פרשת שמיני - להבדיל בין הטמא ובין הטהור

  • הרב יואל בן נון

א תורות הטהרה מהטומאות

אחרי תורות הכהנים ואחרי שבעת ימי המילואים והיום השמיני, עומדת במוקד העיסוק בתורה השאלה: איך באים אל הקודש? כמובן, מותם של שני בני אהרן, נדב ואביהוא, הניף דגל אדום מעל השאלה הזאת.

כפי שנראה, התשובה המלאה לשאלה "איך באים אל הקודש" היא: בטהרה שלמה. הכוונה בכך היא בגוף טהור, בנפש טהורה, ברוח טהורה ובכוונה טהורה.

אולם, התשובה לא נאמרה בתורה בלשון זו, אלא בדרך של אזהרות חמורות על הכניסה אל הקודש בכל טומאה, במיוחד לכהנים (ויקרא כ"ב, ג'-ט').

האזהרה הראשונה, שנאמרה בדיבור ישיר לאהרן לבדו, מכוונת לטהר את הרוח ואת הכוונה מכל שמץ שכרות בכניסה אל הקודש.

בראש ובראשונה, הטהרות זו משמעה אי שתיית יין או כל אלכוהול. הדברים נאמרו על הכניסה לקודש, אך הכוונה גם להוראת הכהנים לבני ישראל את כל חוקי התורה. הדבר נכון במיוחד לגבי ההבדלה בין קודש לחול, ובין טמא לטהור, כפי שנאמר בפסוקים:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, וְלֹא תָמֻתוּ – חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם: וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶש וּבֵין הַחֹל, וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר: וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה" (ויקרא י', ח'-י")

ב. ההבדלה בין הטמא לטהור

"כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵא-לֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי: זֹאת תּוֹרַת הַבְּהֵמָה וְהָעוֹף וְכֹל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת בַּמָּיִם וּלְכָל נֶפֶשׁ הַשֹּׁרֶצֶת עַל הָאָרֶץ: לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר, וּבֵין הַחַיָּה הַנֶּאֱכֶלֶת וּבֵין הַחַיָּה אֲשֶׁר לֹא תֵאָכֵל"       (שם י"א, מ"ד-מ"ז)

התורה מסכמת ואומרת שכל תורות הטהרה באות מיסוד הקדושה. כך, התורה מבדילה בין טמא לטהור, במיוחד ביחס לקודש ולכניסה אליו, ולגבי האכילה מן הטמא וההרחקה מטומאת גוף ונפש.

ההבדלה בין ישראל לעמים באיסורי האכילה לא נזכרת בפירוש בפרשת שמיני, אלא רק נרמזת. רמז זה מופיע באיסור הגמל, החזיר, השפן והארנבת ובאיסור השרצים. כאן, מבדילה התורה בין קודש לחול ובין טמא לטהור ביחס לקודש, במבט פנימה אל בני ישראל.

המשמעות "הלאומית" של ההבדלה באכילה תופיע במפורש רק בסוף פרשת קדושים:

"והִבדַלתֶם בין הבהמה הטהֹרה לַטמֵאה, ובין העוף הטמא לטהֹר, ולא תשַקצו את נפשֹתיכם בבהמה ובעוף, ובכל אשר תרמֹשׂ האדמה, אשר הבדלתי לכם לטמא; וִהיִיתם לי קדֹשים כי קדוש אני ה', וָאַבדִל אתכם מן העמים להיות לי"  (במדבר כ', כ"ה-כ"ו)

בהדגשה יתרה, מופיעים איסורי האכילה שוב בספר דברים, שם הפתיחה מפורשת עוד יותר:

"בנים אתם לה' א-להיכם... כי עם קדוש אתה ל-ה' א-להיך, ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על פני האדמה"  (דברים י"ד, א'-ד')

לכן, לא נזכרו בספר דברים חוקי הטהרה במגע ובמשא, שבפרשתנו (ויקרא י', כ"ד-מ') הם המשך ישיר לטומאת האכילה. כאן, התורה באה להבדיל בין הטמא לטהור ביחס לקודש.

ג. בעלי חיים טמאים וטהורים – החיות הטמאות

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר אֲלֵהֶם: דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ: כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה, אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ: אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה – אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס, טָמֵא הוּא לָכֶם: וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה, טְמֵאָה הִוא לָכֶם: וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר, טָמֵא הוּא לָכֶם: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תגָּעוּ, טְמֵאִים הֵם לָכֶם"        (ויקרא י"א, א'-ח')

על פרשה זו בתורה יצאו עוררים רבים. לטענתם, לא השפן ולא הארנבת מעלים גרה –שכן קיבות השפן והארנבת לא מראות סימני העלאת גרה.

בשנים האחרונות, התפרסם ערעור זה כאחת הדוגמאות לויכוחים נוקבים בין מחזירים בתשובה לבין מוציאים בשאלה, בפרט בקהל חרדי של בני ישיבות.

לעומת זאת, דווקא חוקר מומחה מתייחס לתורה בכבוד ובהערכה. פרופסור מנחם דור, בספרו "החי בימי המקרא המשנה והתלמוד' (תל-אביב תשי"ז, עמודים 246-240), כתב על החיות הטהורות והטמאות כך:

"כללי האיסור וההיתר באכילת בעלי-חיים קבועים הם בדת היהודית, ברורים ומדויקים, ויכולים לשמש עד היום ככללים באנטומיה משווה"  (החי בימי המקרא שם)

את החרגת הגמל, השפן, הארנבת והחזיר, הוא מסביר דווקא כמסייעת להבדלה יותר רחבה.

הגמל שונה מהבקר ומהצאן לא רק בזה שפרסה איננו מפריס, כי אם:

"בה במידה שמבנה רגלו שונה ממבנה רגלם של יתר מפריסי הפרסה, כן שונה גם מערכת כלי העיכול שלו ממערכת כלי העיכול של מעלי הגרה האחרים. מעלי הגרה כולם בעלי ארבע קיבות הם, בעוד שהגמל אין לו אלא שלוש. הקיבה השלישית, קיבת העלים, חסרה. גם מספר השיניים של הגמל אינו כשל מעלי הגרה... נוסף לכך יש לו ניבים וזוג חותכות"           (שם)

בעוד מעלי הגרה לוחכים את העשב בסחוס הקבוע בפיהם. הגמל לעומת זאת:

"אינו מפריס פרסה, והוא דורך על כריות רכות... בנבדל משאר מעלי הגרה, אין לו אף סימן של קרניים"  (שם)

כל ההבדלים הללו קשורים זה בזה, גם אם חלק מהם אינו ניכר לעין. רק למראית עין הגמל נראה כ"מעלה גרה". על זה מדובר בתורה, משום שאת זה קל לראות: "כי מעלה גרה הוא", דהיינו שנראה כמעלה גרה, אך "ופרסה איננו מפריס". ההבדלים בצורת הקיבה, הפה והשיניים אינם גלויים לעין, אבל אם יחשוב אדם שהוא דומה לשאר מעלי הגרה, יבואו כריות הרגלים של הגמל ויוכיחו עליו שהוא טמא. הבדל אחרון זה קל יותר לראות.

הדבר נכון גם לגבי השפן והארנבת. הם נראים לעין כמעלי גרה, כי צורת האכילה שלהם דומה להעלאת גרה. לכן, באה התורה להבהיר: הביטו ברגליהם, הרי אין שם פרסות.

באותה מידה נוהגת התורה בחזיר. הפער בין החזיר לבין בעלי החיים הטהורים הוא גדול בהרבה ממה שנראה לעין. פרופסור דור קובע, שמבנה קיבתו של החזיר שונה לחלוטין משאר מעלי הגרה, כיון שיש לו קיבה אחת בניגוד לארבע הקיבות של מעלי הגרה. אבל, גם מבנה הרגל של החזיר שונה ממבנה רגליהם של חיות טהורות: השוק של החזיר היא בעלת שתי עצמות, בעוד בבקר ובצאן השוק היא בעלת עצם אחת. כפי שכותב:

"עצמות פיסת הרגל [של החזיר] הן ארבע, וארבע אצבעות לו. שתיים מהן, החיצוניות, מפותחות אמנם פחות מהשתיים הפנימיות, אולם גם בהן נעזר החזיר בהליכתו" (שם)

מכאן מגיע הדימוי הנהדר של חז"ל על החזיר, שפושט את טלפיו ואומר "כשר אני" (ויקרא-רבה פרשה י"ג, ה') אצבעות החזיר הבולטות רק נראות כפרסה שסועה, מפני ששתי האצבעות שלו מפותחות פחות. אולם, התורה קוראת לנו (לפי חז"ל) להתבונן ולראות שזוהי רמאות, משום שלאמיתו של דבר יש שם עוד שתי אצבעות.

אם כך, הצורך להזכיר את הגמל, השפן, הארנבת והחזיר הוא מדויק לחלוטין, משום שבכל אחד מהם עלולה ליפול טעות. היה ניתן לראותם כמעלי גרה ואת החזיר גם כמפריס פרסה, אך זוהי מראית עין בלבד.

בפתח סקירתו, הביא פרופסור דור מידע מעניין:

"איסור בעלי חיים באכילה אנו מוצאים אצל כל העמים [העתיקים]. המצרים הקדמונים נזהרו מאכילת בשרם של כל ההולכים על ארבע, חוץ מבעלי הקרניים, וכן מאכילת העופות הדורסים והדגים [הטורפים]. אולם, הדבר הזה היה לחוק [במצרים העתיקה] רק לכוהנים ולבני מרום העם, ולא לעם כולו" (שם)

אולם, התורה "אינה מבדילה בין כיתות ומעמדות" (שם), וכל בני ישראל הם "ממלכת כֹּהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, ו').

דוגמאות נוספות לכך הביא פרופסור דור ממנהגי הארמים והכנענים, בני שבא (אתיופיה) ואף היוונים הקדומים. מנהגיהם היו דומים לאיסורי התורה, אך לא היו ברורים ומדויקים כחוקי התורה. כמו כן, היו הבדלים משמעותיים במקרים הגבוליים. ההבדלה בין ישראל לעמים בולטת במיוחד בחזיר, בשפן ובארנבת, באותם בעלי החיים שהתורה הזכירה במפורש.

כבר כתב החזקוני על כך:

"אבל אותה שאין להם שום סימן של טהרה לא הוזקק הכתוב להזהיר עליהם לפי שהם מאוסים ומתועבים אפילו לאומות"   (ויקרא י"א, ד).

המוסלמים נבדלו מהנוצרים באיסור החזיר. למעשה, אמרו לי כמה מוסלמים שהם מעדיפים לקנות בשר מכשרות יהודית וסומכים עליה, ביודעם שהיא כוללת מה שאסור להם ויותר, ושומרים ומשגיחים בה על החוקים בהקפדה של אנשי דת. כמו כן, מאנשי הכשרות היהודית באמריקה שמעתי, שגם אמריקאים רבים, שאינם יהודים כלל, קונים מכשרות יהודית, בראותם בה ערובה לניקיון ולטוהר.

ד. טומאת הדגים

"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם –כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ: וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם: וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ: כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם"          (שם, ט'-י"ב)

המשנה קובעת כלל:

"כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת"    (נדה ו', ט')

הקשר בין סנפיר לקשקשת הוא קשר מהותי, מפני שבעלי הקשקשת שייכים לדגים בעלי השדרה הגרמית. אלו הם דגים מפותחים מאד, שתנועתם נעשית בכוח השדרה והשרירים המכופפים אותה. מכיון שכך, אין הם יכולים לכוון את תנועתם אלא באמצעות הסנפירים: התנועה נעשית על ידי השדרה, והכיוון על ידי הסנפירים. כך, מתלכדים שני הסימנים שבתורה לאפיין בהם את הדגים המפותחים ביותר שתנועתם חופשית במים ואינם צמודים לא לקרקעית הים ולא לשוניות. רוב מיני הדגים, שאין הם לא סנפיר ולא קשקשת, הם שוכני קרקעית, האורבים לטרפם בין סלעים. לרוב, כותב פרופסור דור:

"ארס מצוי בדמם, והוא משמש להם בלי ספק כמגן"      (החי והצומח שם)

כאן, מביא פרופסור דור את דברי הרמב"ן שכתב זאת בפירוש:

"וטעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהן שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהן ויקבלו גידול באויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום, דוחה מהם שפעת הלחות, כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרנים באדם ובבהמה; ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים" (רמב"ן ויקרא י"א, י')

ה. טומאת העוף

"וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם – אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה: וְאֶת הַדָּאָה וְאֶת הָאַיָּה לְמִינָהּ: אֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵהוּ: וְאֶת הַכּוֹס וְאֶת הַשָּׁלָךְ וְאֶת הַיַּנְשׁוּף: וְאֶת הַתִּנְשֶׁמֶת וְאֶת הַקָּאָת וְאֶת הָרָחָם: וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף"    (שם י"ג-י"ט)

בניגוד לשאר הרשימות בהם התורה מאפיינת את המינים, בעופות התורה לא מגדירה אלא פורטת רשימה. אין ספק באופיה של הרשימה הזאת: זוהי רשימת עופות דורסים, דורסי יום ודורסי לילה, והקרובים להם. העופות הדורסים ורוב השרצים נחשבו שקץ גם בעיני עמים רבים בעולם העתיק. כפי שהסברנו, פרשת שמיני לא באה להבדיל בין ישראל לעמים, אלא בין טמא לטהור.

אכן, רוב העמים בעת העתיקה וגם בימינו, אינם אוכלים את רוב מיני בעלי החיים, ובפרט לא עופות דורסים ושרצים. לכן, הרעיון הזה איננו מיוחד רק לתורה. ההבדל הוא שהתורה מדקדקת באופן מיוחד גם במקרים הגבוליים, ומגדירה את הסימנים הגדר היטב.

בעקבות התורה הלכו חז"ל והגדירו גם את סימני העוף, וכך נאמר במשנה ובגמרא:

"...סימני העוף לא נאמרו, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס, טמא. וכל שיש לו אצבע יתרה וזפק וקורקבן נקלף, טהור. רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: כל עוף החולק את רגליו, טמא" (חולין ג', ו')

"רבי שמעון בן אלעזר אומר כל עוף הקולט מן האויר, טמא"   (גמרא חולין סה.)

פרופסור דור מסביר, שקורקבן נקלף וזפק הם אופייניים לאוכלי זרעים. זפק נמצא על פי רוב רק אצל יונים ותרנגולות ומשמש לריכוך הזרעים. פירושו של קורקבן נקלף הוא, שהשכבה הפנימית נשחקת, גדלה ומתחלפת, וסימן זה מעיד על טחינה מרובה לשם שבירת התאית. האצבע היתרה היא האצבע הנוטה אחורנית, והיא מעידה על ציפור הולכת על הקרקע כדי ללקט זרעים או פירות. התפתחות האצבע הזאת, אם בעופות השחיינים עם הקרום, או בעופות הדורסים לשם תפיסת הטרף, היא סימן לאכילת בשר. הוא הדין לסימנים האחרים, שהם סימנים לעופות דורסים.

מכאן אנחנו למדים, שהתורה מבקשת להתרחק מבעלי חיים דורסים, שכל דרך חייהם בנויה על דם ואכזריות, ולמנוע כליל את אכילתם.

מכאן, יש לימוד מוסרי גדול וחשוב בפרשה הזאת של בעלי החיים הטמאים. אפילו בשרץ העוף התירה התורה את הארבה והחרגול, שהם אוכלי עשב, אוכלי צמחים מובהקים. אפילו הארבה המתלהק, שעלול להיות מסוכן, הוא עדיין בראש ובראשונה אוכל עשב.

בין אוכלי העשב הצמחוניים, צמצמה התורה את בעלי החיים המותרים רק למינים המובהקים ביותר באכילת עשב. מינים אלו רחוקים ביותר מדריסה, טריפה או אכילת נבלות.

את ההקפדה הזאת אפשר לפרש בשתי דרכים.

הסיבה האחת היא היגיינית. כל בעלי החיים אוכלי הבשר, הדורסים והטורפים וזוללי האשפה או הנבלות, מועדים להעברת מחלות. די לצטט בעניין זה את הגמרא בקידושין:

"עשרה קבין נגעים ירדו לעולם, תשעה נטלו חזירים, ואחד כל העולם כולו"   (קידושין מט:)

דבר זה צוין בעיקר על ידי הרמב"ן. לדבריו, יש משהו משוקץ ומסוכן בבעלי החיים הטמאים. אולם, בצדק ציין הרש"ר הירש שאין לנמק את כל הרשימה של התורה רק בזה, ויש מקום להסבר נוסף.

ההסבר השני הוא שהפרשה הזאת בתורה מכוונת לא רק להיגיינה של הגוף, אלא להיגיינה של הנפש. מטרת התורה היא להרחיק מאיתנו את זוללי הנבלות והטרפות, ולצמצם בנו את התכונה הזאת.

ו. טומאת מגע

"וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם, יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכָל הַנֹּשֵׂא מִנִּבְלָתָם, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: לְכָל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַּעֲלָה, טְמֵאִים הֵם לָכֶם כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם, יִטְמָא: וְכֹל הוֹלֵךְ עַל כַּפָּיו בְּכָל הַחַיָּה הַהֹלֶכֶת עַל אַרְבַּע, טְמֵאִים הֵם לָכֶם, כָּל הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָם יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב, טְמֵאִים הֵמָּה לָכֶם"  (שם כ"ד-כ"ח)

התורה עוברת מטומאת אכילה לטומאת מגע ומשא. כאן, חשוב לציין שני דברים.

ראשית, פרשה זו היא, כאמור, פרשת טומאה וטהרה שנאמרה בזיקה אל המשכן. אסור להיכנס אל המשכן בטומאה, ואסור לאכול קודשים למי שנטמא. פרשה זו איננה עוסקת בהבדל בין ישראל לעמים. לכן, היא עוברת מטומאת אכילה לטומאת מגע ומשא, וממשיכה לטומאות אחרות שקשורות לחיות הטמאות והטהורות.

שנית, שום בעל חיים איננו מטמא כשהוא חי. גם החי "הטמא" איננו מטמא בחייו אלא במותו, באכילת בשרו או במגע נבלתו. בעלי החיים "הטהורים" ניתנים לשחיטה ולאכילה בטהרה, אך בעלי החיים הטמאים אסורים באכילה ומטמאים. גם באכילה שמטמאת מבפנים, וגם בטומאת מגע שמטמאת מבחוץ.

לטומאת המגע החיצונית, יש פתרון בטבילה במים. אולם, לטומאת האכילה המטמאת את הנפש אין פתרון, כפי שיודגש בסוף הפרשה (י"א, מ"ג): "ונִטְמֵתֶם בָּם".

ז. טומאת שרצים

"וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ –הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ: וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת: אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל עָלָיו מֵהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא, מִכָּל כְּלִי עֵץ אוֹ בֶגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שָׂק, כָּל כְּלִי אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מְלָאכָה בָּהֶם, בַּמַּיִם יוּבָא וְטָמֵא עַד הָעֶרֶב וְטָהֵר: וְכָל כְּלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר יִפֹּל מֵהֶם אֶל תּוֹכוֹ, כֹּל אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ יִטְמָא וְאֹתוֹ תִשְׁבֹּרוּ: מִכָּל הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם, יִטְמָא, וְכָל מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי, יִטְמָא: וְכֹל אֲשֶׁר יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, יִטְמָא, תַּנּוּר וְכִירַיִם יֻתָּץ טְמֵאִים הֵם, וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם: אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם, יִהְיֶה טָהוֹר, וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא [ויוכל להיטהר]: וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ, טָהוֹר הוּא: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, טָמֵא הוּא לָכֶם"       (שם, כ"ט-ל"ח)

בספרו של פרופסור דור שהוזכר לעיל, הוא כתב על שמונת השרצים, שהם היוצא מהכלל לחלוקה המוגדרת, הסיסתימטית, של התורה. מדוע התורה מונה אותם בשמותיהם? הלוא כל השרץ טמא! התורה מנתה בחיות את הטהורות, בעופות את הטמאים ובחרקים את הטהורים. הגמרא מדגישה (חולין סג:), שהתורה מנתה תמיד את המיעוט. לכן צריך לנסות למצוא את המכנה המשותף בין שמונת השרצים, אך קשה למצוא לפי הזיהויים של היום משהו משותף ביניהם, דבר הנראה כחריג.

אבל, כתב פרופסור דור, אם נבדוק על פי התרגומים העתיקים את הזיהוי הקדום של השרצים ברשימה, ניווכח שחמישה מתוך השמונה זיהויים שונה ממה שמקובל היום. לפי זה, חמישה מהם לפחות נאכלים (עד היום) על ידי עמים שונים. יתר על כן, שמונת השרצים כוללים את כל השרצים שהיו רגילים לאכול אותם, ודי בגורם זה כדי להסביר מדוע נזכרו כולם.

החולד הוא הנמייה, מין הכולל את הגירית שנחשבה למעדן. העכבר כולל את המריונים ואת הפסמון, הנאכלים עד היום על ידי בדואים. צב הוא חרדון הצב, שגם הוא מעדן אצל הבדואים. האנקה היא הקיפוד והיא כוללת גם את הדורבן, שקבוצות רבות במזרח התיכון אוכלות אותו לתיאבון. כֹּח הוא לטאה שאוכלים אותה עד היום. חומט הוא שבלול, שבמקומות רבים הוא מציף את השוק. תנשמת היא חפרפרת ("חולד" בשפת ימינו), וגם אותה יש אוכלים אותה עד היום.

העיקרון של בעלי חיים טמאים הוא אוניברסאלי ומשותף לעמים רבים כפי שראינו. אולם, יש מקרים גבוליים שעמים רבים להוטים אחריהם, והתורה אוסרת אותם.

התורה לא באה בשמונת השרצים לצוות רק על איסור אכילה, אלא מטמאת את נבלתם גם במגע – כאשר הם הם נופלים במותם על או לתוך כלי. לכן, צריך להרחיק מהם כלים, בגדים או מאכלים.

שמונת השרצים קובעים סדרה שלמה של פעולות טהרה. כאן, מתחילה התורה לציין את דרכי ההיטהרות: כל הכלים צריכים טבילת טהרה, מלבד חרס אותו צריך לשבור כי אי אפשר לטהר את כל מה שנבלע בו. תנור וכיריים עשויים מחרס, ולכן צריך לנת-ץ אותם אם נטמאו, ולבנות חדשים (דבר זה שקול כמעט לקניית רכב חדש!). מעיין ובור מקוה מים הוא טהור, ולכן, כל הטומאות נטהרות שם.

ח. מי יטהר, ומי לא יוכל להיטהר?

"וְכִי יָמוּת מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר הִיא לָכֶם לְאָכְלָה, הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב: וְהָאֹכֵל מִנִּבְלָתָהּ, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב; וְהַנֹּשֵׂא אֶת נִבְלָתָהּ, יְכַבֵּס בְּגָדָיו וְטָמֵא עַד הָעָרֶב: וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל; כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ, לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם: אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם" (שם ל"ט-מ"ג)

האדם עלול לחשוב שבהמה טהורה גם נבלתה טהורה. מסבירה התורה שאין הדבר כן: המת מטמא גם מהבהמה המותרת באכילה, והנוגע האוכל או הנושא את נבלתה מטמא. רק שחיטה בדרך המותרת על ידי התורה, שומרת על החיה כטהורה לאכילה.

כאן, חוזרת התורה ומכלילה את איסורי השרצים, שאין צורך לפרטם, כגון הולכי על גחון ועל ארבע ומרבי רגלים. כל אלו הינם שקץ מטמא. אמנם, הנטמא במגע ובמשא יכול להיטהר במים וטומאתו קצרה, אך מי שאוכל מהם, נטמא מתוכו. לטומאה מבפנים של גוף ונפש אין טהרה. באופן פשוט, אין מקוה למעיים או לקיבה. אפילו אם אדם יצום ימים רבים וינקה את קרביו, יש לזה ערך חשוב של תשובה וכפרה ו-ה' יקבל אותו, אף יוכל לבוא אל הקודש. אולם, טהרה יש רק במים. מעין ובור מקוה מים, שאינם נטמאים, הם המטהרים.

מה מיוחד במים, שרק הם מטהרים?

טהור, שנגע בטמא נטמא. הטומאה מתפשטת (כעין חיידקים במגפות), אך הטהרה לא מתפשטת. רק מים מטהרים מים ומטהרים טמאים! במשנה במסכת מקואות (פרק א') אנו מוצאים מי גשמים שמטהרים מי בורות, מי מעיינות שמטהרים מי גשמים, ומי מקואות שמטהרים מים שאובים (בתנאים הלכתיים מוגדרים).

המים הם המאפשרים את החיים בעולמנו. כוכבים חסרי מים, או שהמים נכרתו מהם, גם חיים לא יכולים להיות בהם. המים נוזליים בגלל מבנה חריג של מולקולת המים. בין שני אטומי המימן לבין אטום החמצן, יש זווית בת 108 מעלות (בקרוב). גאון המתמטיקה, פרידריך גאוס, כתב בצעירותו חיבור בן שורה אחת על השאלה "בזכות מה קיים העולם?", ותוכנו: "בזכות זווית בת 108 מעלות".

המוות הוא הטומאה. לעומתם, המים המקיימים את החיים, הם הטהרה.