דילוג לתוכן העיקרי

צדקיהו

קובץ טקסט

נבואתו הבאה של יחזקאל עוסקת, בדמות המכונה 'נשיא' ונשארת לוטה בערפל, גם במענה הניתן לנביא על מנת לתת פשר למעשיו. ההנחה הרווחת היא כי מדובר בצדקיהו אשר תיאור הגלייתו בספר מלכים ובירמיה עולה בקנה אחד עם האמור במעשה סמלי זה. על מנת לעמוד על מלוא משמעותה של נבואה זו נרחיב את היריעה כבר עתה, ונעסוק בשיעור זה בנבואה נוספת של יחזקאל המוקדשת לצדקיהו, בפרק י"ז.[1] צדקיהו איננו מוזכר בשמו בספר יחזקאל, אפילו לא בנמשלים העוסקים במעשיו. לכך יש לצרף את העובדה כי גם מלכות בבל מוזכרת בפרקים אלה בעקיפין, ואין נבואה שעוסקת בעתידה של בבל ובחורבנה בקובץ הפרקים בהם קיימות נבואות לגויים (כה-לב).[2] למעשה, בבל מוזכרת בהם רק בהקשר כשלון מלחמתה בצור (כ"ו, פסוק ז ואילך), והיותה שליחת ה' במלחמתה במצרים (פרק כ"ט, יח-יט; פרק ל', י, כד-כה; פרק ל"ב, יא) עליהם נעמוד בעז"ה בעתיד.[3]

נראה כי הסיבה שבגינה נעדרת נבואה נגד בבל ביחזקאל, קשורה גם לדרך העקיפה בה מזכיר יחזקאל את צדקיהו. ניתן לפרש זאת באחת משתי אפשרויות:

הראשונה היא כי בבל בתפקידה בדור החורבן היא שליחת ה' ועל כן, כל עוד היא ממלאת את יעודה זה, היא איננה מקבלת נבואות הפוגעות בעתידה.

אפשרות אחרת היא כי יחזקאל ממקום מושבו בבבל מנוע מלדבר בגנות האימפריה בתוכה הוא יושב. הסבר זה אף תואם את העמימות ביחס לדרך התיאור של צדקיהו, שאינה כוללת את שמו במפורש. עבור מלכי בבל, המלכת צדקיהו בירושלים יצרה 'שקט תעשייתי', ולא המשיכה את מלכות שושלת בית דוד בירושלים. דבר זה ניכר בכך שלאחר שצדקיה הוגלה לבבל,  לא נודע מה עלה בגורלו, זאת בניגוד ליהויכין, שהוגלה לפניו, וידוע לנו שזכה לגדולה, אף בהשוואה ליתר המלכים הגולים אשר היו איתו בבבל (מלכים ב, כ"ה, כז-ל). על כן התייחסות מפורשת לצדקיה כאל מלך, עלולה היתה אף היא לעורר את כעסם של הבבלים שבסביבתו, במיוחד על רקע העובדה כי צדקיהו לא מילא אחר ציפיותיהם לאחר מינויו בירושלים, ומרד בנבוכדנצר.

1. מעשה סמלי ופשרו (פרק י"ב, א-טז)

עם תום המראה הא-לוקי (פרק י"א) יחזקאל משתף את בני הגולה בוו. אך מיד הוא שומע שוב בדומה לראשית דרכו (פרק ב'), כי העם שסביבו היה ועודנו 'בית מרי' – 'אֲשֶׁר עֵינַיִם לָהֶם לִרְאוֹת וְלֹא רָאוּ אָזְנַיִם לָהֶם לִשְׁמֹעַ וְלֹא שָׁמֵעוּ' (י"ב, ב) ובכך דומים הם לעבודה הזרה אותה הם עובדים:

"עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ" (תהילים קט"ו, ה-ו).

על כן, מצווה יחזקאל להמשיך ולנבא. אך הפעם, לראשונה,  עוסקת נבואתו בעתידם של יושבי ירושלים שיגלו (ולא ימותו) בעת החורבן, וזאת באמצעות מעשה סמלי נוסף. יתכן שהשימוש באמצעי זה נובע מהתקווה שתיאורם של אלה שעתידים להצטרף לגולים ימחיש עבור גולי יהויכין את תוצאות החורבן ויהפכו אותו לממשי. גם בנבואה זו מודגש כי המעשה צריך להיעשות לעיניהם של הגולים, על מנת שאלה שמתוארים ככאלה ש'אינם משתמשים בעיניהם לראות' יראו.[4]

"עֲשֵׂה לְךָ כְּלֵי גוֹלָה וּגְלֵה יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְגָלִיתָ מִמְּקוֹמְךָ אֶל מָקוֹם אַחֵר לְעֵינֵיהֶם אוּלַי יִרְאוּ כִּי בֵּית מְרִי הֵמָּה. וְהוֹצֵאתָ כֵלֶיךָ כִּכְלֵי גוֹלָה, יוֹמָם לְעֵינֵיהֶם וְאַתָּה תֵּצֵא בָעֶרֶב לְעֵינֵיהֶם כְּמוֹצָאֵי גּוֹלָה. לְעֵינֵיהֶם חֲתָר לְךָ בַקִּיר וְהוֹצֵאתָ בּוֹ. לְעֵינֵיהֶם עַל כָּתֵף תִּשָּׂא בָּעֲלָטָה תוֹצִיא פָּנֶיךָ תְכַסֶּה וְלֹא תִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ כִּי מוֹפֵת נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל. וָאַעַשׂ כֵּן כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי כֵּלַי הוֹצֵאתִי כִּכְלֵי גוֹלָה יוֹמָם וּבָעֶרֶב חָתַרְתִּי לִי בַקִּיר בְּיָד בָּעֲלָטָה הוֹצֵאתִי עַל כָּתֵף נָשָׂאתִי לְעֵינֵיהֶם" (י"ב, ג-ז).

במעשה סמלי זה מצווה יחזקאל לגלות כאשר באמתחתו כלי גולה. היציאה לגלות נעשית בערב, בשעה שחשוך, כאשר פניו מכוסות, דרך חור בקיר. נראה כי יחזקאל חזר על המעשה מספר ימים ('יומם'),  ובבוקר שלאחר מכן הוא שמע גם את פשרו, לאור שאלת העם: "הֲלֹא אָמְרוּ אֵלֶיךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בֵּית הַמֶּרִי מָה אַתָּה עֹשֶׂה?" (פס' ט).

ה' עונה לנביא, ומסביר לו את המעשה הסמלי שעשה:

"הַנָּשִׂיא הַמַּשָּׂא הַזֶּה בִּירוּשָׁלִַם וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם. אֱמֹר אֲנִי מוֹפֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן יֵעָשֶׂה לָהֶם בַּגּוֹלָה בַשְּׁבִי יֵלֵכוּ. וְהַנָּשִׂיא אֲשֶׁר בְּתוֹכָם אֶל כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת הָאָרֶץ. וּפָרַשְׂתִּי אֶת רִשְׁתִּי עָלָיו וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וְהֵבֵאתִי אֹתוֹ בָבֶלָה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְאוֹתָהּ לֹא יִרְאֶה וְשָׁם יָמוּת. וְכֹל אֲשֶׁר סְבִיבֹתָיו עֶזְרֹה וְכָל אֲגַפָּיו אֱזָרֶה לְכָל רוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם..." (פסוקים ח-טז).

לשון הנבואה יוצרת זיקה הדוקה עם הכתוב בפרק י"ז:

'וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי. וְאֵת כָּל מִבְרָחָו בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ' (פסוקים כ-כא).

בפרק י"ז נבואה זו היא תגובת ה' למרידת צדקיהו בבבל בניגוד לדבר ה' שנמסר לו על ידי הנביא, עליה נעמוד להלן.

בנמשל בפרק י"ב מתייחס הנביא בתחילה לכל בית ישראל אשר יגלו וילקחו בשבי, וקושר בין המשל לנמשל באמצעות תיאור 'הנשיא אשר בתוכם' אשר:

"אֶל כָּתֵף יִשָּׂא בָּעֲלָטָה וְיֵצֵא בַּקִּיר יַחְתְּרוּ לְהוֹצִיא בוֹ פָּנָיו יְכַסֶּה יַעַן אֲשֶׁר לֹא יִרְאֶה לַעַיִן הוּא אֶת הָאָרֶץ" (פס' יב).

מול זאת, ניצבת הנבואה המקבילה שבפרק י"ז, שבמרכזה עומדת דמותו של 'זרע המלוכה' (פס' יג). נראה כי שני הכינויים ('נשיא' ו'זרע המלוכה') מתארים את צדקיה, אשר תיאורי הגלייתו בספר מלכים ובספר ירמיה עולים בקנה אחד עם נבואת יחזקאל.  בספר מלכים נאמר:

"וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר עַד עַשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ. בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ. וַתִּבָּקַע הָעִיר וְכָל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַלַּיְלָה דֶּרֶךְ שַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתַיִם אֲשֶׁר עַל גַּן הַמֶּלֶךְ וְכַשְׂדִּים עַל הָעִיר סָבִיב וַיֵּלֶךְ דֶּרֶךְ הָעֲרָבָה. וַיִּרְדְּפוּ חֵיל כַּשְׂדִּים אַחַר הַמֶּלֶךְ וַיַּשִּׂגוּ אֹתוֹ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וְכָל חֵילוֹ נָפֹצוּ מֵעָלָיו. וַיִּתְפְּשׂוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ אֶל מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה וַיְדַבְּרוּ אִתּוֹ מִשְׁפָּט. וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל"   (מלכים ב, כ"ה, ב-ז).

לתיאור זה יש להוסיף את המתואר בירמיה:

"וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָם צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכֹל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה וַיִּבְרְחוּ וַיֵּצְאוּ לַיְלָה מִן הָעִיר דֶּרֶךְ גַּן הַמֶּלֶךְ בְּשַׁעַר בֵּין הַחֹמֹתָיִם... וַיַּשִּׂגוּ אֶת-צִדְקִיָּהוּ בְּעַרְבוֹת יְרֵחוֹ וַיִּקְחוּ אוֹתוֹ וַיַּעֲלֻהוּ אֶל נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל רִבְלָתָה בְּאֶרֶץ חֲמָת וַיְדַבֵּר אִתּוֹ מִשְׁפָּטִים. וַיִּשְׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ בְּרִבְלָה לְעֵינָיו וְאֵת כָּל חֹרֵי יְהוּדָה שָׁחַט מֶלֶךְ בָּבֶל. וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם לָבִיא אֹתוֹ בָּבֶלָה." (ירמיהו ל"ט, ד-ז).[5]

עיון בתיאורים אלה של הגלייתו של צדקיהו לבבל עולה בקנה אחד עם פרטי הנבואה ביחזקאל, הכוללת את לכידתו של צדקיהו, הבאתו לבבל ואת גורל הסובבים אותו. בפרק י"ב אף נוספים לכך החושך (שמסמל כנראה את הלילה) וכיסוי הפנים (שמסמל כנראה את עוורונו של צדקיהו); יתכן גם כי הנבואה בפרק י"ז כי המלך יישפט 'עִם' ה' על שמעל בו מתקיימת כאשר מלך בבל מייצג את ה' אשר 'דבר איתו משפטים' לאחר הבאתו לבבל.

הפסוקים הבאים בפרק י"ב מתארים מעשה סמלי נוסף שעל הנביא לעשות:

'בֶּן אָדָם לַחְמְךָ בְּרַעַשׁ תֹּאכֵל וּמֵימֶיךָ בְּרָגְזָה וּבִדְאָגָה תִּשְׁתֶּה. וְאָמַרְתָּ אֶל עַם הָאָרֶץ כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לַחְמָם בִּדְאָגָה יֹאכֵלוּ וּמֵימֵיהֶם בְּשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ לְמַעַן תֵּשַׁם אַרְצָהּ מִמְּלֹאָהּ מֵחֲמַס כָּל הַיֹּשְׁבִים בָּהּ' (יז-יט).

פסוקים אלה, המזכירים את האכילה והשתיה המדודה של הנביא כבר בפרק ד', משלימים את המעשה הסמלי שבראשית פרקנו. כך קושר יחזקאל בנבואתו בין ראשיתו של פרק זה לאירועים שעליהם ניבא בראשית הספר. בריחת הנביא איננה מתרחשה בחלל ריק, והיא תוצאה של המצב בעיר.

קשר זה ניכר אף בתיאור בספר מלכים, בו בדומה לכתוב ביחזקאל הרעב המגיע גם ל'עם הארץ' (המנהיגים את העם, ראו יחזקאל ז, כו-כז) מבטא את חומרת המצב:

וַיֶּחֱזַק הָרָעָב בָּעִיר וְלֹא הָיָה לֶחֶם לְעַם הָאָרֶץ" (מלכים ב כ"ה, ב).

מטרת הנבואה

מטרת נבואתו של יחזקאל כפי שהיא נלמדת מפרק י"ב היא שהעם יידעו

"כִּי אֲנִי ה' בַּהֲפִיצִי אוֹתָם בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִי אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת. וְהוֹתַרְתִּי מֵהֶם אַנְשֵׁי מִסְפָּר מֵחֶרֶב מֵרָעָב וּמִדָּבֶר לְמַעַן יְסַפְּרוּ אֶת כָּל תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' " (פסוקים טו-טז).

ואכן, מסר זה חוזר ומודגש כמסקנתה של יחידה נבואית זו בסופה:

"וְהֶעָרִים הַנּוֹשָׁבוֹת תֶּחֱרַבְנָה וְהָאָרֶץ שְׁמָמָה תִהְיֶה וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" (פסוק כ).

מכאן יש ללמוד כי בשונה מהמצב שהיה עד עתה, מעתה 'ידיעת ה' ' תושג על ידי אותם אלה שיוותרו על מנת לספר שה' הוא שהפיץ את עמו אל בין הגויים. וזאת בניגוד לתפישה המוכרת מהתורה:

"לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ" (שמות לב, יב).

זאת על אף שהגלית העם כרוכה בכך ששמו של ה' יחולל בגויים:

"וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" (יחזקאל לו, כ).

2. מרידת צדקיהו בנבוכדנצר (פרק י"ז)

מותו של צדקיהו, כפי שתואר לעיל הוא חלק מהסבר החידה והמשל בהם פותח פרק י"ז. עיקשותו של העם, שסרב לקבל את אשר יחזקאל ניבא, הביא לכך שאמצעי השכנוע ביחזקאל מגוונים, ועתה נוספת החידה לאמצעים הקודמים בהם השתמש. פרק י"ז נחלק לשלושה חלקים: חלקו הראשון (פסוקים א-י) הוא חידה ומשל, חלקו השני (יא-כא) הוא הסברו של המשל, ואילו בחלקו השלישי והאחרון (כב-כד), שזורים המשל והסברו זה בזה.

חידה ומשל (פסוקים א-י)

המשל פותח בתיאור של נשר מרשים שבא ללבנון ולוקח משם צמרת עץ ארז ומביא אותה ל'ארץ כנען', שהיא 'עיר רוכלים'. לאחר מכן הוא לוקח מ'זרע הארץ' ונותנו ב'שדה זרע', כלומר שדה המתאים לכך, שיש בו מים רבים ומתאר ש'צפצפה שמו'. כתוצאה מכך, צומחת גפן פראית. לאחר מכן נוצר קשר פורה בין נשר אחד גדול, לבין אותה הגפן ושדה גידולה', הגפן ומתנתקת משדה גידולה, אף על פי שהיא נטועה בשדה טוב, ואינה זקוקה לטובותיו של הנשר.

המשל מסתיים בפנייתו של יחזקאל לקהלו בשתי שאלות רטוריות: הראשונה - האם במציאות הזאת שבה הגפן מנותקת משורשיה היא תוכל להצליח – והרי היא תיבש! והשניה - וגם כאשר הגפן שתולה, איך היא תוכל להצליח, הרי כאשר תבוא רוח קדים היא תייבש אותה!

הנמשל (פס' יא-כא)

המשל המובא כאן הוא אכן חידה, ורב הנסתר בה על הנגלה. על כן מיד מצורף לה פתרונה:

'הֲלֹא יְדַעְתֶּם מָה אֵלֶּה אֱמֹר: הִנֵּה בָא מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִַם וַיִּקַּח אֶת מַלְכָּהּ וְאֶת שָׂרֶיהָ וַיָּבֵא אוֹתָם אֵלָיו בָּבֶלָה. וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ. וַיִּמְרָד בּוֹ לִשְׁלֹחַ מַלְאָכָיו מִצְרַיִם לָתֶת לוֹ סוּסִים וְעַם רָב. הֲיִצְלָח? הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט? 

הנביא מבאר כי הנשר המרשים הוא מלך בבל (נבוכדנצר) שמגיע לירושלים, ומגלה את צמרת הארז, שהוא מלכה (יהויכין) ואת שריה לבבל. הקשיים בחיבור שבין המשל והנמשל ניכרים כבר בראשיתו, במסגרת שיעור זה נציע הסבר רציף למשל כולו, אם כי ניתן להציע חלופות שונות לפרטים רבים בפרק.

בהנחה שאכן 'צמרת הארז' הוא כינוי ליהויכין שהוגלה לבבל, יש להבין את הפסוק "אֵת רֹאשׁ יְנִיקוֹתָיו קָטָף וַיְבִיאֵהוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן בְּעִיר רֹכְלִים שָׂמוֹ" כתיאור הגלייתו של יהויכין לבבל המכונה כאן 'ארץ כנען ועיר רכלים'.[6] ואכן, בבל בשנים אלה בהן פרחה כמעצמה  היוותה מרכז כלכלי של המזרח הקדום, ועל כן אך טבעי הוא שכונתה 'ארץ רוכלים'. אך לא ברור מיהו במשל 'וַיִּקַּח מִזֶּרַע הָאָרֶץ וַיִּתְּנֵהוּ בִּשְׂדֵה זָרַע קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ'. נראה כי הכוונה לצדקיהו שהוא מזרע שושלת המלוכה בארץ, שנבחר על ידי נבוכדנצר להיות 'בשדה זרע' – כלומר במקומו בארץ ישראל. אם כך אז יש לפרש כי משמעות סופו של הפסוק: 'קָח עַל מַיִם רַבִּים צַפְצָפָה שָׂמוֹ', הוא תיאור לנתוני הפתיחה הטובים שהיו לצדקיהו בתפקידו בהנהגת יושבי הארץ. פירוש זה גם עולה בקנה אחד עם המשך הנמשל:

"וַיִּקַּח מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה וַיִּכְרֹת אִתּוֹ בְּרִית וַיָּבֵא אֹתוֹ בְּאָלָה וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח. לִהְיוֹת מַמְלָכָה שְׁפָלָה לְבִלְתִּי הִתְנַשֵּׂא לִשְׁמֹר אֶת בְּרִיתוֹ לְעָמְדָהּ" (פס' יג-יד),

מתוארת כאן הברית שבין מלך בבל וצדקיהו, לאחר הגלית יהויכין (אילי הארץ), על מנת  שצדקיה ישמר את מעמד הממלכה עליה הוא מופקד כממלכה שפלה. בהמשך המשל אותו 'זרע הארץ' הופך לגפן שבמקום להיות סורחת, שפלת קומה, שענפיה מופנים פנימה, ושורשיה מרוכזים תחתיה, היא גדלה ועתה היא בעלת ענפים רבים הצומחים פרא. צמיחתו הלא מבוקרת של הזרע שהפך לגפן מתוארת בנמשל כמרידתו של צדקיהו בנבוכדנצר בסיועו של מלך מצרים. מלך מצרים מתואר במשל כנשר גדול, "גְּדוֹל כְּנָפַיִם וְרַב נוֹצָה", והגפן, שהיא כאמור צדקיה, פונה אליו לסיוע,[7] וזאת במקום להכיר בכך שהיא נתונה בשדה גדול  שבו היא תוכל "לַעֲשׂוֹת עָנָף וְלָשֵׂאת פֶּרִי לִהְיוֹת לְגֶפֶן אַדָּרֶת", ועל כן לא היתה הצדקה למרידתה במלך בבל.

התוצאה של מעשה זה מוצגת במשל ובנמשל כשאלה רטורית שתוצאתה הכרחית: במשל נשאלת השאלה כיצד עלה על דעת הגפן להצליח בסיועו של הנשר, כאשר פניה זו משמעותה ניתוקה משורשיה והתיבשותה?!

 ובנמשל נאמר:

"הֲיִצְלָח? הֲיִמָּלֵט הָעֹשֵׂה אֵלֶּה וְהֵפֵר בְּרִית וְנִמְלָט?" (פס' טו),

כלומר: הפניה לבבל היא הפרת ברית שלא ניתן להמלט ממנה.

במשל נוספת שאלה רטורית שנייה, המהווה נדבך משמעותי נוסף: גם במצבה המקורי, בה הגפן הייתה שתולה באדמתה, לא היה לה עתיד, משום שאילו היתה מגיעה רוח קדים, סופה היה שתתיבש. יתכן כי בכך רמז יחזקאל לכך שמלכותו של צדקיהו בכל מקרה היתה זמנית, אלא שמרידתו בבבל החישה את הקץ. הנמשל מסתיים בשבועתו של ה' כי:

"חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱ-לֹהִים אִם לֹא בִּמְקוֹם הַמֶּלֶךְ הַמַּמְלִיךְ אֹתוֹ אֲשֶׁר בָּזָה אֶת אָלָתוֹ וַאֲשֶׁר הֵפֵר אֶת בְּרִיתוֹ אִתּוֹ בְתוֹךְ בָּבֶל יָמוּת. וְלֹא בְחַיִל גָּדוֹל וּבְקָהָל רָב יַעֲשֶׂה אוֹתוֹ פַרְעֹה בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁפֹּךְ סֹלְלָה וּבִבְנוֹת דָּיֵק לְהַכְרִית נְפָשׁוֹת רַבּוֹת. וּבָזָה אָלָה לְהָפֵר בְּרִית וְהִנֵּה נָתַן יָדוֹ וְכָל אֵלֶּה עָשָׂה לֹא יִמָּלֵט" (טז-יח).

כלומר, במרידתו בנבוכדנצר גזר צדקיה על עצמו את מותו בבבל, וזאת משום שהפרת הברית היא חמורה ולא ניתן להימלט מתוצאותיה. גם הישענותו על מלך מצרים שיעזור לו במלחמתו בבבל הביאה למותם של השותפים.

פסוקים יט-כא מוסיפים על הרובד הארצי, שנדון עד עתה, גם את הרובד הא-לוהי של האירועים, המתבססים על הרובד הארצי,[8] וממנו מתבררת במלואה עוצמת הבזיון, באמצעות הזהות שבין הפרת הברית עם נבוכדנצר להפרת ברית עם ה':

"לָכֵן כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים חַי אָנִי אִם לֹא אָלָתִי אֲשֶׁר בָּזָה וּבְרִיתִי אֲשֶׁר הֵפִיר וּנְתַתִּיו בְּרֹאשׁוֹ. וּפָרַשְׂתִּי עָלָיו רִשְׁתִּי וְנִתְפַּשׂ בִּמְצוּדָתִי וַהֲבִיאוֹתִיהוּ בָבֶלָה וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ שָׁם מַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בִּי. וְאֵת כָּל מִבְרָחָו בְּכָל אֲגַפָּיו בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ וְהַנִּשְׁאָרִים לְכָל רוּחַ יִפָּרֵשׂוּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי" (יט-כא).

יסף (פס' כב-כד)

עד עתה ראינו כי בנבואת יחזקאל החורבן מנוי וגמור, והשארית ממנה תבוא הישועה מצויה בבבל. עתה מתווסף לכך היחס העויין כלפי צדקיהו בעקבות בגידתו בנבוכדנצר המשמש כבא כוחו  (במעשיו כלפי ישראל) את ה'.[9] לכאורה, נראה כי המשל ופתרונו מסתיימים במסר זה. אך הנבואה מסתיימת בתוספת שהיא אופיינית לנבואותיו של יחזקאל, שהמסר העיקרי שבנבואתיו מקבל מפנה משמעותי בסופן פעמים רבות. בתופעה זו (עליה עמד משה גרינברג, ואותה כינה 'יסף'),[10] נעסוק בהרחבה במסגרת פרקי התקומה לעתיד. לענייננו, כאן מהווה ה'יסף' נדבך משמעותי נוסף לרובד האלוקי של האירועים:

'כֹּה אָמַר ה' אֱ-לֹהִים וְלָקַחְתִּי אָנִי מִצַּמֶּרֶת הָאֶרֶז הָרָמָה וְנָתָתִּי מֵרֹאשׁ יֹנְקוֹתָיו רַךְ אֶקְטֹף וְשָׁתַלְתִּי אָנִי עַל הַר גָּבֹהַּ וְתָלוּל. בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל אֶשְׁתֳּלֶנּוּ וְנָשָׂא עָנָף וְעָשָׂה פֶרִי וְהָיָה לְאֶרֶז אַדִּיר וְשָׁכְנוּ תַחְתָּיו כֹּל צִפּוֹר כָּל כָּנָף בְּצֵל דָּלִיּוֹתָיו תִּשְׁכֹּנָּה. וְיָדְעוּ כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה כִּי אֲנִי ה' הִשְׁפַּלְתִּי עֵץ גָּבֹהַּ הִגְבַּהְתִּי עֵץ שָׁפָל הוֹבַשְׁתִּי עֵץ לָח וְהִפְרַחְתִּי עֵץ יָבֵשׁ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי'.

מתברר עתה כי צמרת הארז, המוזכרת במשל, שנלקחה לבבל תוחזר בעתיד להר גבוה ותלול, הוא 'הר מרום ישראל'. שם הוא עתיד לגדול מאוד ולהצמיח מחדש ענפים ואפילו פירות. דליותיו, שהיו תיאור לענפים הסורחות של הגפן, חוזרות להיות חלק מאותו עץ הארז, מצלות עתה על ציפורים ובעלי כנף. בשעה זו יתברר לכל יתר 'עצי השדה', המייצגים את העמים האחרים, כי ה' הוא שהשפיל את עץ הארז, המייצג את עמו, והוא שאחראי למעמדם של כל אחד מהעמים האחרים: הגבהתם, ייבושם והפרחתם.

סיכום הנבואה בדרך זו מלמד כי הפוטנציאל לחידוש המלוכה בישראל מצוי אצל יהויכין שהוגלה לבבל. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם מעמדו של יהויכין ביחזקאל, שניכר בעובדה שמניין השנים בספר כולו הוא לגלות יהויכין – ואכן זרובבל נכדו של יהויכין הוא שהנהיג את העם בראשית ימי הבית השני.[11]

ראינו עד כה את עיקרי הביקורת שהועברה על צדקיהו, אך את נבואותיו של יחזקאל על צדקיהו נוכל לסכם רק לאחר לימוד הקינה בפרק י"ט והמעשה הסמלי שבחלקו השני של פרק כ"א, להם נקדיש את השיעור הבא.

 

 


[1]   להשלמת הדיון בנושא צדקיהו יש ללמוד גם את פרק י"ט ופסוקים כג-לב בפרק כ"א, אך עליהם נעמוד בנפרד.

[2]   נבואה חורבן לבבל בעתיד מצויה בירמיה נ"ט, ועיון בפרק זה מהווה השלמה חשובה לנבואותיו של יחזקאל, אך אכמ"ל.

[3]   זאת בנוסף לאיזכורה במשל בפרק כ"ג, פסוקים יד ואילך; וציון זמן המצור ע"י הבבלים בירושלים בפרק כ"ד, ב.

[4]   המילה 'לְעֵינֵיהֶם' חוזרת שבע פעמים בפסוקים ג-ז ולכך יש להוסיף את הצירופים: 'אוּלַי יִרְאוּ' (פסוק ג) 'וְלֹא תִרְאֶה אֶת הָאָרֶץ' (פסוק ו), ו'נָשָׂאתִי לְעֵינֵיהֶם' (פסוק ז).

[5]   והשווה גם פרק נ"ב שם, פסוקים ז-יא.

[6]   'ארץ כנען' בתורה ובנביאים ראשונים הוא כינוי לארץ ישראל, אך נראה כי בנביאים אחרונים היא כינוי לישראל אך לעיתים גם לבבל. בפסוק זה הכוונה כנראה לבבל זאת בדומה ליחזקאל ט"ז, כט. ראו גם ישעיה כ"ג, יא – בו מצווה כנען, היא בבל, להלחם בצור, בדומה לנבואה לצור ביחזקאל כ"ו, ז והלאה. כך מסבירים גם הפרשנים לפסוק זה.

[7]   הישענותו של צדקיה על פרעה מלך מצרים וחילו עומדת בניגוד לעמדתו המפורשת של ירמיה; ראו ירמיה ל"ז, א-יא ואכמ"ל.

[8]   בעקבות רימון כשר, יחזקאל א-כד, עמ' 346-347.

[9]   נבואה משלימה לנבואה זו ממנה עולה בברור כי מלך בבל הוא נציגו של ה' במעשיו וכי על צדקיהו להשתעבד לו מצויה בירמיה פרק כ"ז וכן בפרק כ"ח, יד.

[10] ראו פירושיו ליחזקאל בסדרת Anchor Bible (פרקים א'-ל"ז, בשני חלקים).

[11]  אמנם מהפסוקים לא ברור מי היה אביו: שאלתיאל, בנו בכורו של יהויכין (עזרא ג, ב, ח; נחמיה יב, א; חגי א, א), או פדיה, בנו השלישי של יהויכין (דברי הימים א ג, יט).

כך או כך, נבואת חגי האחרונה: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת." (פרק ב, כג), עולה בקנה אחד עם נבואותיו של יחזקאל על יהויכין ועל צדקיהו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)