בבא מציעא | דף צה ע"א | שמירה בבעלים

נפתח בהערה על חציו הראשון של העמוד: הגמרא מצטטת מקור שממנו עולה שהבעלים לא צריכים להיות מועסקים גם בשעת השאלה וגם בשעת הנזק, כדי ליצור פטור של "בבעלים". אך מתוך המקור עצמו אי אפשר לדעת איזה מהזמנים הוא המכריע יותר. לאחר מכן מנסה הגמרא להוכיח מכמה הצעות לוגיות, ומסיקה שהזמן הקריטי בשביל הפטור של בבעלים הוא שעת השאלה.

אחת ההצעות הראשונות היא:

"אי לא שאלה, שבורה ומתה מאי עביד?"

על פי ר' חיים ז"ל, יש במימרא זו ראיה ברורה לכך שאם הפטור של בבעלים תלוי בשעת השאלה, הרי שזה בגלל שהמצב הזה שבעליו עמו מונע את עצם המעמד ההלכתי של שאלה. כך יש לפרש את הטיעון הנ"ל. אמנם הגמרא דוחה ראיה זו, אך ר' חיים סבור שיש בה יסוד גדול להבנת הפטור של בעליו עמו. בשביל להתחייב בכל חיוביו של השואל, צריך להיווצר כאן מעמד הלכתי של שואל על כל היבטיו. מאחר ומסקנת הסוגיא היא אכן, שהפטור של בבעלים תלוי בשעת השאלה, יש כאן ראיה לכך שבבעלים מקעקע את כל הגדר ההלכתי של השואל, ולכן, טוען ר' חיים, השואל פטור אף במקרה של פשיעה מצדו (ראה שיעור מס' 3).

ב. רמי בר חמא - רש"י

מוקד השיעור השבוע יהיה בארבע השאלות הראשונות של רמי בר חמא. הגמרא מצטטת כל בעיא, ולאחר מכן נותנת הסבר קצר לכל צד בדילמה. עלינו להבין מהי ההתלבטות העקרונית שעומדת בבסיסו של כל מקרה.

רש"י מסביר שכל ארבע השאלות הראשונות לא עוסקות כלל בדיני בעליו עמו, אלא בגדרי שאלה באופן כללי. מבחינת מבנה הסוגיא קצת קשה להבין כרש"י, כי ברור שאנו באמצע הסוגיא של בבעלים. מאידך, כאשר הגמרא באה להסביר כל אחת משאלות אלו, אין היא מביאה הסברים מאופייה של שמירה בבעלים, אלא משאלה באופן כללי.

הבעיא הראשונה:

"בעי רמי בר חמא:
שאלה לרבעה מהו, כדשיילי אינשי בעינן ולהכי לא שיילי אינשי או דלמא טעמא מאי משום הנאה והאי נמי הא אית ליה הנאה".

הסבר: ניתן להגדיר שאלה כרכישת הזכות להשתמש בחפץ. לכל חפץ יש קנין הגוף וקנין פירות. קנין הגוף פירושו הבעלות על החפץ עצמו כמערכת יחסים בין הבעלים לחפץ. קנין פירות פירושו שליטה על השימושים בחפץ. בשביל שזה יהיה נכון, עלינו לטעון שיש שימושים מסויימים לחפץ; זאת אומרת שהוא קיים במיוחד לאותם שימושים. על פי זה ניתן להבין את שני הצדדים שהגמרא נוקטת בהסבר הבעיא. לצד הראשון, מציעה הגמרא שהשימושים של כל חפץ מוגדרים ע"י החברה. אי אפשר לרכוש קנין פירות של חפץ, אם כל מה שמקבלים הוא זכות להשתמש באופן שאינו כלול בשימושים הרשמיים של החפץ, שהרי רק שימושים אלו כלולים בתוך החפץ עצמו. לא יתכן שחפץ נרכש בעבור שימוש שאיננו חלק מהשימושים הרגילים.

הסבר זה מניח כמה הנחות לגבי הגבלות השאלה. ראשית, שהחובות של שאלה נובעות מהעובדה שהחפץ נרכש ונכנס לרשות השואל, אם כי לא באופן מלא כמכירה, אלא רק בהתאם לשימושים. שנית, ששימושים לא נורמליים אינם שימושים ששייכים לחפץ, ועל כן אינם יכולים להיכלל ברכישה.

לצד השני של בעיא זו, די יהיה לחלוק על אחת מההנחות שצוינו לעיל. אם שאלה איננה מוגדרת כרכישה של החפץ עצמו (ובתמורה נותן השואל חיוב אחריות), אלא כרשות ליהנות מהחפץ שנשאר ברשות הבעלים באופן מוחלט- אזי כל הנאה, ואפילו כזו שאיננה מוגדרת כנורמלית, או אפילו הנאה אסורה, תיחשב כלגיטימית. (נדמה שזהו ההסבר הפשוט ביותר לכלל "כל הנאה שלו" בהקשר של חיוב אחריות). רק אם מחפשים פן פנימי של הבעלות על החפץ נדרוש תשמישים. אם החיוב נובע מהעובדה שהשואל נהנה מהחפץ, אין הגבלה על מה שקרוי הנאה. זהו ההסבר הקרוב ביותר למילים של הגמרא בהסבר הצד השני- "אית ליה הנאה".

לחילופין, הצד השני יכול לקבל את ההנחה ששאלה היא רכישה מסויימת של קנין הגוף, וממילא יש צורך בתשמיש סביר. אך ההגדרה של שימוש איננה תלויה בחברה. כל שימוש, אפילו כזה שאיננו נורמלי, נחשב כשימוש בחפץ, ועלול אף להיות ייעודה של השאלה. הסבר זה קרוב יותר למילים שבוחרת הגמרא להסביר בהם את הצד הראשון, רק על הצד השלילי, מבלי להשתמש במילה "הנאה" במובנה הפשוט כמרכיב חדש, אלא כהדגשת העובדה שאם יש הנאה (שהיא בדיוק כמו תשמיש) לא משנה לנו אם היא לא נורמלית.

הבעיא השניה:

"שאלה ליראות בה מהו, ממונא בעינן והאיכא או דלמא ממונא דאית ליה הנאה מיניה בעינן וליכא".

הסבר: רש"י מסביר את המושג "הנאה מיניה" כהנאה מהבהמה עצמה. נראה, שרש"י הבין שהצגת הבהמה נחשבת הנאה- אך אין זו הנאה מגוף החפץ עצמו. במילים אחרות, אין כאן תשמיש (כמו שהבנו לעיל). השואל, במקרה זה, איננו משתמש בחפץ כאשר הוא מציג אותו לראווה. אם כן, הצד השני כאן מתבסס על הצד הראשון בשאלה הראשונה- שאלה היא רכישת שימוש, והצגה איננה שימוש. הצד הראשון כאן יכול לשלול, שוב, את ההנחה העקרונית ועל כן כל הנאה מספקת, כל עוד יש לה ערך ממוני. לחילופין, יוכל הצד השני לשלול את ההבנה שהצגה היא לא תשמיש. ניתן להתווכח על העובדה שכל הנאה שיש עמה ערך ממוני נחשבת שימוש בחפץ.

לסיכום שתי הבעיות הראשונות, נאמר ששתי שאלות שונות עולות ע"י בעיות אלו:

1. מהי ההגדרה הבסיסית של שאלה: רכישת זכויות שימוש או יכולת לקבל הנאה. האפשרות הראשונה רואה בשאלה העברה חלקית של הבעלות על החפץ אל השואל. [לפי סברא זו יש להסביר, שחיוב האחריות הוא תוצאה טבעית של העובדה שהחפץ הוא ברשות (שליטה מעשית ולא בעלות רשמית) השואל, ועל כן הוא אחראי באובדנו של החפץ. האפשרות השניה רואה בשואל כהרחבה של שאר השומרים. מאחר ובמקרה זה כל ההנאה היא של השואל, הוא מחזיר רמה גבוהה יותר של אחריות לבעלים, כפיצוי להנאה שקיבל].

2. אם מניחים את ההסבר הראשון שלעיל: מהי ההגדרה המתאימה לשימוש: רק שימושים סטנדרטיים, כל שימוש אקטיבי או כל שיש בו ערך ממוני, ואפילו אם השימוש הוא פאסיבי.

הבעיא השלישית:

"שאלה לעשות בה פחות מפרוטה מהו, ממונא בעינן ואיכא או דלמא כל פחות מפרוטה לא כלום היא".

הסבר: לשון הגמ' כאן קשה, מאחר והעקרון שמובא בצד השני של הבעיא מקובל על כולם: פרוטה היא הערך הנמוך ביותר לממון כלשהו. אני מציע שתי אפשרויות להבנת הבעיא:

א. הבעיא כאן זהה לשאלה הראשונה שהבאנו בסיכום: האם שאלה תלויה בהנאה, ואז זה יכול להתבטא גם בפחות משוה פרוטה, מאחר והנאה איננה תלויה בערך ממוני דוקא, או ששאלה תלויה בהעברת זכות התשמיש אל השואל, וזה כבר הסכם ממוני שהמינימום שלו הוא פרוטה?

ב. בהנחה ששאלה מוגדרת כהעברת זכות התשמיש, מה בדיוק גורם לחיוב האחריות? האם זו תוצאה אוטומטית של העובדה שהחפץ נחשב ברשות השואל, כי הוא רכש את התשמישים שלו (כפי שהצעתי לעיל), או שזהו פיצוי שהשואל חייב לתת בתמורה לרכישת התשמיש. אם האפשרות הראשונה נכונה, אזי אין כל צורך בפרוטה דוקא, מאחר וחפץ ששווה פחות מפרוטה יכול להירכש. ואם נרכש התשמיש, החפץ כבר נמצא ברשות השואל, למטרת קביעת האחריות. אם האפשרות השניה נכונה, הרי שלמרות שנרכש התשמיש, אין חובת פיצוי לבעלים, כי פיצוי היא חובה ממונית שאיננה שייכת בפחות משווה פרוטה (במילים אחרות, אם מישהו רוכש חפץ ששוויו פחות משווה פרוטה, הרי שהוא נרכש, אך אין עליו חובה לשלם עבורו).

הבעיא הרביעית:

שאל שתי פרות לעשות בהן פרוטה מהו מי אמרינן זיל בתר שואל ומשאיל ואיכא או דלמא זיל בתר פרות וכל חדא וחדא ליכא ממונא."

הסבר: במבט ראשון, הצד השני נראה מוזר. מדוע שנחשוב להפריד בין שתי הפרות ולהתייחס לכל אחת מהן כאילו היא מעשה שאלה בפני עצמו? שאלה, כהעברת בעלות, איננה מתייחסת ליחידות מכל סוג שהוא. שתי פרות פשוט שוקלות אלף קילוגרם מבחינת מעשה השאלה. כדי להבהיר נקודה זו נבחן מקרה דומה שעולה בגמרא בקידושין. אי אפשר לקדש אשה בפחות מפרוטה. הגמרא שואלת אם יוכל אדם לקדש שתי נשים בפרוטה אחת. כאן מובן שסביר שנקבל תשובה שלילית, שהרי היחידות בקידושין הן שלמות- לא ניתן לקדש חצי אשה. לפיכך, שתי נשים יחשבו כשתי פעולות שונות של רכישה, כשכל אחת מהפעולות היא בפחות משוה פרוטה. בניגוד למצב בקידושי אשה, אצלנו, שאין יחידה מסויימת של שאלה, אין סיבה טבעית לפצל בין שתי הפרות.

ההסבר היחיד שאני יכול לחשוב עליו הוא להרחיב את הסברא שהובאה לעיל. אם שאלה מבוססת על רכישת תשמישים, אזי סביר שהיחידה של הרכישה היא היחידה הסבירה של התשמיש. במקרה של בהמה חיה, אי אפשר לדבר על תשמיש אחד בשביל שתי הבהמות. בהגדרה, לכל הבהמה יש את השימוש שלה (כך מסתבר, אפילו אם הוא מתכוון לקשור את שתיהן לעול אחד). לפיכך, אם נסתכל על הבהמות ("זיל בתר פרות"), יש כאן שני שימושים שונים, שתי פעולות שונות, וכל אחת מהן היא פחות משווה פרוטה.

ג. רמי בר חמא - רמב"ם

הרמב"ם (הלכות שאלה ופקדון ב', ט) מתייחס לכל ארבע השאלות כעוסקות במקרים של שאלה בבעלים:

"השואל את הבהמה בבעלים לרבעה או להראות בה או לעשות בה פחות משוה פרוטה או ששאל שתי פרות לעשות בהן שוה פרוטה הרי כל אלו ספק שאלה בבעלים".

פירושו של דבר הוא שאם זה לא היה בבעלים, השואל היה מחוייב בכל החובות של שומר. ואם כך, צריך להסביר מהו הייחוד של כל המקרים- לרבעה, ליראות בה, פחות משווה פרוטה וכו'- מדוע במקרים אלו השואל יתחייב אף על פי שהבעלים נוכחים עמו? ברור שהקושי במציאת הסבר בכיוון זה, הוא שדחף את רש"י להסביר שארבע הבעיות הראשונות של רמי בר חמא עוסקות בשאלה באופן כללי.

למדתי את הפרק הזה לפני כשלושים שנה אצל מורי הגרי"ד סולובייצ'יק זצ"ל. לאחר שיגע רבות להסביר את הרמב"ם, הציע מורי הרב ליכטנשטיין שליט"א, שהשתתף אף הוא בשיעור, הצעה פשוטה שניטרלה את כל הבעיה במחי יד (על אף שמטבע הדברים צצו בעיות אחרות). לאחר שהרב סולובייצ'יק זצ"ל שמע את הדברים, הוא הסכים ולקח בחזרה את כל המהלך שלו. (הצעה זו מבוססת על הרחבה של נקודה בלחם משנה, אך עם שיפור משמעותי).

ההסבר של הגמרא, על פי גישה זו, הוא בדיוק כמו של רש"י. ההגיון של שני הצדדים בכל בעיא הוא בדיוק כמו שהצגנו לעיל. כלומר, האם יש שאלה (באופן כללי) במקרים אלו. עם כל זה, יש בעיה אחת- אפילו אם אין חובה של שאלה במקרים אלו, זה מתייחס רק לחובות שנובעים מהסכם הרכישה. בכל מקרה עולה השאלה למה שלא יחשב לשואל שלא מדעת, שגם הוא חייב באונסים. יסוד הטענה להכחשת השאלה בכל מקרה ומקרה, טמון בהבדלים במערכת היחסים בין השואל לבעלים. מהדין של שואל שלא מדעת אני למד, שלא צריך כלל מערכת יחסים בן השניים כדי להתחייב באונס. חיוב יכול להיווצר אע"פ שלא נעשתה כל פעולה של העברת בעלות בין שניהם. על כן, כדי למצוא נפקא מינה אמיתית, מסביר הרמב"ם שכל השאלות נשאלו לגבי מצב של בבעלים, שהרי אם היה מדובר כאן על שואל שלא מדעת, הרי שלא היה נוצר קשר בין השואל לבעלים, וממילא לא היה חל הדין של בבעלים. מאחר ובשואל שלא מדעת הבעלים אינם הסיבה לחיוב, הרי שנוכחותם של הבעלים לא תהיה סיבה לפטור.

במילים אחרות, אם הנתונים שמופיעים בכל מקרה לא ימנעו משאלה נורמלית להיווצר, הרי שבבעלים יפטור את השואל. אם הם כן ימנעו שאלה נורמלית, תהיה חובה אלטרנטיבית של שואל שלא מדעת, שתעקוף את הפטור של בעליו עמו.

(הערה: הסבר זה בנוי על כך ששאלה נורמלית בבעלים, פטור יותר משואל שלא מדעת. הסיבה לכך היא פשוטה- שואל שלא מדעת חסר את המחייב של בעלים. במקרה של בבעלים, יש פטור חיובי של בעלים, מאחר והחפץ נחשב באחריותם, על פי ההסבר מהשבוע שעבר שיוחס לרמב"ם, או בגלל שהם שמרו על החפץ במקום השואל עצמו, על פי ההסבר השני. ראה בשיעור משבוע שעבר).

ג. רמי בר חמא - רמב"ם (2)

אני רוצה להציע אלטרנטיבה שתסביר את הסוגיא כעוסקת בבעלים, על פי קריאה פשוטה וישירה של הרמב"ם. נעסוק בכל מקרה לגופו, כמו שעשינו עם רש"י. ההסבר בכל מקרה ומקרה יהיה מבוסס על מה שהצעתי בשבוע שעבר- שהרמב"ם מקבל את ההסבר הראשון שמובא שם. כלומר, שבבעלים פירושו שכירות אחת של הבעלים עם החפץ, כך שהחפץ נשאר לכל אורך הדרך תחת ידיהם של הבעלים.

1. לרבעה- בעוד שכל שימוש נחשב כיישום אפשרי של שאלה, כולל גם שימוש לא חוקי, יתכן שאי אפשר יהיה להתייחס לחפץ כנשאר ברשותם של הבעלים, מאחר והשימוש המסויים הזה איננו לרוחם של הבעלים, בהיותו לא חוקי. השואל, מצד שני, הודיע במפורש שרצונו לרכוש את החפץ עבור שימוש לא חוקי זה, כך שהשימוש הזה הוא תחת שליטתו הבלעדית והחפץ נשאל בלי הפטור של בבעלים.

2. ליראות בה- החפץ יכול להישאל כדי להיות מוצג. עם זאת, ההגיון של בבעלים, שהחפץ נשאר תחת השליטה של הבעלים, אולי לא יחול כאן. מאחר והרווח במקרה זה הוא פאסיבי, הרווח של היות החפץ מוצג מיוחס לשואל בכל מקום שהוא מוצג. העובדה שהבעלים פועלים באותו הבית יכולה ליצור זיקה רק לחפצים שהרווח שלהם הוא מהפעולות שנעשות על ידם. לפיכך, נוכל להתייחס לבעלים כמי שמשתמש בהם בפועל. רווח פאסיבי, כמו במקרה שלנו, מתייחס לא למי שפועל, כי אם למי שמרוויח ממנו, שהוא למעשה השואל. לכן, לא שייך לדבר על פטור של בבעלים.

3. פחות משווה פרוטה- על פי הרמב"ם, העובדה שהרווח שיגיע בעקבות השאלה הוא פחות משווה פרוטה, איננה רלוונטית מבחינת השאלה עצמה של החפץ. הפרה היא החפץ של השאלה והיא עצמה שווה יותר משווה פרוטה. כל עוד יש שימוש כלשהו, ולא משנה איזה, הפרה בשלמותה היא שנשאלת (עבור אותו השימוש). אף על פי כן, התנאי של בבעלים תלוי בכך שנראה את הבעלים כנשכרים לעבוד עם הפרה עצמה. כאן, על אף שהגמרא קוראת לזה "לשאול את הבעלים", לא מדובר בשכירת הבעלים כחפץ (שהרי איננו עבד). אלא בעבודתו במקרה כזה, מטרת הפעולה היא העבודה שמבצעים הבעלים, ואם זו שווה פחות מפרוטה, היא איננה חוקית כי אין לה ערך ממוני. לפיכך, אפשרי לומר שלא יחול כאן המודל של בבעלים, והפרה תישאל ללא הפטור.

4. שתי פרות בפרוטה- כמו במקרה הקודם, מאחר והפרות הן אלה שמושאלות, מה שמעניין אותנו הוא האם הבעלים נשכרו כדי לעבוד עם הפרות. מאחר והם נשכרו כדי לעבוד עבור יותר משוויה של פרוטה, נוכל להתייחס לזה כבעליו עמו. מצד שני, כאן אולי יהיה הגיון לפצל את עבודת הבעלים לשנים- חצי פרוטה לכל פרה- ועל כן אין בבעלים עבור אף אחת מהן.

ד. הרמב"ם - ספק פשיעה בבעלים

ישנה בעיה אחת עם הרמב"ם שלא נפתרה. כל ארבע השאלות של רמי בר חמא בגמרא לא נפתרות. לכן, כצפוי, קובע הרמב"ם, שבמקרים אלו השואל לא יתחייב לשלם, שזוהי המסקנה בכל מקרה של ספק. אך, הוא מוסיף שאם זה מקרה של פשיעה, כן יתחייב השואל לשלם. המגיד משנה מסביר שזה בעקבות הכלל של פושע כמזיק. הסבר זה לא מספק כלל ועיקר, כי לא משנה איך נסביר את פושע כמזיק, הדין הוא שפשיעה בבעלים- פטור. מכאן שספק פשיעה בבעלים, כלומר מקרה שלא ברור אם הוא בבעלים, אפילו שהוא מקרה של פשיעה, גם כן צריך להיות פטור.

אני משאיר לכם את הפתרון לשאלה זו. דבר אחד ברור- על פי הרמב"ם חייבת להיות רמה מסויימת של שמירה אפילו במקרה של בבעלים. אחרת, לא יתכן להתייחס למקרה זה כפשיעה, כי, כפי שציינו בעבר, אם אינך שומר ואין עליך חובה לשמור, אתה לא יכול להתרשל בשמירתך. (לדיון קצר על רמב"ם זה- ראה קובץ שיעורים ב"ב סי' תרנ"ח).

מקורות לשיעור הבא:

* המשך הסוגיא עד סוף צו.

* רש"י, תוס' ורמב"ם על הסוגיא.

שאלות מנחות:

* שים לב למחלוקת שבין רש"י לרמב"ם.