חולין | דף ב | פתיחה לדיני שחיטה
שני הפרקים הראשונים של מסכת חולין, המונים כארבעים דף, עוסקים בהרחבה רבה בהלכות שחיטה. במהלכם של פרקים אלו נידונים נושאים פרטיים רבים: מי ראוי לשחוט? במה ניתן לשחוט? באיזה מקום בגוף הבהמה צריך לשחוט? ועוד ועוד. בעיון זה ננסה לדון בשאלה עקרונית ביחס למושג השחיטה אשר יכולה להשליך על הלכות פרטיות רבות שאותן נלמד בהמשך במסכת.
מושג השחיטה עומד במוקדן של שתי מצוות שונות הנמנות בספר המצוות לרמב"ם ובספר החינוך. מצווה אחת הינה מצוות השחיטה (ספר המצוות לרמב"ם עשה קמו; חינוך תנא):
"שצונו לשחוט בהמה חיה ועוף ואחר ייאכל בשרן ושלא יהיה להן התר אלא בשחיטה לבד. והוא אמרו יתעלה: 'וזבחת מבקרך ומצאנך כאשר צויתיך'."
מצווה נוספת הינה איסור אכילת נבלה (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת קפ; חינוך תעב):
"שהזהירנו מאכול המתה, והוא אמרו: 'לא תאכלו כל נבלה'."
הקשר ההלכתי בין שתי המצוות הדוק ביותר, כפי שנאמר בגמרא (לב.) אשר הובאה גם בספר החינוך שם:
"כל שנפסלה בשחיטתה – נבלה."
ממילא עולה שאלת הקשר המהותי שבין שתי המצוות והיחס שביניהן, כאשר ניתן להציע שתי אפשרויות עקרוניות בחקירה זו:
א. השחיטה הינה מעשה טכני המגדיר את הבהמה כ-"לא מתה", וממילא לא חל עליה איסור נבללה. ניתן לדמות זאת למעשה פגימת איסור אשר הופך באופן טכני את המאכל האסור ללא ראוי לאכילה וממילא מפקיע את איסורו.
ב. השחיטה הינה מעשה מצווה המתיר את אכילת הבהמה, ואיסור נבלה כולל כל בהמה שלא בוצעה בה פעולת היתר זו. הדבר דומה לתפיסתנו האינטואיטיבית את מעשה הקידושין אשר מהווה מעשה מצווה המתיר את יחסי האישות. (אמנם גם ביחס לקידושין דנו בכך הראשונים והאחרונים, ויש מהם שאף השוו זאת לשחיטה, ואין כאן מקום להאריך בזה)
חקירה זו יכולה להיראות מעט מעורפלת, אך ניתן לחדד אותה מתוך התבוננות על מספר השלכות הנובעות ממנה:
א. מצוות שחיטה. כפי שנזכר לעיל, הרמב"ם והחינוך מנו את מצוות השחיטה כמצוות עשה. מאידך, הראב"ד בהשגותיו למנין המצוות הקצר (עשה קמו) חלק עליו: "אמר אברהם, זו אין לו טעם, ואולי לאו הבא מכלל עשה עשה". כלומר, לדעת הרמב"ם השחיטה עצמה מהווה מעשה מצווה, ואילו לדעת הראב"ד היא מהווה רק אמצעי טכני להגדרת איסור נבלה.
ב. ברכת השחיטה. בגמרא (פסחים ז: ועוד) מפורש שהשוחט צריך לברך "אשר קדשנו במצוותו וציוונו על השחיטה". אך ייתכן שיש מחלוקת ביחס למהות הברכה. ברמב"ם (ברכות יא, ה) נראה שמדובר בברכת המצוות, אך בט"ז (יו"ד סי' א סקי"ז) מבואר שאין זו ברכת המצוות אלא ברכת שבח על איסור נבלה.
ג. איסור עשה בחייה. בתוספות בשבועות (כד. ד"ה תאכל) מובאת מחלוקת ביחס למשמעות הציווי "וזבחת". לפי דעה אחת, ציווי זה מחיל איסור עשה על אכילת בהמה ללא שחיטה, אשר חל כבר מחיי הבהמה. אמנם לפי דעת הריצב"א אין כאן חידוש איסור אלא רק תיאור של האופן שבו יש להתיר את איסור הנבלה. נראה בבירור שהדעה הראשונה תופסת את השחיטה כמעשה מצווה, ואילו לפי דעת הריצב"א ייתכן שהיא רק פעולה טכנית.
יש עוד מקום להעמיק בחקירה זו, ומן הסתם היא תופיע גם בעיונים הבאים. הרוצה להרחיב בדבר מוזמן לעיין במאמריהם של הרב שמואל שמעוני והרב יואב שחם המופיעים בספר 'מאמר הזבח' שיצא לפני שנה בהוצאת ישיבת הר עציון.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)