דילוג לתוכן העיקרי

שמות | מאבק הזהות של משה: איזה ילד לא נימול, ומדוע?

לרפואת עזרא בן רחל לברכה והצלחה שנזכה "ללמוד וללמד לשמור ולעשות"  "והאר עיננו בתורתך"
02.01.2018
קובץ טקסט
 
 
א. מיהו משה?[1]
 
בשיעור זה נבקש לענות על השאלה "מיהו משה?" בתקופת חייו הראשונה. כיצד דמותו של משה נתפסת בעיני עצמו, בעיני סביבתו במצרים ובמדבר, בעיני עמו ובעיני התורה? האם כמשה בן (עמרם) איש מבית לוי? משה בן (בתיה?[2]) בת פרעה? משה בן (יוכבד) בת לוי? משה אחי אהרן ומרים? משה חתן יתרו, איש לציפורה?[3]
 
סיפורו של משה מתחיל בפרק השני בספר שמות:
 
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן... וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא... וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק... וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר... מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד... וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ"  (שמות ב', א'-י')
 
מדוע מתארת התורה את משה כדמות אנונימית? מדוע אינה פותחת בשם אביו ובשם אמו, בסגנון ספר בראשית? מדוע אין היא מזכירה את שם אחותו? שאלות אלו עומדות בפני עצמן, אך מתעצמות במיוחד לנוכח העובדה ששמות כולם ידועים לנו ממקומות אחרים בתורה.
 
די להשוות פסוקי פתיחה אלה לספר היחס שבפרשת וארא:
 
"ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו לו לאשה ותלד לו את אהרן ואת משה..." (שם ו', כ')
 
או למפקד השני, מפקד הנחלות, בספר במדבר:
 
"ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחֹתם"   (במדבר כ"ו, נ"ט)
 
מדוע, אם כן, התורה מבקשת להשאיר בשלב זה את משה באפלה גמורה של זהות?
 
לאור המשכו וסופו של הפרק, העוסקים בחיי משה בבית פרעה ובבית רעואל, במצרים ובמדבר, נראה שעיקר מטרתה של התורה בפרק זה הוא לפתוח את שאלת הזהות של משה, שנולד וגדל בצורה כה חריגה.
 
ב. "איש עברי מאחיו"
 
חציו השני של הפרק, הפותח בהולדת משה, עוסק בוודאות בשאלת הזהות:
 
"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אֶחָיו וירא בסִבלֹתָם וירא איש מצרי מכה איש עברי מֵאֶחָיו"   (שמות ב', י"א)
 
פעמיים חוזרת התורה בהדגשה על המילה "אֶחָיו". גם התוצאה – רצונו של פרעה להרוג את משה – מובנת רק מתוך כך שמשה נשאר 'עברי' בתודעתו וידע היטב מיהם "אחיו" ומה עובר עליהם.[4]
 
משה זוהה כעברי גם על ידי הסביבה כולה, בוויכוח עם שני העברים הנִצים ("... כאשר הרגת את המצרי" שם י"ד), ובהריגת המצרי אף התייצב נגד גזֵרת פרעה ונגד שלטונו.
 
כיצד נשאר משה עברי בבית פרעה "בימים ההם"? זאת אין התורה מגלה לנו. הסיפור המקראי נושא אופי של רומן שלדי, מרובה פעלים המתארים בתמצית הדוקה את ההתרחשות,[5] בלי תיאורי רקע ונוף, בלי הרהורים והסברים ארוכים. מדרשי חז"ל משלימים את סיפורי המקרא בכיוונים שונים, ואף הם שומרים בדרך כלל על הקיצור התמציתי.
 
שלוש אפשרויות שונות עולות על דעתי:
  1. בת פרעה גילתה למשה את זהותו, ואולי אף שמרה על קשר חשאי עם אמו.[6]
  2. הנסיכים המצריים, אולי אף בשיתופו של פרעה, דאגו לכך שמשה יֵדע מי איננו, שלא יעלה על דעתו להתחרות על השלטון.[7]
  3. משה גילה זאת בעצמו במהלך השנים,[8] מרמזים שונים (הקשורים גם בשני ההסברים הראשונים).
כל הסבר הוא רומן בפני עצמו. ההקשרים האפשריים בין שלושתם כבר מאפשרים לכתוב רומן מפואר על שאלה זו בלבד - השלב הראשון במאבקו של משה על זהותו: משה גדל בבית פרעה, ולא היה לאיש מצרי.[9]
 
ג. "איש מצרי הצילנו"
 
איך הפך משה ל"איש מצרי" (שמות ב', י"ט) בתודעתן של בנות כוהן מדיין? לכאורה התשובה הפשוטה – על פי לבושו.
 
אולם, נראה שה'פשט' איננו מספיק כאן, כמו גם במקומות רבים במקרא. תיאורו של משה כ"איש מצרי" בפי הבנות מנוגד לגמרי לסיבת הגעתו למדיין, שהרי הוא בא בעקבות בריחתו ממצרים לאחר שהציל "איש עברי מֵאֶחָיו" בהריגת "איש מצרי מַכֶּה". קשה להתעלם משני מובנים הפוכים אלה לביטוי "איש מצרי" בסיפור הזה.
 
מדרשם של חז"ל על ביטוי זה אמנם מכוון לכך, ושולל ממשה את התואר "איש מצרי"[10]:
 
"וכי מצרי היה משה? אלא לבושו מצרי והוא עברי. דיבור אחר... כך אמרו בנות יתרו למשה: יישר כוחך, שהצלתנו מיד הרועים. אמר להם משה: אותו מצרי שהרגתי, הוא הציל אתכן. ולכך אמרו לאביהן 'איש מצרי', כלומר, מי גרם לזה שיבוא אצלנו? – איש מצרי שהרג"  (שמות רבה א', ל"ב)
 
משעה שיצא משה ממצרים בבריחתו, נשארה במצרים, יחד עם אחיו המשועבדים שם, גם תודעת זהותו. בבית פרעה נאבק משה על זהותו מול משפחת המלוכה והזדהה עם אחיו "בסִבלֹתם", ואילו בארץ מדיין נותר מרוחק גם מאחיו וגם מארצו, וזהותו עמדה במבחן קשה ביותר.
 
כשם שבת פרעה הצילה אותו ממי היאור ובית פרעה היה לו למקלט, כך היה לו בית כוהן מדיין למקלט בהיותו חסר כול ונרדף על נפשו. מה היה טבעי יותר באותה עת, "בימים הרבים ההם" (שמות ב', כ"ג),[11] מאשר השתלבות מלאה של משה בבית חותנו, עד כדי התבוללות והתמזגות עם משפחתו ועם בני מדיין?
 
ד. "גר הייתי בארץ נכריה"
 
אולם, משה הכריז בקול גדול על שמירת זהותו בקריאת השם לבנו בכורו:
 
"...גרשֹם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה"    (שמות י"ח, ג')
 
בהמשך לכך, בעת שקיבל לבסוף את השליחות מאת ה', אמר ל"יתר חֹתנו... אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים ואראה העודם חיים" (שם ד', י"ח).
 
תודעתו של משה נותרה מעוגנת באחיו אשר במצרים, ולא בשום קשר אחר, גם לא בארץ העברים, היא ארץ האבות, שלא נולד בה ולא זכה להכירה.
 
גם את בנו השני, שנולד במדיין, קרא משה "אליעזר", "כי א-לֹהי אבי בעֶזרי וַיַּצִּלֵני מחרב פרעה" (שם י"ח, ד'). הכרזה שנייה זו מאשרת כי תודעת זהותו של משה נשארה קשורה ומחוברת עם א-לוהי אביו ועם הצלתו. שום תודעה אחרת לא היה לה מקום אצלו.
 
הכרזתו של משה בקריאת השמות לבנו הבכור, פירושה אחד: 'בבית פרעה לא הפכתי לאיש מצרי, ושמרתי על זהותי ועל הזדהותי עם אחי העברים, הסובלים, וגם בארץ מדיין לא אהיה למדייני! לא בעבור חותני היקר, שנתן לי בית ובת ומשפחה, ולא בעבור אשתי, שגדלה כל ימיה בארץ מדיין. בני הבכור, שהוא בכור גם לציפורה אמו, ייקרא על שם אחיו הרחוקים, שהוא ואמו אינם מכירים כלל, ויישא בשמו את תודעת הגרות הזמנית בארץ מדיין, ארץ מקלט מסבירת פנים, ובכל זאת "ארץ נכריה" '.
 
איך קיבלו יתרו, ציפורה ויתר בני המשפחה ובני מדיין הצהרה זו של משה? גם כאן התורה לא מגלה לנו. אפשר שכעסו, אך אפשר גם שקיבלו בהשלמה ובכבוד את האיש משה, הזר והחריג. ניתן גם להציע שמשה הלך לרעות "את צאן יתרו חֹתנו כהן מדיָן... אחר המדבר" (שם ג', א'), כדי להתרחק מן המתח הזה, ובינתיים גידלוּ יתרו וציפורה את "גרשֹם", שהכרזת שמו סותרת את כל היקר והמוכר להם. כמובן, גידול זה הוא עם כל הקשיים הצפויים לילד שגדל באווירה כזאת.
 
ה. האם גרשום נימול?
 
כאן צריך לשאול שאלה מרכזית בחשיבותה: האם נימול גרשֹם בארצו הנכרייה?
 
רוב מדרשי חז"ל ורוב הפרשנים[12] הניחו שגרשֹם נימול, וסברו שהבן שלא נימול, אשר ציפורה מלה אותו והצילה אותו "בדרך במלון", היה אליעזר. אליעזר, הבן השני שאך נולד לפני המסע למצרים, טרם לא נימול מפני המסע.
אפשר שהדבר גם רמוז בלשון הכתוב:
 
"ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכִּבֵם על החמֹר וישָב ארצה מצרים"     (שם ד', כ')
 
זהו הכתוב הראשון המזכיר את בנו השני של משה, מבלי שנזכר שמו.
 
גם לפי גישה זו, נוצר פה קונפליקט קשה בין הברית לאבות לבין יציאת מצרים:
 
"ר' יהושע בן קרחה אומר – גדולה מילה, שכל זכֻיות שעשה משה רבינו לא עמדו לו כשנתרשל מן המילה,[13] שנאמר 'ויפגשהו ה' ויבקש המיתו'.
 
אמר רבי – ח"ו שמשה רבינו נתרשל מן המילה, אלא כך אמר: אמול ואצא [= אצא לדרך] – סכנה היא... אמול ואשהא שלֹשה ימים – הקב"ה אמר לי 'לֵך שֻב מצרים'. אלא מפני מה נענש משה? – מפני שנתעסק במלון תחלה, שנאמר 'ויהי בדרך במלון' "  (נדרים לא:)
 
לדעת רבי ורשב"ג (בהמשך הסוגיה) היה כאן קונפליקט קשה בין מילת התינוק, שאך זה נולד, לבין השליחות להצלת ישראל ממצרים. כלומר, בין 'ברית אבות' לבין 'יציאת מצרים'. משה הכריע בעד היציאה לשליחות יחד עם אשתו ובניו,[14] ודחה את המילה מפני סכנת הדרך בזמן המילה עד שיתרפא התינוק.
 
אולם, דחייה זו הפכה בעצמה לסכנת מוות, מפני שמשה שָׂם את המילה כעניין משני לא רק לשליחות, אלא גם לארגון הלינה. דווקא ציפורה הבינה זאת, ומלה את התינוק.
 
אבל, הדברים האלה אינם מובנים כלל – הרי כל בני ישראל שנולדו "במדבר בדרך בצאתם ממצרים לא מלו. כי ארבעים שנה הלכו בני ישראל במדבר..." (יהושע ה', ה'-ו'), ויהושע היה צריך לגול את "חרפת מצרים" מעליהם, בכניסתם לארץ (שם, ב'-ט'). כל 'ההתרשלות' הזאת, שמשה רבנו אחראי לה, היא מובנת ואין עליה עונש. זו סכנה למול בדרך, במדבר. אך על מילת בנו – קודם מתן תורה – נענש משה על "שנתעסק במלון תחילה"?
 
אכן, התרגום הירושלמי[15] (שמות ד', כ"ה) וכן מדרש המובא בילקוט שמעוני (שמות רמז קס"ז), פירשו שהילד שלא נימול היה גרשֹם, הבכור.[16] זאת, מפני הסכם ושבועה ("ויואל משה", לשון אלה ושבועה), שאת הבן הראשון יגַדל יתרו על פי דרכו, והבן השני יהיה למשה.[17] לפי זה, הייתה כאן 'התרשלות' של שנים, והפקרת הבן הבכור לחינוך שיש בו עבודה זרה.[18]
 
אולם גם זה מדרש פליאה, מפני שבני מדיין מבני קטורה היו, כמפורש בבראשית (כ"ה, א'-ד'), ואלה היו מלים עוד יותר מבני ישמעאל.[19] ואכן, עינינו הרואות כי ציפורה ידעה למול, והצילה את הילד במילה. דווקא אם ניתַן גרשֹם לחינוכם של יתרו וציפורה, היה צריך להיות מהול כבר שנים רבות.
 
שאלה זו תבוא על פתרונה, אם נבין שבני מדיין היו מלים לשם שייכות לזרע אברהם דרך קטורה.[20] כך, מילת הבן הבכור של משה בבית כוהן מדיין, הייתה הופכת אותו ואת משה אביו וציפורה אמו למשפחה מדיינית. זהו בדיוק הדבר שמשה נאבק נגדו, כפי שהכריז בשם הילד. משה לא יכול היה לקיים ברית אבות במדיין, כאשר פירושה הברור היה להיות למדייני. אי-אפשר היה למול שם כאילו התינוק הזה הוא חלק מבני ישראל.
 
לפי פירושנו זה, דווקא מאבקו של משה לשמירת זהותו מנע ממנו למול את בנו ב"ארץ נכריה", בעוד אשתו וחותנו רצו למול את הילד בכל מאודם. שמו של הילד מנע בעדם,[21] כי הוא היה הכרזת מאבקו של משה נגד המילה כזהות מדיינית.[22]
 
ו. "הנה אנכי הורג את בנך בכורך"
 
עתה נוכל לקרוא מחדש פרשה קשה זו של מילת ציפורה את בנה בדרך במלון, על כל הקשריה:
 
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה' בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"    (שמות ד', י"ח-כ"ו)
 
הקושי הגדול ביותר בפרשה סתומה זו, איננו מי הבן שלא נימול, וגם לא את מי ביקש ה' להמית, את משה או את התינוק. הקושי המרכזי בפרשה הוא דווקא שני הפסוקים (המודגשים) המזכירים כאן את ההתראה על מכת בכורות, ועוד ברצף אחד עם "ויהי בדרך במלון...". ברור היכן הוא מקומם המתבקש של פסוקים אלו – בפרק י"א אחרי פסוק א', שם הם חסרים באמת![23] באותו הפרק אומר משה לפרעה:
 
"כה אמר ה' כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור בארץ מצרים..."  (שם י"א, ד'-ה')
 
בעוד אמירת ה' אליו איננה שם. אמירה זו נזכרת דווקא בפרשתנו:
 
"ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכֹרי ישראל. וָאֹמַר אליך שלח את בני וְיעבדֵני וַתמאן לשלחו הנה אנֹכי הֹרג את בנך בכֹרך"   (שם, כ"ב-כ"ג)
 
אמירה זו משלימה את דבר ה' למשה על מכת בכורות ומשמעותה המיוחדת. היא חסרה בפרק י"א וכתובה בפרק ד', בלי שום הקשר מובן. הרי בשלב זה עוד לא פגש משה את פרעה אפילו פעם אחת, ועוד לא מֵיאֵן פרעה כלל, ומה טעם יש לפסוקים אלה בפרק ד', ועוד בלי הפסק פרשייה למילה בדרך במלון?
 
אין זה דומה כלל לאמירה עתידית ברורה כמו שנאמרה לו בסנה:
 
"ואני ידעתי כי לא יתן אתכם מלך מצרים לַהלֹך ולא ביד חזקה. ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאֹתי אשר אעשה בקרבו ואחרי כן ישלח אתכם"  (ג', י"ט-כ')
 
 גם בפרשתנו יש הודעה כזאת:
 
"...ואני אחזק את לבו ולא ישלח את העם"  (שם ד', כ"א)
 
אולם לשון הפסוקים הבאים שונה:
 
"וָאֹמַר אליך שלח את בני וְיַעַבדֵני וַתְּמָאֵן לשלחו..."       (שם, כג)
 
זו איננה לשון הודעה של העומד להתרחש בעתיד,[24] אלא הנחיה הניתנת למשה בנוגע למה שיאמר בוויכוח עם פרעה אחרי המכות ולפני ההכרעה.[25]
 
אמת ויציב הדבר, שפסוקים אלה שייכים להתראה על מכת בכורות. אולם, הם הוקדמו לפרשת המילה בדרך במלון, כדי ללמדנו את משמעות המילה, שהיא תנאי לפסח ולגאולה מארץ מצרים – זו המילה של "בני בכֹרי ישראל", לעומת מכת "בנך בכֹרך" של פרעה.
 
הטרמה זו מובנת רק אם הבן שלא נימול היה הבכור, ולא הצעיר. "בנך בכֹרך" של פרעה עומד כאן מול "בני בכֹרי ישראל", וגם מול בנו בכורו של משה, שלא נימול. אולם אין זה עונש למשה, כי לא נזכר כאן שום חטא. זהו אות על המילה, שמעכבת את יציאת מצרים של "בני בכֹרי ישראל", כשם שהיא מעכבת את שליחותו של משה.
 
האות הזה ניתן דרך בנו בכורו של משה דווקא, כי אחיו אשר במצרים היו נימולים,[26] וזהותם הייתה ברורה. האות הזה של מלאך ה' למשה ("ויבקש המיתו"), עם דם הברית של "חתן דמים", מקביל, כמובן, למשחית שלא ייגוף את בני ישראל בזכות הדם על המשקוף ועל שתי המזוזות של הפתח במכת בכורות (י"ב, יג, כג), והוא הרעיון הידוע של "בדמיך חיי" (יחזקאל ט"ז, ו, לקראת הברית עם ה') – "דם פסח ודם מילה".[27]
 
נראה, שבני ישראל במצרים שמרו על המילה מכוח ברית אבות, ורק מעטים היו חייבים למול לקראת קרבן הפסח. על כן, נאמרה שם חובת המילה במסגרת חוקת הפסח (י"ב, מ"ד-מ"ח) והיא קובעת שהפסח מותנה במילה – "וכל ערל לא יאכל בו". לא רק הערל עצמו אסור לאכול בפסח, כי איננו חלק מעדת ישראל בפועל, אלא שמילת כל בני הבית,[28] ובכללם העבדים, מעכבת את בעלי הבית מלאכול בפסח, כפי שלמדו חז"ל.[29]
 
ובכן, התורה הקדימה את התראת מכת הבכורות ומשמעותה לפרשת המילה של בנו בכורו של משה, מפני שרק שם בא לידי ביטוי הקשר בין דם ההצלה של ברית אבות לבין דם ההצלה של פסח מצרים. ודווקא אצל מי שהיה מנותק מעמו ומאחיו כל כך, שלא יכול למול את בנו בכורו, כי היה גר "בארץ נכריה", ובמילה הזאת חזר אל ברית אבותיו.
 
לכן לא פגש ה' אותו על דבר המילה בארץ מדיין, אלא דווקא בעת שיצא ממנה – "ויהי בדרך במלון", וגם לא בארץ מצרים, שבה היה משה אמור למול את בנו לפי תפיסתו. שכן, משה נשלח להוציאם ממצרים, ולא לבסס שוב את זהותו ואת זהותם כעדת בני ישראל, "אחי אשר במצרים".
 

[1] ערוך ומקוצר מתוך מאמרי "מאבק הזהות של משה – איזה ילד לא נימול, ומדוע?", מגדים נ' עמ' 21-37.
[2]. בענין זה ראו דברי הימים א' ד', י"ח, ויקרא רבה פרשה א, מגילה יג. , ןסנהדרין יט:.
[3] כמובן, בשלב זה הוא עדיין לא משה איש הא-לוהים, עבד ה' או משה רבנו.
[4]. זו משמעות ההדגשה בכתוב – "וירא בסבלֹתם", וראו: שמות רבה פרשה א', כ"ז.
[5]. לדוגמה, אין התורה מגלה מה עבר על עם ישראל במצרים עד גזרת פרעה, פרט לריבוי העצום (פרק א' בספר שמות מקפל בתוכו תקופת זמן של 130 שנה, לפי חשבונם של חז"ל ב'סדר עולם רבה', פרק ג'), וגם אינה מגלה מה עבר על משה בשנים שגדל בבית פרעה.
[6]. חז"ל דרשו את הפסוק בדברי הימים א' (ד', י"ח) כרומז לכך, שבתיה בת פרעה כפרה בגילולי אביה, והמשיכה את גידולו של משה כאמו – "יוכבד ילדה ובתיה גידלה", עד כדי כך שהוא נקרא 'בנה'. ראו סנהדרין יט:, מגילה יג. , שמות רבה פרשה א', כ"ג.
[7]. ראו שמות רבה:
"...והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה [= משה הילד], שנוטל כתרך ונותנה בראשו..."       (שמות רבה פרשה א', כ"ז)
[8]. כך קרה לרבים מישראל בדור השואה והתקומה, ובפרט ביהדות ברית המועצות.
[9]. זו לדעתי משמעות הכתוב "ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסִבלֹתם – וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו". לכן אינני יכול לקבל את הדעה, שמשה היה נסיך מצרי, ורק בעקבות התערבותו להצלת העברי המוכה גילה את זהותו ואת שייכותו.
[10]    בניגוד ברור למדרשו של רבי בהמשך שם.
[11]. משה היה בן 80 שנה בעמדו לפני פרעה, ואיש צעיר יחסית בעת בריחתו. בשמות רבה (פרשה א, כ"ז) נחלקו אם היה אז בן 20 או בן 40.
[12]. רס"ג, ר"ש בן חפני ורבנו חננאל, רש"י, חזקוני, ראב"ע ורמב"ן, ושאר המפרשים האחרונים, בעקבותיהם. הם נחלקו רק בשאלה אם משה היה שם באותו הזמן, ואם מלאך ה' ביקש להמית את משה או את התינוק, כשם שנחלקו בכך בגמרא דלהלן.
[13]. במשנה שם בניסוח אחר: "שלא נתלה לו למשה הצדיק עליה מלֹא שעה".
[14]. רשב"ם וחזקוני סברו, שהיה לו למשה להשאיר את אשתו עם הבן הנימול בארץ מדיין מלכתחילה ועל זה נענש, שהתעכב בשליחותו בעניינים אישיים, כמו בעסקי 'המלון'. שאילו הלך לבדו מלכתחילה כמו שעשה לבסוף, לא הייתה השליחות מתעכבת.
מעין זה יש במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק יתרו פרשה א, שאהרן אמר למשה כאשר נפגשו בהר הא-לוהים: "על הראשונים אנו מצטערים...", כלומר – 'אל תביא למצרים בני משפחה נוספים, די באלה שכבר משועבדים שם'.
[15]. התרגום הירושלמי הוא "תרגומה של ארץ ישראל" מימי הגאונים, ואיננו 'תרגום יונתן', כי אין תרגום יונתן בן עוזיאל אלא לנביאים (ראו מגילה ג.). ראשי התיבות (ת"י) גרמו לזיהוי מוטעה. לשון התרגום לפסוק זה:
"והוה באורחא בבית מבתותא, וערע ביה מלאכא דה' ובעא למקטליה, מן בגלל גרשם בריה דלא הוה גזיר, על עיסק יתרו חמוי דלא שבקיה למגזריה, ברם אליעזר הוה גזר, בתנאה דאתניו תרויהון".
[16]. כך הסביר גם שד"ל בפירושו לשמות ד', כ"ד. כך גם אצל י' בלאו, 'חתן דמים', תרביץ כו, תשי"ז, עמודים 1-3 (שפירושו קרוב לפירושנו).
[17]. לעניות דעתי פירוש זה בא לנמק את התוצאה ההיסטורית הקשה של סטייה דתית בצאצאי גרשֹם, לעומת פריחתם של בני אליעזר אשר "רבו למעלה". ראו שופטים י"ח, ל' לעומת, דברי הימים א' כ"ג, ט"ו-י"ז.
[18]. כך נאמר כבר במכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דעמלק יתרו פרשה א', בדברי רבי אלעזר המודעי. בניגוד למדרשים האחרים, שלפיהם פרש יתרו מעבודה זרה עוד לפני השפעת משה עליו, ולכן נידו אותו בני מדיין (וממילא על כן נאלצו בנותיו לרעות את צאנו לבדן והיו מותקפות על ידי הרועים). ראו שמות רבה פרשה א', ל"ב.
[19]. ראו סנהדרין נט:, וכך הביא הרמב"ם להלכה בהלכות מלכים י', ז'-ח', שבני קטורה חייבים במילה ביום השמיני ממש כמו זרע יצחק, הואיל והם זרע אברהם שאחרי יצחק ואחרי הציווי על המילה לאברהם ולזרעו. לעומתם, בני ישמעאל אינם חייבים במילה אלא אם נתערבו בבני קטורה.
[20]. על זה נאמר בגמרא וברמב"ם (המובאים בהערה הקודמת), שבני קטורה חייבים במילה כמונו, ביום השמיני. כלומר, כברית זהות משפחתית. לכן, אינני מקבל את דעת שד"ל בפרשתנו, שציפורה השפיעה על משה למול את הבן רק בגיל 13, כמשפט הישמעאלים. ניתן לטעון, כמובן, שבני קטורה ומשפחת יתרו בפרט נהגו כבני ישמעאל, ולא כהלכה שבגמרא וברמב"ם. אולם, קרבתם לעם ישראל שלא כבני ישמעאל מחזקת את דעתי, שמשפט הישמעאלים היה שונה ממשפט המדיינים. לא ציפורה דחתה את המילה של בנה אלא דווקא משה, ושמו של הילד יוכיח.
[21]. קריאת שם יש בה משמעות הדומה להתחייבות כמו שבועה. איש כיתרו לא היה מפר התחייבות כזאת.
[22]. ואל יאמר אדם שעשיית המילה מצווה היא בכל מצב. שכן, עדיין לא ניתנה תורת משה בהר סיני, ואף משניתנה, מילה לשם עבודת אלילים או לשם זהות נכרייה ודאי אסורה!
[23]. קריאתם בפרק י"א אחרי פסוק א גם מסלקת שם את כל הקשיים (ראו פירושו הארוך של ראב"ע שם). פסוקים אלו הם המשך טבעי למאמר ה' הפותח את פרק י"א – "עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים...", והם מתקשרים בפשטות למה שנאמר שם בפסוק ב', בעניין הדיבור באוזני העם על שאילת "כלי כסף וכלי זהב", באותו הקשר שנזכר בסנה (שם ג', כ"א-כ"ב).
[24]. רמב"ן בפירושו (שמות ד', כ"א-כ"ג) העיר על הקושי וכתב:
"ויתכן שיהיה ואמרת אל פרעה ידיעה, שיצוונו לומר לו כן, בסוף... ואמרת אליו ביום ההוא, 'הנה אנכי הֹרג את בנך בכֹרך', ואז ישלחם. כי לא מצינו שהודיעו מיתת בכוריהם, רק בעת ההיא, והנה לא כל הדיבור הזה עתה...".
[25]. פסוקים כאלה מופיעים במהלך המכות, ב.דרך כלל לפני עליית מדרגה – ז', טז, כו-כז; ח', טז-יז; ט', א-ב, יג-יז; י', ג-ד.
[26]. אם לא היו רוב בני ישראל נימולים, הייתה התורה צריכה לתאר מעמד של מילה המונית לפני פסח מצרים, כפי שתואר בספר יהושע (ה', ב'-ט') לפני פסח גלגל, בכניסתם לארץ. כך עולה גם מדברי חז"ל (סוטה יב: ושמות רבה פרשה א', כ"ט), שבת פרעה זיהתה את משה ואמרה "מילדי העברים זה" (שמות ב', ו'), מפני "שראתה אותו מהול".
[27]. ראו מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא בא, פרשה ה.
[28]. כבר על אברהם נאמר:
"ויקח אברהם את ישמעאל בנו ואת כל ילידי ביתו ואת כל מקנת כספו כל זכר באנשי בית אברהם וימל את בשר ערלתם בעצם היום הזה"          (בראשית י"ז, כ"ג)
[29]. ראו מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא, בא פרשה ט"ו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)