דילוג לתוכן העיקרי

פתיחה לסדרת ברכות הנהנין

קובץ טקסט
א. פתיחה – "מילי דברכות" ומקומם בחיי האדם
 
אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין;
רבא אמר: מילי דאבות;
ואמרי לה: מילי דברכות.
בבלי בבא קמא ל ע"א
 
ר' מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה"משך חכמה", לימדנו שתחומי נזיקין, אבות וברכות מייצגים שלושה תחומים מרכזיים בחיים האנושיים. תחום האבות מייצג את עבודת החסידות של האדם כלפי עצמו - המידות ותכונות הנפש; תחום הנזיקין מייצג את עבודת החסידות של האדם כלפי הבריות והזהירות בממונם; תחום הברכות מייצג את עבודת החסידות בעמידת האדם מול אלוקיו.[1]
"מילי דברכות" מייצגות את האופן שבו אדם עומד מול אלוקיו ופונה אליו, שעה שהוא חש את נוכחותו של הקב"ה. לאדם מישראל יש נקודות מפגש מגוונות עם הא-ל המסתתר, המתגלה לנו תדיר באמצעות הנהגת הטבע המשתנה. מערך הברכות המגוון המצוי במסכת ברכות מבטא את אותן נקודות מפגש.
החטיבה הראשונה במסכת (פרקים א'-ה') עוסקת בקריאת שמע ותפילה, המתחייבות מכוח ההתגלות האלוקית בחילופי הזמנים בעולם, ובמעברים בין יום ולילה. החטיבה השניה במסכת (פרקים ו'-ח') עוסקת בברכות לפני האכילה ואחריה, המתחייבות מכוח המפגש עם הקב"ה בשעה שהוא מכלכל את בריותיו וזן את העולם בחסד. בעוד ששתי חטיבות אלו עוסקות במפגש עם הקב"ה במסגרת שגרת החיים ובמסגרת הטבע המתנהל בחוקיות חוזרת, החטיבה האחרונה במסכת (פרק ט') עוסקת בברכות המתחייבות ממפגש עם הקב"ה שעה שאנו מתפעלים מהחריג ויוצא הדופן בעולם.
דרכו של ההרגל להעיב על ההתפעלות, ולכן יש קושי מובנה בתודעה האנושית לחוש תחושת מפגש עם הקב"ה במסגרת שגרת החיים. קל להתפעל ממקום שנעשה בו נס (משנה ברכות ט', א) ולחוש מולו את השגחת ד', או להתרגש מנוף מפעים של הרים וגבעות (משנה ברכות ט', ב), ולשבח את מי שברא אותם. אולם, נוכחותו של מי שאמר והיה העולם מורגשת פחות בשגרת הזמנים החוזרת על עצמה מדי יום, או באכילה היומיומית השגרתית.
"מילי דברכות" הן מתנה טובה שנתנו לנו חז"ל, בכדי לסייע בידינו להתנער מקהות החושים הקיימת  באפרוריות השגרה, וללמוד את סוד ההתבוננות המעמיקה במציאות. וכך אמרו רבותינו במדרש דברים רבה:
[רשע] בחייו חשוב כמת,
מפני מה?
שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור,
שוקעת, ואינו מברך מעריב ערבים,
 אוכל ושותה ואינו מברך,
אבל הצדיקים מברכין על כל דבר ודבר,
ולא תאמר בחייהם בלבד, אלא אפי' במיתתן, שנא' יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות אל בגרונם.
דברים רבה (ליברמן) פרשת וזאת הברכה
 
הרשע חשוב כמת היות והוא נעדר את היכולת לחוות את המציאות הטבעית במסגרתה הוא חי, ומשום שהוא אדיש למאורעות המתרחשים סביבו. לעומתו, הצדיק המברך על כל דבר, הוא אדם בעל חושים חדים, החי מתוך מודעות גבוהה למציאות בה הוא חי. הוא שם לב לפעולותיו היומיומיות, ועל ידי הברכה הוא חווה בעוצמה את חייו הגשמיים ומטעין אותם במשמעות רוחנית תוך דבקות בחי העולמים. מדברי המדרש נראה שמדובר בצדיקים המברכים באופן טבעי, מתוך תודעה דתית מתפרצת. עבורם, הברכה מביעה את מה שהם כבר חשים באופן אינטואיטיבי. מדרגה זו היא מדרגה גבוהה ולא כל אדם זוכה לה. עבור הרבים, חכמים תיקנו את החובה לברך, ומכוח הברכה תתעורר המודעות לחיים. קיום "מילי דברכות" מאפשר לנו לשחרר את חיינו מהבנליות ולהטעינם במשמעות דתית ובחיות, בבחינת "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּד' אֱלֹקיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם".

ב. רמות שונות של ברכות הנהנין

אחרונים התקשו לפשר הצגת "מילי דברכות" כתחום לחסידות, שהרי החובה לברך מוטלת על כל אדם מישראל, ואסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה.
וז"ל בעל אליה רבה[2]:
גרסינן האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות.
ולכאורה תמ[ו]ה דמשמע מי שלא קיים אותן חסיד הוא דלא מקרי אבל רשע נמי לא מקרי, הא כתיב [משלי כח, כד, ועיין ברכות לה ע"ב] חבר הוא לאיש משחית,
אלא ר"ל שלא יסמוך על הכלל [על הכל] שאמר (על) שהכל יצא אלא ילמוד מילי דברכות לברך על כל מין ברכה השייך לו, וכתב בכתבי האר"י [עי' שער המצות פ' עקב] זה לשונו, הפוטר עצמו בברכ(ו)ת שהכל הרי זה בכלל בור שקללוהו חז"ל [ברכות כ ע"ב] ע"כ.
אליה רבה אורח חיים סימן רב ס"ק א
 
תורף הסבר בעל האליה רבה הוא ש"מילי דברכות הנהנין" הוא תחום שניתן לחוות ברמות שונות. אמנם החובה הבסיסית בתחום נוגעת לכל אדם מישראל, ואינה משתייכת רק לאלו החֲפֵצִים במדרגת החסידות. ברם, ניתן לקיים את "מילי דברכות הנהנין" ברמה איכותית יותר התואמת את עולמו הרוחני  של החסיד, ולכן הגמרא בבבא קמא משייכת את "מילי דברכות" לתחום החסידות.
השניות בתחום "מילי דברכות", המאפשרת לקיים אותן ברמות שונות, קיימת בתוך כללי הברכות הבסיסיים במשנה ברכות פרק ו'. הפרק נפתח במשנה א' הקובעת נוסחי ברכות מיוחדים למאכלים שונים. לצדה, משנה ב' קובעת את הכלל – "ועל כולם אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא". דהיינו, אף שלכתחילה יש לברך על כל מאכל את הברכה הראויה לו, המברך ברכת שהכל על כל המאכלים יצא ידי חובה. למרות היכולת של ברכת שהכל לפטור את הכל, חכמים תקנו לברך לכתחילה על כל מאכל את הברכה הראויה לו. מסתבר, אפוא, שישנה עדיפות לברכה הספציפית. פשר הכלל ששהכל פוטר הכל, הוא שהמברך כך יוצא רק באופן חלקי, ואינו מקיים את עולם הברכות באופן מלא.
הסבר הדברים הוא פשוט. לתחום ברכות הנהנין יש מספר יסודות, ומכאן, שהמברך שהכל על הכל יוצא ידי חובת הקיום הבסיסי, אך הוא עדיין נעדר רמת קיום נוספת.
היסוד הראשון של ברכות הנהנין הוא היותן "מתיר" ליהנות מהעולם הזה. בסוגיית הפתיחה של פרק "כיצד מברכין", הגמרא מנהירה שהבסיס של תחום "מילי דברכות הנהנין" הוא הימנעות מאיסור:
תנו רבנן: אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה – מעל...
רבי לוי רמי: "כתיב לד' הארץ ומלואה" , וכתיב: "השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם"!
לא קשיא, כאן - קודם ברכה, כאן - לאחר ברכה.
בבלי ברכות ל"ה ע"א - ע"ב
 
די לברך ברכת שהכל, בכדי להביע באמצעות ברכה את ההכרה ש"לַד' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ", ובכך להימנע מהאיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה. ברכת שהכל מייחסת את הבריאה כולה לקב"ה, ולכן היא ראויה לשמש כ"מתיר", ולהעניק למברך היתר ליהנות מהעולם הזה.
ברם, המברך שהכל על הכל, נקרא כלשון האר"י הקדוש – בור. הוא נקרא כך לא רק משום העדר הידע ההלכתי הנדרש לברך כראוי, אלא אף משום שהוא בעל הכרה דתית שטחית ורדודה. הכרתו את הזיקה בין העולם ובין הקב"ה היא הכרה כללית החסרה התבוננות ממשית. הוא לא חווה את חוויית ההתבוננות בגיוון הקיים בעולם הזה, ולא התפעם והתפעל מחכמת הבורא וחסדו שגיוון את המזון העולה על שולחננו. על אף שהוא מקיים את הקיום של ברכות הנהנין כ"מתיר", הוא נעדר את הקיום השני של ברכות הנהנין, והוא קיום של שבח, שאותו מקיימים רק בברכה פרטנית מדויקת. שני הקיומים נבדלים זה מזה באופן מהותי. בעוד שקיום ה"מתיר" מושרש באיסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה, קיום "השבח" מהווה קיום חיובי של ברכה לקב"ה. על אדם החפץ לחיות חיים דתיים משמעותיים, מוטלת החובה לא להסתפק בתודעה דתית של בור, הבונה את עולמו הרוחני רק על הימנעות מאיסורים. החסיד שואף להתקרב לקב"ה, להכירו ולדבוק בו. "האי מאן דבעי למיהוי חסידא ליקיים מילי דברכות".
את שני הקיומים של ברכות הנהנין - ה"מתיר" ו"השבח", ניתן לקשור לשני היסודות של זיקתנו לקב"ה – יראה ואהבה. יסוד ה"מתיר", הבנוי על הימנעות מאיסור ליהנות מהעולם הזה ללא ברכה, מביע את יסוד היראה שביחסנו לקב"ה. לעומת זאת, יסוד "השבח", מביע את מידת האהבה כלפי הקב"ה.[3]  הזהיר ב"מילי דברכות" באופן מלא, מייצג דמות דתית שלא מסתפקת בעבודת ד' מיראה, אלא משתוקקת ונכספת לעבוד את הקב"ה גם מאהבה. מידת היראה מתבטאת במילוי הצו כלשונו וברצון לצאת ידי חובת הציווי. יתירה מידת האהבה, הכוללת בתוכה שאיפה להכיר את הבורא ולדבוק בו. מידה זו, מאפיינת את החסיד, כפי שמבאר הרד"ק את הפסוק (תהלים קמ"ה, י) "יוֹדוּךָ ד' כָּל מַעֲשֶׂיךָ וַחֲסִידֶיךָ יְבָרֲכוּכָה":
ואמר וחסידיך, כי כל לשון חסד הוא יתרון הדבר, והמתבוננים תמיד במעשי האל יתברך, ויברכוהו תמיד בכל עת התבוננם, הם החסידים. ואמרו רז"ל (ב"ק ל, א): האי מאן דבעי למהוי חסידא לקיים מילי דברכות:
רד"ק תהלים קמ"ה, ו
 
 סיכומו של דבר, ניתן לעמוד לפני הקב"ה ברמות שונות של מודעות. ניתן להסתפק בהודאה שהקב"ה ברא הכל. זו הרמה הבסיסית של ברכת שהכל על הכל, המתירה ליהנות מהעולם הזה.[4] המערך המפורט של ברכות הנהנין מציע לאדם מישראל הזדמנות להתבונן תמיד במעשי ד' ולברכו תמיד בכל עת שהלה מתבונן. שאיפת החסיד היא להתעלות מעל רמת המודה בעובדות כלליות לרמת המברך היודע את סוד ההתבוננות המתמדת.

ג. הסבר בעל "שיח יצחק" – לעשות העניינים המביאים לידי ברכה

הסבר נוסף, למידת החסידות בברכות הנהנין מובא בשו"ת שיח יצחק[5]
ועוד אפשר הכוונה דהנה פלוגתא בין הפוסקים בסי' מ"ו אם יכול לברך ברכת השחר אף על גב שלא נתחייב בהם, הרמב"ם סובר אם לא נתחייב בהן, כגון לא לבש, ולא חגר או לא שמע קול תרנגול, לא יברך אותם, ותוס' ורא"ש מחלקים, דאותן שהן על סדר העולם והנהגתו יכול לברך, אף שלא נתחייב, אבל ברכות שהן להנאתו, כגון מלביש ערומים, אם לא נתחייב, לא יברך, ושיטת הכלבו הובא ב"י שיברך כולן כסדרן, אף שלא נתחייב בהן, דהברכה היא על שהקב"ה ברא צרכי העולם ...
והנה מהיות טוב אל תגרע מהביא עצמך בפועל ממש לידי חיוב, וכאשר באמת כן נהגו השלימים וכן רבים מצדיקי ישראל, ועיין ג"כ ברמ"א (סי' תל"ב) שיש מניחים פתיתי חמץ במקום שימצאם הבודק, ואף שרשאי בל"ז לברך מ"מ להביא עצמו לחיוב ברכה עושים כן. וכן ג"כ בטור (סי' ת"ר) שנהג מהר"ם רוטנבורג ז"ל וכן הרא"ש להביא עצמו לידי חיוב שהחיינו בליל ב' דראש השנה על ידי פרי או בגד חדש.
וזה לענ"ד כוונת חכמינו ז"ל דאי בעי דלהוי חסידא לקיים מילי דברכות, היינו שיעשה הענינים המחייבים הברכות.
שו"ת שיח יצחק סימן כו
 
אני מבקש, על בסיס דברי בעל ה"שיח יצחק", לפתח יסוד גדול הטמון בתוך המסגרת של ברכות הנהנין, המאפשרת לברך ברמות שונות. כאמור, הבסיס של עולם ברכות הנהנין, תופס את הברכה כ"מתיר" ליהנות מהעולם הזה. אולם, ישנה מדרגה שהיא למעלה מזה – ברכות הנהנין מהוות הזמנה לאדם ליהנות מהעולם הזה. הברכה על העולם הזה יוצרת מסגרת המקדשת את הפעולות הביולוגיות השגרתיות שלנו, ובכך היא משנה את עצם ההזדקקות שלנו לעולם הזה. היא הופכת את עצם ההנאה מהעולם הזה ממעשה של חול למעשה הטעון במשמעות דתית. לכן, מדרגת החסידות בעולם הברכות איננה להסתפק בברכה לכשנהנים מהעולם הזה, אלא "לעשות העניינים המחייבים הברכות".[6] וכבר למדנו מרבותינו בירושלמי קידושין (ד', יב) – "רבי חזקיה ר' כהן בשם רב עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל".
דברים אלו, של בעל ה"שיח יצחק", קשורים בטבורם למדרש דברים רבה שצוטט לעיל אודות ההבדל בין הרשע והצדיק ביחסם לעולם הזה. ה"חיות" של הצדיק המברך באה לידי ביטוי בעצם הזדקקות הצדיק לעולמו של הקב"ה הטבוע בחותמו של מקום. הצדיק נענה לקריאה של עולם הברכות, ומעשיר את עולמו לא רק בברכות אלא אף בהנאה מהעולם המגוון של הקב"ה. הוא נכסף לחיות חיים מגוונים ולחוות חוויות חיים עשירות.
לאמתו של דבר, שני ההסברים המבוססים על  ה"אליה רבה" וה"שיח יצחק", חוברים זה לזה. ההסבר על בסיס ה"אליה רבה" הדגיש את החסיד כמברך את הברכות הספציפיות ולא מסתפק בברכת שהכל. ההסבר על בסיס ה"שיח יצחק" הדגיש את עשיית העניינים המחייבים את הברכה על ידי החסיד. הגיוון והעושר של אותם עניינים בא לידי ביטוי דווקא בברכות הספציפיות. ברכת שהכל הסתמית לא מהווה קריאה לחוות את הגיוון שבעולם. רק עולם הברכות הספציפיות, מהוות קריאה להתבוננות בעושר החוויות המצוי בעולם הזה וקריאה לחוות אותן. לכן, בסיכומו של דבר ניתן לומר ששני ההסברים משלימים זה את זה – עולם החסידות במסגרת ברכות הנהנין בא לידי ביטוי במסגרת הברכות הספציפיות, המהוות מכשיר התבוננות בעולמו של הקב"ה.

ד. מגמות קיימות בלימוד ברכות הנהנין

רבים נרתעים מלימוד פרק "כיצד מברכין", מתוך רתיעה מהפרטים המרובים של דיני ברכות הנהנין. אלו נתפסים כפרטים טכניים המכבידים על ההכרעה ההלכתית. קושי נוסף העומד בפני הלומד הוא זיהוי המאכלים השונים, בהם עוסקים חלק מהסוגיות. הלומד המבקש לעמוד על סוד הפרק נדרש לערוך מסע משולש. עליו לפתוח בזיהוי המאכלים המובאים רק בשמותיהם. משם, עליו לעמול על זיהוי העיקרון ההלכתי העומד בבסיס הדיון בסוגיה. לבסוף, מוטל עליו ליישם את אותם עקרונות הלכתיים במציאות של תעשיית המזון המודרנית. דרך ארוכה זו מרתיעה רבים, ולכן יש לא מעט חיבורי הלכה מודרניים העוסקים בהלכות ברכות. חיבורים שלקחו על עצמם את האתגר החשוב של פסיקה מעשית בתחום. מפאת המבוכה המתוארת, יש לספרים אלו נטייה לחמוק מהכרעה לטובת הברכות הספציפיות. הרצון לצאת ידי חובת הכל באה לידי ביטוי בשתי דרכים – המלצה שלא לאכול את המאכל המדובר שלא במסגרת סעודה או לברך שהכל.[7]
שתי מגמות אלו, עם כל ההבנה למניעים של האוחזים בהם, עומדות בסתירה מוחלטת למגמת החסידות בברכות הנהנין. עמדנו על כך שמידת החסיד באה לידי ביטוי דווקא בהקפדה לברך את הברכות הספציפיות. הוויתור על אכילת מאכלים מסוימים יחד עם מגמת פסיקה הנוטה לברכת שהכל, מעמעמת את העוצמה של ההשפעה של ברכות הנהנין על חיינו. שאיפת עובד ד' החפץ לברך על העולם הזה צריכה להיות שאיפה ליהנות מהעולם המגוון שהוא מברך עליו. לשם הגשמת שאיפה זו, מוטלת עלינו החובה לסלול נתיבות להבנת המערך המושגי – למדני, רעיוני וקיומי של העולם המגוון והמפורט של ברכות הנהנין. למטרה זו מקודשים הפרקים הבאים.

ה. הזמנה ללימוד פרק כיצד מברכין

בשנים האחרונות אני הופך בפרק כיצד מברכין רבות. נוכחתי לדעת שהפרטים ההלכתיים המרובים בפרק מכילים בתוכם מארג רעיוני מרהיב המקרין על הפעולה השגרתית והבסיסית ביותר של חיינו – האכילה. לימוד הפרק שינה עבורי הן את האופן שבו אני מברך ברכות הנהנין (ברוח ההסבר המבוסס על דברי ה"אליה רבה"), והן את האכילה שלי (ברוח ההסבר המבוסס על דברי ה"שיח יצחק"). אני מבקש לשתף אתכם בפירות המסע, ומזמין אתכם להצטרף אלי בכדי לתור את שבילי הפרק.
 
המסע שלנו יורכב מהליכה בכמה שבילים:
נפתח בהתבוננות בברכות הנהנין בספרות התנאים. נעסוק בהגדרת מושגי היסוד של תחום ברכות הנהנין ונעמוד על קיום אסכולות שונות בספרות התנאים באשר לנוסח הברכות ולמושגי היסוד של התחום. ניתן את דעתנו לכך, שמערך הברכות המגוון משקף את הגיוון הקיים באכילה האנושית. נתחקה אחרי השורשים הרעיוניים של עולם הברכות, תוך תשומת לב לנוסחי הברכות ולזיקה שביניהן ובין מטבעות לשון המופיעות בפרשיות שונות בתנ"ך,  המהוות את המצע הרעיוני לפרק.
משם נעבור להתבונן בסוגיות תלמודיות, בהן יש פיתוח מושגי והלכתי רחב של נושאי היסוד המופיעים בספרות התנאית. ניתן את דעתנו הן לתכני הדיונים ולעמדות הננקטות בהם, והן לדרכי החשיבה של האמוראים ולאופן שבו הם מפתחים נושא. קשת הנושאים של הדיון האמוראי הרבה יותר רחב מאשר הדיון התנאי, ולכן האמוראים נזקקו במהלך הדיון לשימוש מוגבר בהמשגה ובדימוי מילתא למילתא בין תחומים שונים. גם כאן, ניתן את דעתנו להיבטים הרעיוניים הקיימים בתוך המושגים. הסוגיות בתלמודים אינן תמיד חד משמעיות, ולכן יש עושר פרשני ורעיוני בדיוני הראשונים העוסקים בפרשנות הסוגיות. שיטות הראשונים העיקריות יובאו בתוך מסגרת הדיון בסוגיות. נשלב בתוך הדברים גם מבט להכרעה ההלכתית, כפי שנפסק בשלחן ערוך ובנושאי כליו.
 
בכדי להתחקות אחרי עולמם הלמדני והרעיוני של חז"ל, נעיין בדבריהם בעדי נוסח משובחים של חיבורי חז"ל, המסייעים לנו להתקרב לנוסח המקור. יחד עם זאת, בכדי שלא להכביד על הקורא, נוסח החיבורים המצוטטים יובאו על פי הנוסח במהדורות המקובלות. חילופי נוסח יובאו רק במקום, שהם משמעותיים לפי מיטב הבנתי.
 
אני מתפלל בכניסתנו לבית המדרש, שנזכה לעמוד על סודות הפרק, ושנזכה שהלימוד יעשיר את  עולמנו הדתי והרוחני, ויתקן את האכילה שלנו.

[1] ראה: משך חכמה, דברים ו', ה. ר' מאיר שמחה מציע לקרוא את שלושת התחומים בתוך הפסוק בדברים ו', ה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ד' אֱלֹקיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ": "בְּכָל לְבָבְךָ" – מילי דברכות; "וּבְכָל נַפְשְׁךָ" – מילי דאבות; "וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – מילי דנזיקין.
[2] ר' אליהו שפירא (1712-1660), רב בפראג. ה"אליה רבה" נכתב כפירוש על "לבוש התכלת והחור" של ר' מרדכי יפה בעל ה"לבושים", אך נדפס בצמוד לשולחן ערוך אורח חיים.
[3] אני מסתמך כאן על דברי הרמב"ן על התורה (שמות כ', ח) שכתב שמצוות לא תעשה קשורות במידת היראה, ומצוות עשה קשורות במידת האהבה.
[4] הרד"ק מדגיש שכל הבריות מודים לד', בעוד שהחסידים מברכים את ד'. ניתן לייחס למלה "הודאה" משמעות כפולה – משמעות ראשונה מלשון תודה (to thank), ומשמעות שניה מלשון הודאה בעובדה (to acknowledge). רמת ההכרה של כל הבריות היא רמה בסיסית של הודאה לקב"ה, תוך הודאה בעובדה שהקב"ה ברא את העולם. אולם, החסידים המתבוננים, חווים חוויה אחרת – הם מברכים את הקב"ה. פשר הברכה יובהר, בהמשך השיעורים.
[5] ר' יצחק וויס (1942-1873), רב בערים שונות בהונגריה.
 [6] ראה מאמר העוסק במשמעות של ברכות הנהנין: הרב אליקים קרומביין, "ההתחרשות הרוחנית שבברכות", עלון שבות 160 (תשס"ב), עמ' 146-129.
[7] דוגמא לספר הלכה פופולרי המתאפיין בתכונות המתוארות: הרב אלכסנדר אריה מנדלבוים, וזאת הברכה השלם, ירושלים, תשס"ט. 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)