדי להגדיר "בעליו עמו", בשונה מבדף צד.. כיצד מתרצים ראשונים קושיא זו?

* האם יש הבדל בין תירוץ הר"ן לזה של המאירי?

* כיצד מבינים הראשונים את המושג "בעידן עבידתייהו"?

* נסו להבין כיצד מגוון הדעות בהבנת ההגדרה של "עמו" משקפות על ההבנות השונות בדין "בעליו עמו".

[* הבעיה שמועלית ע"י החכמת שלמה יכולה להוות

נפקא מינה נוספת לאופיו של דין "בעליו עמו".]