בבא מציעא | דף צד ע"ב | אחריותו של השואל

מקורות לשיעור:
דף צד:

1. צד: "והשואל משלם את הכל...תשובה".

2. צו: "דההוא גברא... דמי מנא". 

   בבא קמא יא. "אמר שמואל... ורב אסי". תוד"ה 'אין'.

3. כתובת לד: "היתה פרה... והיינו דרב פפא".

 

שאלות מנחות:

1. הגמרא מניחה ששואל חייב על מוות אך איננו חייב על טריפה. מה המשמעות של ענין זה ביחס לאחריותו של השואל?
2. בדחיית הגמרא את ההנחה הזו, האם בהכרח נדחית גם ההבנה הזו של אחריותו של השואל?
3. סביב איזו נקודה סובבת השאלה "שמין לשואל"?
4. למה שואל יכול להיות נאמן לגבי משיכה? האם זה רק לגבי שואל או גם לגבי כל השומרים? 

פתיחה

אחריותו של השואל עולה על זו של שאר השומרים, עד כדי כך שהוא אחראי גם במקרים שאין לו עליהם שום שליטה, הוי אומר- אונס. אחריות שכזו דורשת ביאור, מאחר והיא מעשית ולוגית לא שווה לאחריותם של שאר השומרים. איך יכול שואל לשמור על החפץ מפני ארועים שמעבר לשליטתו? למה הוא חייב במקרים שבהם לא היתה כל אפשרות להגן על החפץ? בשיעורנו זה ננסה להסביר את טבעה של האחריות מרחיקת הלכת של השואל.

אפשרות א' - הסכם

הגמרא מציינת שהתורה חייבה את השואל רק במקרים של מוות או שבר (פציעה). המקרה של שבי לא מוזכר לגבי השואל, זאת בניגוד לשומר שכר. במבט ראשון היינו חושבים ששואל חייב גם במקרה של שבי, שהרי הוא חייב על מוות שאיננו צפוי ובלתי נמנע, מה שבעצם מעיד על אחריותו האבסולוטית (יוצא מן הכלל הוא המקרה של "מתה מחמת מלאכה"). הגמרא ממשיכה ומציעה הסבר לכך שהשואל יהיה פטור משבי על אף חיובו במקרה של מוות. אמנם שניהם מוגדרים כאונס, אך מוות נלקח בחשבון ע"י השואל ואילו שבי לא. השואל מעולם לא קיבל על עצמו לפצות את המשאיל על נזקים שלא עלו אצלו במחשבה. הצעה זו של הגמרא מקפלת בתוכה את הסיבה לכך ששואל חייב אפילו באונס. הטענה היא שהוא לקח בחשבון את האפשרות שיתחייב וקיבל על עצמו את התוצאה האפשרית. בקצרה, אחריותו של השואל נובעת מהסכם בלתי כתוב בינו לבין המשאיל, ועל כן מתחייב גם באונס.

הגמרא מסיקה ששואל אחראי בכל מקרה של אונס, אפילו שבי. מסקנה זו לא בהכרח נוגדת את העקרון הבסיסי שהוזכר קודם, לגבי מקור אחריותו של השואל. יתכן וההסכם הבלתי כתוב בין השואל למשאיל לא התייחס למקרים מסויימים, אלא כלל את כל סוגי הנזק שיגרם לחפץ. מצד שני, יתכן ומסקנה זו אכן שומטת את הקרקע תחת רגלי ההסבר הנ"ל. לצערנו, אין בסוגיתנו שום הסבר אלטרנטיבי. לכן עלינו לפנות לסוגיות מקבילות.

אפשרות ב' - בעלות

הגמרא בפרק ראשון במסכת בבא קמא (דף יא.) אומרת כך:

אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין, ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי. איבעיא להו ה"ק אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דלמא ה"ק ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי? ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה תברה אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא, ש"מ אין שמין. אדרבה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק, ש"מ שמין? איתמר אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין. והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי.

הגמרא אומרת שאין שמין לגנב וגזלן, אך שמין למזיק. כלומר, אם, לדוגמא, יגנוב מישהו סיר והוא ישבר אצלו, הרי הוא יתחייב לשלם לבעלים את מלוא המחיר של הסיר והשברים ישארו אצלו. אך אם סתם מישהו מזיק את סירו של הבעלים, השברים ישארו אצל הבעלים והמזיק יצטרך לפצות אותו על ההפסד, כלומר לשלם את ההפרש בין מחירו המלא של הסיר לבין שוויים של השברים.

תוספות (ד"ה 'אין') מסבירים שההבדל בין גנב למזיק סובב סביב שאלת הבעלות. לגנב יש בעלות מסויימת על החפץ הנגנב ולכן השברים נשארים אצלו והוא צריך לפצות את בעל הבית במלוא שוויו של החפץ. אך מזיק איננו בעלים כלל על החפץ, ולכן השברים נשארים אצל הבעלים ועל המזיק לפצותו על ההפרש.

הגמרא מתלבטת מה יהיה הדין במקרה זה לגבי שואל. האם דינו כגנב או כמזיק? במבט ראשון דומה שדינו של השואל יהיה כמזיק. אחרי הכל, אין הוא בעלים של החפץ והוא סך הכל התחייב במקרה של נזק. על פי זה ידרש השואל לשלם רק את ההפרש בין שווי השברים למחיר המלא. מדוע שיהיה על השואל לשלם את מחירו המלא של החפץ?

תוספות מסבירים שלפי הדעה ששואל צריך לשלם את כל דמי החפץ, רואים את השואל כבעליו של החפץ אך עליו מוטלת האחריות להחזירו. על כן, אם ישבר החפץ עליו לשלם את המחיר המלא, בדומה לגנב. מה שמעיד על כך שהוא הבעלים העכשוויים של החפץ היא אחריותו גם במקרה של אונס. במילים אחרות, שואל לא מקבל עליו את האחריות בכל מקרה של נזק, אלא הוא הבעלים כרגע על החפץ ומחוייב להשיבו לבעליו.

בקצרה, על פי הסוגיא בבבא קמא יא., עולות שתי גישות לאחריותו של השומר. הראשונה טמונה בכך שיש לשואל הסכם בלתי כתוב לפצות את בעל החפץ על כל נזק שיגרם לו. הגישה השניה מבוססת על כך שהשואל רוכש בצורה מסויימת את החפץ אך הוא מחוייב להשיבו לבעלים (ישנה אפשרות ביניים- כשהשואל מקבל את החפץ הוא מתחייב להשיב את החפץ לבעלים, או לשלם עבורו, אך אין הוא רוכש אותו כלל).

נפקא מינות

שתי גישות אלו מוצאות ביטוי בדינים שונים שקשורים לשואל:

א. דוגמא לכך נוכל למצוא בכתובות לד::

אמר רב פפא היתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב שכבר נתחייב בגניבה קודם שיבא לידי איסור שבת. היתה פרה שאולה לו וטבחה בשבת פטור. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי רב פפא פרה אתא לאשמועינן. אמר ליה רב פפא שאולה אתא לאשמועינן. סלקא דעתך אמינא הואיל ואמר רב פפא משעת משיכה הוא דאתחייב ליה במזונותיה הכא נמי משעת שאלה אתחייב באונסיה - קא משמע לן.

טענת רב פפא היא, שמי ששואל חיה ושוחט אותה בשבת, איננו חייב באחריותה מצד "קים ליה בדרבה מיניה" (כלל בגמרא שאומר שמי שמתחייב בפיצוי כספי וכן בעונש מוות ע"י פעולה אחת שעשה- יענש רק בעונש המוות). לשיטתו של רב פפא, ההתחייבות הממונית של השואל לבעלים היא ברגע שקורה האונס- כשהוא שוחט את הבהמה, אך בה בעת הוא מחלל את השבת. לכן, הוא פטור מלשלם על הבהמה- כי "קים ליה בדרבה מיניה". אך הגמרא מעלה אפשרות שרב פפא יסבור שהשואל ידרש גם לשלם על הבהמה, כי הוא מתחייב לפצות את בעל הבית כבר מרגע שהוא מקבל את הבהמה לידיו. ומאחר והחטא של חילול השבת לא נעשה באותו הרגע, לא נוכל לטעון "קים ליה בדרבה מיניה" ויהיה חייב בשניהם.

שתי הדעות האלה מתאימות לשתי הגישות שהועלו לעיל. אם נאמר שהשואל חייב להשיב את הבהמה כתוצאה מרכישתו אותה, הרי שההתחייבות הזאת נעשתה כבר ברגע הקבלה. אך אם אחריותו היא כתוצאה מהסכם, נוכל לומר שהוא מתחייב רק ברגע שאירע האונס.

ב. דין נוסף שבו נוכל למצוא הבדל בין שני טעמים אלו הוא "מתה מחמת מלאכה". דין זה הוא היוצא מן הכלל היחידי שבו שואל לא יתחייב. ניתן להבין דין זה על פי ההסבר שאחריותו של השואל נובעת מהסכם עם הבעלים. מאחר ושאלת הבהמה למטרה מסויימת היא עיקר הסיבה שבשבילה שואלים, נוכל לומר שמקרים של מתה מחמת מלאכה לא נכללו בהסכם המקורי. אחרי הכל, הבהמה לא הושאלה כדי לשמור אותה בצד (עיין צו:). אך אם הטעם של אחריותו של השואל הוא בכך שרכש את הבהמה אך חייב להשיבה לבעליה, למה שיהיה פטור במתה מחמת מלאכה? נשוב לשאלה זו כשניגע ביתר פירוט בפטור של מתה מחמת מלאכה (שיעור מס' 7).

אם נחזור לסוגיתנו, הבנו שבהוא אמינא אחריותו של השואל נטועה בהסכם שלו עם הבעלים לפצותו בכל מקרה של נזק. לכן, הגמרא יכלה להעלות את האפשרות ששואל לא יתחייב בנזקים שאינם סבירים שלעולם לא ציפה להם. מסקנת הגמרא היא ששואל חייב גם בנזקים שאינם סבירים.

מסקנה זו יכולה להתפרש באחת משתי דרכים: ניתן לומר שעל אף שנזק מסויים איננו סביר הרי שהוא כלול בהסכם, כי ההסכם הוא לפצות על כל סוג של נזק. לחילופין, נוכל לטעון שאחריותו של השואל נובעת מרכישתו את החפץ. רכישה זו מחייבת את השואל להשיב את החפץ או לשלם תמורה מלאה עבורו. ממילא, מסקנת הגמרא שאין לחלק בין סוגי נזקים שונים, מובנת.

מקורות לשיעור הבא:

* בבא מציעא (צה.): "איתמר... כשומר חנם (צה:)".

* רמב"ם, הלכות שכירות ב', ג.

* ש"ך, חו"מ סימן ס"ו, ס"ק קכו: "לפי עניות דעתי... כאינש דעלמא".

* נתיבות המשפט, סימן רצ"א, ס"ק לד עד "לא אימת". סימן ש"א, ס"ק א עד "פטרו הכתוב".

* ירושלמי שבועות ח', א: "את מר ... אינו נשבע".

* תוספות בבא קמא נ"ז: ד"ה 'נמצא'.

* תוספות בבא מציעא צ"ו: ד"ה 'בעל'.

שאלות מנחות:

* מסברא, האם "בעליו עמו" יתפוס גם במקרה של פשיעה?

* מה יכולה להיות ההצדקה לכזה יוצא מן הכלל?

* מה מוזר בתיאורה של התורה לשואל המתחייב בפשיעה?

* הגמרא בבבא מציעא פוטרת את השומר מתשלום עבור קרקע, הקדש וחוזים. בנוסף, שומר פטור במקרה של "בעליו עמו". איך היית משווה את שני הפטורים האלה?

* האם יכול מישהו להיות אחראי לשמור על חפץ, אפילו שהוא רשמית לא מוגדר כשומר?