דילוג לתוכן העיקרי

צבא אוהל מועד: לשאלת גיוסם של בחורי הישיבות

בגליון המאה עסק ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א ב"תורת ההסדר" . בדבריו ליבן הרב גם את מעמד בני הישיבות, ביחס לשאלת הגיוס לצה"ל. בתורף דבריו שני כיוונים: האחד, שלילת האפשרויות לפטור תלמידי ישיבה מגיוס, על בסיס הלכות העוסקות, בכהנים, לויים ותלמידי חכמים עצמם. והשני- הנסיון לחייב את הגיוס מטעמים שונים.

במאמר זה ברצוני להביא זוית ראיה נוספת, לבחינת הסוגיה תוך התיחסות לנושא כללי יותר. במאמר משוקעים דבריו של הרב יעקב מדן, אם כי איני בטוח שיסכימו עם מסקנת הדברים.

* * *

תחילתו של ספר במדבר מחולקת לשני חלקים: פרקים א'-ג', יג עוסקים במפקד צבא של "בני עשרים שנה ומעלה כל יוצא צבא בישראל" והצבת סדר המסעות. במסגרת זו מודגש :"והלווים למטה אבותם לא התפקדו בתוכם" מפקד זה כפי הנראה, מהווה הכנה לקראת כיבוש הארץ שהיה מתוכנן להיות אחד עשר יום מתחילת המסע. בפרק ג' פסוק יד' מתחיל מפקד אחר, מפקד בני לוי שאף הם מכונים צבא: "כל בא לצבא, לעשות מלאכה באוהל מועד" (במדבר ד',ג), "... כל הבא לצבא צבא לעבוד עבודה באוהל מועד" (במדבר כ"ג) ועוד. לשני הצבאות הנפרדים הללו גם שני מפקדים: המלך על צבא המלחמה, והכהן הגדול המפקד על צבא המשכן. ההקבלות בין שני המפקדים רבות: שניהם נמשחים בשמן (שמואל ב', ה, ג, ויקרא כא, ועוד), לשניהם נזר על ראשם (כתר מול ציץ, ראה מלכ"ב יא, יב ), לשניהם "בגדי מלכות", [1], לשניהם צבא משלהם, לשניהם אוצר משלהם[2], (ראה אוצרות בית ה'), לשניהם מערכת משפטית משלהם (ראה דברי הימים ב', יט, יא). יחסי הגומלין וחלוקת הסמכויות ביניהם הם נושאים בפני עצמם, וכמו כן יש לדון בהרחבה, במציאות ההסטורית של שתי הרשויות, ובעיקר בדחף של חדירת רשות אחת לשניה והשוה דברי הימים ב כ"ו, טז. דברי רמב"ן על בראשית מט). אולם סוף סוף מוצאים אנו שתי רשויות עצמאיות לחלוטין המנהלות מערכת יחסים ביניהן.

מה טעם צוותה התורה על קיומם של שתי רשויות עצמאיות? תשובה לדבר ניתן למצוא בשני כוונים: הראשון, עצם היותם שנים חשיבות הדבר היא בכך שרשות אחת, מלך אחד, מכחישים את בלעדיות אחדות ה'. העובדה שיש שתי רשויות במלכותה דארעא מוכיחה על כך שיש אחד מעל, שהוא זה שעצב את קיומן וגבולותיהן של השתיים. על עקרון זה לבוא לידי ביטוי בכל מערכת שתיבנה ואין הוא יחודי לנושא שלפנינו.

הכיוון השני לפתרון הבעיה הוא, הניסיון לעמוד על הצורך היחודי בשתי רשויות אלו. כלומר, לנסות לתת הסבר יחודי לצורך בשתי המערכות החברתיות הללו כל אחת בפני עצמה. להלן אנסה לשטוח הצעה בכוון זה. כדי להבין את הצורך ברשות הכהן וברשות המלך יש לדון בעיקר בקיומה ותפקודה של רשות הכהן. רשות המלך מוכרת לנו: צבא כובש, מיסים המכוונים לבנין המדינה, חקלאות וכיוצא באלו הינם מסמכויותיו. תפקודה של רשות הכהן מסובכת יותר וכן לא ברור הצורך בקיום נפרד של רשות זו. אנו מוצאים את הכהונה עוסקת בעיקר בשלושה תחומים:

א. המקדש- ובכלל זה: קרבנות, טומאה וטהרה וכדומה.

ב. הוראת התורה- "יורו משפטיך ליעקב" (דברים ל"ג) ושמירת נוסחה "... וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים" (דברים י"ז, יח )

ג. הנחית המלך- באורים ותומים.

דבר בולט הוא שרשות הכהן איננה קשורה בעולם המעשי, לא בתחום החובות, כיוון שאינה יוצאת לצבא המלך, ולא בתחום הזכויות כיוון שאינה יורשת נחלה (דברים י"ח, א-ב). רשות זו מנותקת מכל השפעה בעולם המעשי, אן לה סמכות לגבות מיסים, ממונה בא מתרומות אין לה רשות לנהל מדינה, בתחום זה היא כפופה למלך. יש בתפקיד זה מן העונג על בית ה', אך גם מן הקושי בכך שאינה יכולה להשפיע ולכפות - וראה חטא החשמונאים, ותיאור התורה את המצב הנפשי בזמן ירידת המן: "יענך וירעיבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת..." (דברים ח', ג). רשות זו מופקדת רק על מקור השראת השכינה וזכות הישוב נתנת למלך. העולה מן האמור לעיל הוא שרשות הכהן אינה מקנה זכויות בלבד - רשות הכהן יש בה מן הקללה: "ארור אפם כי עז... אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל" (בראשית מ"ט, ז) ומן הברכה "...ה' הוא נחלתו באשר דיבר לו". (דברים י"ח, ב). מתוך כך עולה התפיסה שהובילה לבנית שתי רשויות נפרדות, והדברים מבוררים בדברי הרב קוק, אורות התחיה קטע ד':

ביחוד באומתנו, אשר מהרוחניות העליונה של האידיאולוגיה שהיא הרבה הרבה למעלה מכל עולם ההווה הוא בסיס נשמתה, יש אשר מכל תנועה של חופש חומרי ושל התמכרות לעבודה בעניינים חומריים מעשיים וחברתיים, נכנס בה מיד רטט פנימי שמא הטרדה המעשית תמעט מעינה, שמא "כל מה שיוסיף הישוב תקון יוסיף השכל חורבן",...ע"כ היא צריכה להעמיד חסידים גדולים המיוחדים בגדלות הדעה, המבצרים את המעמד הרוחני של כללות האומה בקרבם פנימה. הם, העליונים הללו, יודעים, שאוצר רוח האומה הוא בקרבם, על כן אינם חרדים כלל על מיעוט המבוע הרוחני של כלל האומה מפני הטרדה של העבודות המעשיות. הרוחניות החיובית כבר היא מתפלשת באומה מאיליה, ע"פ סגולתה הפנימית, ע"י הארת אלה היחידים, שהם שלוחי הציבור, ונושאים הם בלבבם את אוצר הרוחניות המחיה של כל העם. ...הכהונה, האמצעות בין האדם לאלוקים ע"י הבחירים היותר עליונים שבאדם, איננה אמצעות כ"א תכיפה הגונה....הכהן החסיד העליוני, המלא חסד ודעה עליונה, הוא יודע את האלוקים באמת, ועל סמך דעתו והרגשתו העליונה נסמך הוא העם כולו, בעתים שזרם החיים השלם מאחד את העם עם העליונים שבבניו. הוא נסמך אז בחילם ומאזין את שיחתם, באמונה ברורה המתבררת לו בכח כללי, בהרגשה בהירה ובהכרה כוללת המתנשאת לפעמים עד כדי פתוח של חכמה, ספרות ושירה, הוא מתיחס אל גדוליו ומתגאה בגדלם, מתברך בכושרם ומתקדש בקדושתם, ומתמלא חיל לעבודתו החמרית, החברתית והמדינית, ומלא עוז ואומץ הולך הוא את דרכו, יודע הוא ברור שאלהי אמן עמו.

ספר דברים מזהיר ללא הרף שהכניסה לארץ ישראל תהווה סכנה חמורה ביותר לעם ישראל. כניסתה של תנועה רוחנית לשלב הישוב מביאה, כמעט בהכרח, להתמוטטות המוסד הרוחני ותפיסת מקומו ע"י תהליך הגשמה וההתעשרות. אחד הפתרונות המהותיים שמציבה התורה הוא קיומן של שתי הרשויות, במצב כזה תהיה קבוצה בעם ישראל, שהשפעת תהליך זה עליה תהיה חלקית, מכיוון שהיא לא תגיע לשלב ההגשמה, ותשמר ותטפח את העולם הרוחני שהגשמה זו באה לבטא. מכאן הצורך בשתי רשויות נפרדות. ומכאן גם הקפדה על עצמאות כל רשות. אמנם רשות הכהן אינה רשאית לפעול בעולם המעשה, אך רשות המלך חייבת להוועץ בה (במדבר כ"א, כז), ולכלכל את מעשיה לאור התחיה הרוחנית שנוצרת בבית מדרשה של רשות הכהן.

מכאן שבמישור הרעיוני אין להפנות כלפי רשות הכהן טענה בנוסח, "לא תעמוד על דם רעך", ולא רק לאור העובדה שהם אינם נהנים מפרי המלחמה. אלה הם תפקודים שונים, לא בעולם המיסטי של ניצחון "בזכות" תלמוד תורה, אלא במובן הריאלי - חברתי של דאגת החברה לקיומה של רשות רוחנית פתוחה, רשות המנותקת לגמרי מכל הלך חשיבה פרגמטי ומכל אפשרות לניצול המציאות. לאחר בירור זה ניתן לעבור לפרק השני והוא ביטויה של תפיסה זו בעולמנו, ותעיד המציאות הישראלית בימינו עד כמה חסרות לנו רשות כזו.

* * *

בבואנו לדון בישוב המעשי של תפיסה זו יש להזהיר מפני הניסיון להעתיקה למציאותנו כפי שהיא. טעות זו נעשתה באחרונה נפוצה אצל יראי ה' והיא חמורה. אי אפשר לנתק לבנה אחת מקיר שלם, תפיסה זו היא חלק ממציאות ישראלית חיה ומלאה, כשמקדש על מכונו ומלכות, נבואה, כהונה ומשפט מושלים בכיפה. או אז ניתן להביא לידי ביטוי תפיסה זו במלואה. במציאות בה אנו נתונים אין מקום לדון על מערכות אלו היות וחסרים אנו את שאר מרכיבי המערכת האידיאלית, על כן בשום פנים ואופן לא ניתן לראות בשחרור בני הישיבות קשר למציאות אידיאלית זו. התורה מדברת על רשויות הפועלות בהרמוניה, מכירות זו בזו, משפיעות זו על זו וכפופות זו לזו, ולכל זה אין זכר בימינו, אולם אין בעם זה כדי לאמר, שעל האידיאה שפורטה לעיל להידחק לקרן זוית, והיא יכולה וחייבת לבוא לידי ביטוי שם במציאות ימינו, וזאת בעיקר בשני מישורים: החינוכי והמעשי -

א. במישור החינוכי - החינוך דרוש לא רק בשלב יישום האידיאה, אלא גם בשלב שאין היא יכולה לבוא לידי ביטוי, השאלה היא האם אנחנו מחנכים להסתפק במצב הנתון ולעגן אותו בתחום האידיאי, או שאנו קובעים שלצערנו עוד לא הגיעה העת להביא אותה לידי ביטוי, ובינתיים אנו משמרים אותה. מעל גבי בטאונים שונים עולים זה שנים בטויי שמחה על מציאות השרות הצבאי המלא, וצער על כך שלא כולם נוטלים חלק שווה בו, מתוך ניסיון לעגן זאת בפסקים ופסוקים שונים. אני למד שהכותבים השונים קבעו זאת כיסוד בהשקפת העולם היהודית ואיני משוכנע שהדבר נכון ומתאים לדרכה של תורה. יש, לדעתי, לשרת בצבא תוך יסורי נפש עצומים שרשות המלך הולכת ונוסדת אך רשות הכהן מתבוללת בעפר אשפתות. כל הניסיון להתעלם מרשות הכהן במישור האידיאי מוסיף על חורבן דמותו של עם ישראל.

ב. במישור המעשי - טיבן של אידיאות שגם כשאין הן יכולות לבוא לידי ביטוי מלא במציאות, הרי הן מנסות להדחק בחללים ריקים. כיוון שאין אנו מוצאים את המציאות כמוכשרת לקלוט את רשות הכהן בשלמותה, עלינו לנסות להביאה לידי ביטוי באותן מסגרות בהן הדבר אפשרי. הדבר נכון במסגרות חיצוניות, כמו בהחלטות פוליטיות של נציגינו, שצריכות להנקט לא רק על בסיס שיקולים של רשות המלך, כי אם גם על פי זוית ראייתו של הכהן. אולם בעיקר הוא נכון במסגרות פנימיות, ויתכן שיש בדברי פתח למחשבה בעניין הכללת ה"כולל" במסגרות ההגשמתיות שלנו.

למעשה יש לעשות שתי פעולות:

א. במערכת החינוכית האידיאית תלמד הבעיה על כל היבטיה. יחד עם השרות הצבאי בפועל יילמד ההבדל היסודי בין המציאות היום לבין המציאות האידיאלית. לא תטושטש חס וחלילה העובדה שעם שקידתנו על בנית רשות המלך בתקופתנו, אנו שואפים לבנין שלם של עם ישראל, וחרדים לדמותה של המציאות הרוחנית. עלינו לקבוע עקרונית, שיש לעמוד על קיומן של קבוצות המטפחות את השורש הרוחני של הווייתנו, וששורש זה הוא הבסיס לחזרתנו לאדמת ה'. שלא תשכח ירושלים המלאה והשלמה, כשמלכות וכהונה משמשים בה בשני כתרים כשכתר "האחד" על גבם. לעומת הרעיון החינוכי אותו ציינתי, היום נשכחים דברים אלה והמציאות של ימינו מוצבת כאידיאלית דבר העלול לגרום להמשך גלותה של תורה.

ב. במציאות המעשית יש לחפש את הדרך ליישם אידיאה זו. קודם כל, במסגרותינו הפרטיות. מכל מסגרת מגשימה יש לתבוע את קיומה של קבוצה אשר תטפח את הרעיון היסודי, תוך דרישה מקבוצה זו לשלם את המחיר: לא ליטול חלק ברווחים וב"שלל" המושג על ידי הקבוצה העובדת. יש לדרוש את ה"הסדר" בכל המסגרות שבדרך זו או אחרת.

מעבר לכך במקום שניתן יש לנסות ולהגיע למצב בו תהיה הסכמה לקיומה של "רשות רוחנית" כרשות ממלכתית, ויש אפשרות להגיע לבסיס משותף בנוגע לדרישה זו, עם כל הנמצאים היום בארץ ישראל. לו במדינת ישראל היה קיים מוסד כזה, ולו גם ללא שם ה' המפורש עליו, היה הדבר מוסיף הרבה לדרכה הפוליטית- מוסרית של המדינה כולה.

הברור שלפנינו בנוי על שתי נקודות הנחה:

א. בבואנו לדון בשאלת קיומנו בזמן הזה, עלינו לבחון תחילה את הדבר במציאות המלאה של עם בארתו ומקדש על מכונו רק לאחר הקביעה האידיאית ניתן לדון בשאלה: מה ניתן ליישם במציאות שלנו. ניסיון לעמוד על השאלה רק מתוך המציאות של ימינו, עשוי להוביל לאידאליזציה של הקים, דבר שישכיח את עקרו של החורבן שהוא גלות שכינה ותורה עמה.

ב. גם במקום שלא ניתן להביא את המציאות האידיאלית לידי ביטוי, ובדרך כלל זה כך, יש לחנך על פיה, תוך הדגשת המניעות הזמניות ביישומה, תוך כדי שלא "ימיננו" והן כדי שלא תבוא לידי ביטוי במקומות שאפשר לעשות זאת.

 


[1] רמב"ם מלכים פ"ב ה"ד

[2] רמב"ם מלכים פ"ג ה"ד משמע שיש למלך אוצרות

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)