דילוג לתוכן העיקרי

מנחות | דף עד | חטאת כהן

 

בפרשת ראה נאמר:

"וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם הָעֹמְדִים שָׁם לִפְנֵי ה' ".


אף שפסוקים אלה עוסקים בלוי, פירשו חז"ל (בבא קמא קט:, ובסוגיתנו) שמדובר בכהן, אשר רשאי לבוא ולהקריב את קורבנותיו בכל שעה, ואיננו מחוייב למסור אותם לכהני המשמר העובדים באותה העת.

הגמרא בדף ע"ד עמוד א' מחדשת, שהלכה זו נוהגת לא רק בקורבנות נדבה, אלא גם בקורבנות חובה הבאים על חטא. הגמרא מעלה הוה-אמינא שלפיה הכהן לא יוכל להקריב קורבנות אלה, אך דוחה אותה, ומסיקה שהכהן יכול להקריב את כל קורבנותיו. השפת אמת (עג:) מעיר, שלדעת ר' שמעון שבמשנה, אשר דרש את הפסוקים באופן שונה מזה של הברייתא בדף ע"ג, אכן יש להניח שכהן איננו רשאי להקריב את קורבן חטאתו.

דומה, שהסברה לכך שהכהן לא יוכל לכפר על עצמו נובעת מכלל הלכתי שאותו קבעו חז"ל בסוגיות שונות. כך, למשל, בגמרא ביומא (מג:) נאמר שבעת הוידוי הראשון של הכהן הגדול ביום הכיפורים הוא מזכיר אך ורק את עצמו, ורק בוידוי השני הוא מזכיר את אחיו הכהנים. הגמרא מסבירה:

"תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת, מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב".


מימרא זו נזכרת גם בסיום הפרק הראשון במסכת שבועות, והרי"ף על אתר העתיקה בהלכותיו. אף שאין דרכו של הרי"ף להביא להלכה ענייני קודשים, נראה שהוא ציטט הלכה זו משום שיש לה משמעות גם בהקשרים הלכתיים אחרים, וזהו מעין כלל יסוד שלפיו המעוניין לפעול לטובת הזולת, ראוי לו לדאוג לעצמו תחילה (נראה שכך הבין הר"ן את דברי הרי"ף, וראה הבנה נוספת בחידושי "אנשי שם" על אתר). ואמנם, התוספות (מועד קטן יז., ד"ה משמית נפשיה; ובמקביל בנדרים ז.) מחדשים, שאם מבקש חכם להתיר חרם שהוטל על אדם פלוני, ראוי לו לוודא תחילה שהוא עצמו נקי מכל נדר או מכל חרם.

אין ספק, שהכלל ההלכתי שלפנינו טומן בחובו יסוד מחשבתי עמוק, ועיקרו בדברי חז"ל: קשוט עצמך, ואחר כך קשוט אחרים. רבים נוטים לעסוק בתיקון הזולת ובחינוכו, ומשום כך מזניחים את תיקון עצמם. חז"ל הדגישו, כי אם סבור אדם שביכולתו לטהר ולקדש את ה"חייבים" שסביבו, ראוי לו שיבחון תחילה האם הוא עצמו "זכאי" ואכן ראוי לכך.

אפשר, שהצעת הגמרא שלפיה הכהן לא יוכל להקריב קורבנות כפרה על עצמו, נובעת אף היא מן הכלל דלעיל: בעל הקורבן יבקש לעצמו כהן זכאי שיכפר עליו, ולא יכפר על עצמו.

אלא, שמסקנת הגמרא היא, שהכהן אכן רשאי להקריב גם קורבנות הבאים על חטא. בביאור מסקנה זו ניתן להציע שתי דרכים:

א. ההנחה שבדברינו לעיל היא, שהכהן המקריב את הקורבן הוא "מכפר", ולפיכך ראוי שיהיה זכאי ולא חייב. ניתן לדחות הנחה זו, ולהסביר שתפקידו של הכהן בסדר ההקרבה הוא טכני בלבד. בעל הקורבן, המתוודה על קורבנו וחוזר בתשובה, הוא זה שמניב את הכפרה. אם כך, אין כל סיבה ליטול מן הכהן את אותה זכות טכנית להקריב את קורבנו ולהנות מן הבשר ומן העור.

ב. ייתכן, שהכלל "יבוא זכאי ויכפר על החייב" נוהג אך ורק בקשר שבין בני אדם. לאמור - כאשר אדם אחד מעוניין לכפר על זולתו, עליו לטהר עצמו תחילה. אך בנידון דידן, אותו כהן בעל חטאת מבקש לכפר על עצמו. דומה, שאותה כפרה אישית - אין לה תחליף. יש הנוטים לחפש לעצמם טהרה וכפרה במחיצתם של גורמים חיצוניים: רבנים, צדיקים וכו' וכו'. אך על פי דרכה של תורה, אם מעוניין אדם להתכפר, עליו לערוך חשבון נפש פנימי ולשוב בתשובה. אמנם, ייתכן שמסביב ישנם "זכאים" רבים העשויים לכפר עליו, אך בסופו של חשבון, את הכפרה השלימה והעמוקה ביותר הוא ישיג אך ורק בכוחות עצמו. משום כך, רשאי הכהן להקריב את חטאתו, ומתוך כך לכפר על עצמו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)