ראש השנה | דף לד | פשוטה לפניה ולאחריה
הגמרא בדפים לג–לד מביאה ברייתות המבררות את המקור לסדר התקיעות של ראש השנה – תקיעה, תרועה ותקיעה. הברייתא הראשונה לומדת זאת מלשון הפסוקים בפרשיית היובל:
"ומנין שפשוטה לפניה – תלמוד לומר 'והעברת שופר תרועה'. ומנין שפשוטה לאחריה – תלמוד לומר 'תעבירו שופר'".
בהמשך מביאה הגמרא ברייתא הלומדת דין זה מפרשיית החצוצרות שבמדבר:
"דתניא: 'ותקעתם תרועה' – תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה... ומנין שפשוטה לאחריה – תלמוד לומר 'תרועה יתקעו'. רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקא אומר: אינו צריך, הרי הוא אומר 'ותקעתם תרועה שנית', שאין תלמוד לומר 'שנית', ומה תלמוד לומר 'שנית'? זה בנה אב שכל מקום שנאמר תרועה – תהא תקיעה שניה לה".
שתי הדרשות של הגמרא נראות מעט קשות בפשטי הפסוקים, והדבר מעלה ביתר שאת את השאלה: מהו תפקידן של התקיעות ביחס לתרועה? נראה שיש שתי דרכים עקרוניות לענות על שאלה זו:
א. התקיעות בראש השנה מורכבות משלושה חלקים – שתי תקיעות ותרועה ביניהן.
ב. עיקר הדין הוא מצוות התרועה, והתקיעות שלפניה ולאחריה הן דין בקיום התרועה.
ייתכן שהבנות אלו תלויות גם בדרשות הפסוקים. מן הלשון "והעברת שופר תרועה" ברור שהמוקד הוא בשופר התרועה, ודרשת חז"ל מכניסה את הצורך בתקיעה בתוך לשון ה"העברה" שנאמרה בו. מאידך, בדרשה של "ותקעתם תרועה" חז"ל מבינים ש"תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה", ונקודה זו מתחדדת בדרשתו של ר' יוחנן בן ברוקא, הלומד מן המילה "שנית" שהתקיעה תהיה שנייה לתרועה.
בפשטות זוהי גם מחלוקת התנאים המובאת בגמרא בסוכה (נג ע"ב):
"רבי יהודה סבר תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, ורבנן סברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד".
למחלוקת זו עשויה להיות השפעה בשאלת אורך התקיעות. הר"ן (לג ע"ב) הביא מחלוקת בין הגאונים לראב"ד בשאלת היחס שבין אורך התקיעה לאורך התרועה. לדעת הגאונים אורך התקיעה צריך להיות לפחות כאורך התרועה, ולכן יש הבדל בין התקיעה של תר"ת, הצריכה להיות באורך של תרועה, לתקיעה של תשר"ת, הצריכה להיות באורך של שברים-תרועה, וכן פסק השולחן ערוך (או"ח תקצ, ג). אמנם, לדעת הראב"ד אין קשר בין אורך התקיעה לאורך התרועה, ותמיד התקיעה צריכה להיות באורך של ט' טרומיטין, בין בתר"ת ובין בתשר"ת.
נראה שמחלוקתם נעוצה בחקירתנו הנ"ל. לדעת הגאונים, עניינה של התקיעה הוא להוות ליווי לתרועה, וממילא אורכה צריך להיות מותאם לאורך התרועה. לעומתם, הראב"ד סבור שהתקיעה היא דין בעל אופי עצמאי, ואורכה נקבע בלי קשר לאורך התרועה.
נסיים את עיוננו הנוכחי באפיון דעת קצה בשיטת הגאונים. השפת אמת (לג ע"ב) מסביר כי התקיעה צריכה להיות מותאמת לאורך התרועה בפועל, כלומר אדם שהאריך בתרועה צריך להאריך בהתאם גם את התקיעה שלפניה ושלאחריה. כשיטה זו החמירו אדמו"רי חב"ד, אף שרוב הפוסקים דחו אותה.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)