דילוג לתוכן העיקרי

שמות | כי אלוקי אבי בעזרי

קובץ טקסט

א. בין יוסף למשה

ספר שמות פותח בפסקה, המוכרת לקורא מספר בראשית:

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ... וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם"   (שמות א', א'-ה')

בפתיחת פירושו לספר שמות, מבאר הרמב"ן כי הכתוב מבקש לייצר לעיני הקורא רצף סיפורי בין פתיחתו של ספר שמות לעלילה בה עסק ספר בראשית.

הפניית מבטו של הקורא לרשימה בספר בראשית, מעלה בעקבותיה הרהור נוסף. הרשימה בספר בראשית מבחינה בין משפחת יעקב, המגיעה ממרחק, לבין יוסף, שכבר נמצא במצרים. המקרא עקב אחרי עלילות יוסף מעת שנקרע ממשפחתו, דרך כל מה שעבר בניכר, עד שהגיע לבית המלוכה והפך למושיע של משפחתו מרעב, ו"מוציאם מארץ כנען".

גם הרשימה בספר שמות מטרימה מצב דומה. עם סיום הצגת נתוני הפתיחה הקורא מגלה כי היה זה רקע לעלילה מקבילה. משה נקרע ממשפחתו ומגיע לבית המלוכה המצרי. בסופו של יום, גם משה יהפוך למושיע עמו, ויסגור את המעגל שפתח יוסף בכך שיוליכם בכיוון ההפוך, ממצרים חזרה לארץ כנען.

כשם שהתורה עקבה אחר קורות המושיע בספר בראשית עד שדרכו הצטלבה עם משפחתו והוכתרה בתשועתם, כך היא עושה בספר שמות בליווי קורותיו של משה בניכר[1].

מצד שני, פרטי העלילה שונים לגמרי. משפחת יוסף הרחיקה אותו אפופת רגשות קנאה ושנאה, בעוד משה הורחק עטוף אהבה ממשפחתו, להצילו מסביבה עוינת. אין אנו יודעים כיצד נשמרה זהותו העברית של משה בבית פרעה, אך ניתן לחוש בה מפעמת בעוצמה. עת הוא יוצא מ"מגדל השן" בו היה שרוי, במטרה מוצהרת לראות בסבלות אחיו, הוא אף מושיעם בשעת הצורך:

"וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל"     (שם ב', י"א-י"ב)

יום לאחר מכן השתבשה תכניתו, והוא נאלץ לנוס על נפשו:

"וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שם י"ג-ט"ו)

ממבט זה, היינו מצפים שהמשימה שמטיל עליו ה' להוציא את ישראל ממצרים תיפול לידיו כפרי בשל. הוא זה שהתחיל במצווה, אך טבעי שיאמרו לו "גמור".

ב. מדוע ניסה משה 'להתחמק' משליחותו

לאור זאת, אנו עומדים תמהים עקב ה"דו שיח" המתמשך והמתיש שמשה מנהל, כדי להיפטר מהמשימה.

בתחילה משה מצטנע, לאחר מכן מקשה קושיות שונות על שלבי השליחות וסיכויי הצלחת התהליך ולבסוף שמנסה להתחמק תחת מעטה הקושי בדיבור.

אף לאחר שכלו תירוציו הוא ממשיך להתעקש, עד כדי כך שמביא עליו חרון אף ומצטווה לציית:

"וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן..."   (ד', י"ג-ט"ו)

אנו עדים למשבר, וסקרנים להבין מה קרה למשה מושיען של ישראל. לאן נעלם עז הרוח שהפגין כשהרג את המצרי?

חז"ל העירו שמשה התאכזב מהתנהגותם של בני ישראל. כאשר נאמר על משה:

"וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר"  (שם ב', י"ד)

פירש רש"י את תגובת משה כך:

"ויירא משה - כפשוטו. ומדרשו דאג לו על שראה בישראל רשעים דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויין להגאל:

אכן נודע הדבר - כמשמעו. ומדרשו נודע לי הדבר שהייתי תמה עליו, מה חטאו ישראל מכל שבעים אומות להיות נרדים בעבודת פרך, אבל רואה אני שהם ראויים לכך"  (רש"י שם)

רש"י חזר על כך בביאור דברי משה במקום אחר. כאשר משה מתחיל לנסות להתחמק מהשליחות, הוא אומר:

"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱ-לֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"   (שם ג', י"א)

ומפרש רש"י:

"מי אנכי - מה אני חשוב לדבר עם המלכים: וכי אוציא את בני ישראל - ואף אם חשוב אני, מה זכו ישראל שתעשה להם נס ואוציאם ממצרים"   (רש"י שם)

לגישה זו, היו למשה סיבות לגופו של עניין להסתייג מהשליחות.

גישה חלופית, מתמקדת דווקא בסיפור חייו של משה ומצביעה על משבר אישי בחייו.

גישה זו מוצגת בשני אופנים. היא נפתחת בדברי המדרש, שאף הוא ממקד את עיונו בהשוואת יוסף למשה (דברים רבה, ואתחנן פרשה ב) ומבקר את משה על הופעתו כ'איש מצרי", כתיאורן של בנות יתרו. למרות שהגדרתו כאיש מצרי נעשה על ידי בנות יתרו, המדרש היה מצפה למצוא בדברי משה בהמשך משפט שיכחיש את תיאורו ככזה, אך לשווא.

לאחר מכן, משה מתחתן עם בת המקום, ומשתלב בלא אומר בשגרת היומיום במדיין, כפי שנאמר:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה... וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר וַיָּבֹא אֶל הַר הָאֱ-לֹהִים חֹרֵבָה"   
(שם ב', כ"א- ג', א')

לאור זאת, יש מי שטען שלאחר תלאות ואכזבות, ביקש משה לישב בשלווה במדיין, וביכר לוותר על מחויבותו כלפי אחיו.

לעומתו, יש שפיתח את הרעיון שמשה תמיד היה נאמן לעמו, אך מצא את עצמו מתמודד עם התרבות המקומית שבקשה להטמיע אותו בתוכה בעבותות אהבה. לכן, נאלץ להשהות את משאלתו לסייע לבני עמו.

לגישות אלו, המשבר שחווה משה הינו פרטי גרידא[2].

למרות כל הנאמר לעיל, מפשוטו של מקרא נראה שמשה ברח ממצרים מאימתו של פרעה:

"וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר"    (שם ב', ט"ו)

לכן, ה' משכנע אותו לחזור בטיעון שהסכנה חלפה:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ"  (שם ד', י"ט-כ')

כך או כך, שוב עולה לנגד עינינו סיפורו של יוסף. למרות שדרכי האחים הצטלבו במקרה, גם יוסף איננו ממהר להידרש להם וממשיך להצטייר כאיש מצרי. גם יוסף וגם משה, קודם שנחלצו להושיע ונחרטו בדברי ימי ישראל, חוו התלבטות קשה שעיכבה את החלטתם.

אמנם, בעוד יוסף מתמהמה האם להיענות לבשר ודם, משה מתנהל מול א-לוהים, ולבסוף אף מעורר את חרון אפו:

"וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ"   (שם ד', י"ג-ט"ו)

לאור עובדה זו, מתמיה הדבר שהוא צולח את הדבר ללא פגע[3]. כבר חז"ל עמדו על הדבר:

"ויחר אף. ר' יהושע בן קרחה אומר כל חרון אף שבתורה נאמר בו רושם, וזה לא נאמר בו רושם, ולא מצינו שבא עונש על ידי אותו חרון. אמר לו רבי יוסי אף בזו נאמר בו רושם, הלא אהרן אחיך הלוי, שהיה עתיד להיות לוי ולא כהן, והכהונה הייתי אומר לצאת ממך, מעתה לא יהיה כן, אלא הוא יהיה כהן ואתה הלוי"  (רש"י ד', י"ד)

ננסה להאיר נקודה זו מזווית שונה.

ג. דו המשמעות בשמות ילדי משה

להבדיל מיוסף, שנות המשבר שחווה משה הן אילמות, ואין לנו מידע על הלך רוחו. ברם, פעמיים פוצה משה את פיו, ושתיהן באמצעות שמות ילדיו:

"וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה"  (שמות ב', כ"א-כ"ב)

שמו של בנו השני, אליעזר, נמצא במרחק פרקים ארוכים לאחר מכן. בפגישתו המחודשת של משה עם משפחתו, לאחר היציאה ממצרים, נאמר:

"וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם: וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ: וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱלֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" (שם י"ח, א'-ד')

מספר נקודות טעונות הבהרה. ראשית, מדוע שמו של אליעזר וטעמו לא נזכרים בלידתו[4]? שנית, מדוע התורה חוזרת על שמו של גרשם, ובעיקר על נימוק שמו, שכבר נזכר בעת לדתו?

אמנם, מצאנו שהתורה דורשת שמות ונוסכת בהם ביאור מחודש מטעמם המקורי[5], אך נדיר למצוא שהתורה תחזור על טעם שם שנזכר כבר, במילים אלו ממש. אלא אם כן, מתוך ההקשר, נצליח למסוך משמעות חדשה לאותם מילים.

נשים לב שהנימוק לשמו של גרשם הוא בלשון עבר "גר הייתי בארץ נכריה", בעוד משה היה עדיין שרוי בניכר, בעת לידת בכורו[6]. שמא הכתוב מנסה לרמז, שמשפט זה הנכתב במקומו, הוא בעצם רק ציטוט מהפעם השנייה שבה מנומק שמו.

בהזדמנות זו, עת משה חונה בקרב מחנה ישראל במדבר, מובן הניסוח בלשון עבר, שכן גר היה בארץ נוכרייה. אולם, גרשם נקרא בשמו במדיין. לכן, היה מתבקש דווקא שהניסוח בפרשת יתרו יצטט את הנימוק בפרשת שמות שקדם לו, ולא להיפך!

לאור זאת, ביאר החזקוני:

"גר הייתי: הווה אני, דוגמת נתתי כסף, הרימותי ידי, ועתה הייתי לשני מחנות ועוד הרבה"    (חזקוני י"ח, ג')

על פי דברים אלו, ניתן להעלות את ההשערה הבאה. נימוקי השמות בפרשת יתרו מנוסחים בצורה הסובלת דו משמעות. דו משמעות זו, רומזת לשינוי שחל במשמעותם, בהתאם להתפתחות העלילה.

בשעת קריאת שמו של גרשם משה אכן התכוון למצבו העכשווי, כשהוא גר בארץ מדיין אליה גלה. יתכן אף שבשעת קריאת השם משה התבטא מפורשות "כי גר אני בארץ נכריה".

אולם, הניסוח המובא לפנינו בלשון עבר מאפשר לנו להכיל בתוכו כוונה כפולה ומלאה יותר בטעם השם. כעת, בעמדו במדבר לאחר יציאת מצרים, השם מובן כפשוטו בלשון עבר, ומתפרש על מדיין כמצרים[7].

ד. שמו של אליעזר ומסעו של משה

כעת, ננסה להציע רעיון דומה אף לשם אליעזר. לשם כך נחזור לסיום ה'וויכוח' בין משה ל-ה' על קבלת השליחות ללכת למצרים:

"וַיֹּאמֶר בִּי אֲ-דֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח: וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ: וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן... וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדוֹ"    (שם ד', י"ג-כ')

משה מסרב ללכת וננזף. או אז החליט להיענות למשימה, ופנה לחותנו להודיע לו שיוצא למצרים. למרות שכבר גמלה ההחלטה בליבו, מופיע שוב ה' ומצווה עליו שוב ללכת למצרים. דווקא כעת, מצרף ה' את הידיעה בדבר מותם של האנשים המבקשים את נפשו. מדוע היה צורך בכך לאחר שמשה כבר הסכים?![8]

יתכן, שניתן לבאר את הענין כך. בעקבות חרון אפו של ה' משה אמנם קיבל את השליחות, אך זה לא אומר בהכרח שהשתכנע שהוא האדם המתאים לכך. הכתוב חוזר על ציווי ה' למשה, דווקא כדי לשלול תלות ביניהם. משה החליט כבר ללכת, כך שציווי ה' היה מיותר לכאורה. אולם, ציווי ה' בא במקביל להחלטתו, כדי לחזק אותו ולאשר לו שהחליט נכון, ודרכו תצלח[9].

למפרע, לאחר שמשה התגבר על חששותיו והחליט לקבל על עצמו את השליחות, ה' מפגין הבנה להתלבטותו ומבשר לו שאף הסכנה שממנה נמלט וממנה חשש חלפה לה[10].

כעת משה צועד לקראת מצרים, עדיין לא משוכנע לגמרי שהוא האדם הראוי למשימה. הוא פוסע רווי חששות אם יצלח בה, שהרי לא איש דברים הוא וכו'. אך, לפחות הוקל לו לשמע הידיעה שהמכשול מרכזי הוסר מפניו, והוא ניצל מחרב פרעה.

מעט לאחר מכן, עם הולדת בנו, הוא מנציח מצב זה בשמו:

"כִּי אֱ-לֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה"  (שמות י"ח, ד')

משמעותו הנוכחית של השם איננה הודאה על לשעבר, אלא צעקה על העתיד. משה, טעון חששות מהתפתחות שליחותו, שואב עידוד מהצלתו מחרב פרעה ומחזק את עצמו כי א-לוהי אביו בעזרו.

יתכן שניסוח השם בעת קריאתו היה יותר מפורש, "שא-לוהי אבי יהיה בעזרי כשם שהצילני מחרב פרעה!" . בכוונה הכתוב משמיט כעת את תיאור הזמן מחלקו הראשון של הפסוק, כך שהוא מסוגל לסבול הן הצהרה או קריאת עידוד הצופה פני עתיד, שימשיך להיות בעזרו, והן הודאה על העבר, שהיה בעזרו.

זהו ההבדל בין רגע קריאת שמו של אליעזר לבין רגע הצגתו בפני הקורא בפרשת יתרו, במקביל לאופן בו עמדנו על תצורת השם גרשם.

נשים לב כי אותיות השם מורות במפורש על הזיקה לעזרה מאת ה', בעוד ההצלה משמשת רק נספח לכך, ללא תוצאה ניכרת באותיות השם. כעת הקורא מפרש זאת כהודאה, על כל עזרתו של ה' במהלך שליחותו של משה ומאבקו מול פרעה, עד להכרעתו. בזמן נתינת השם, לעומת זאת, הייתה זו הכרזה או בקשה שמצפה להגשמתה. רק כעת, הצדיקה בקשה זו את עצמה עד תום.

יתכן, שהתורה לא חפצה להסביר את שמו של אליעזר במתכונתו הקמאית, עד שמשמעותו תושלם והתפילה תיהפך להודאה. אמנם היא עשתה זאת בשם גרשם, כדי לרמוז לנו על דרך לימוד השמות, שנכון גם לשם אליעזר.

ה. ההחלטה מכריעה

לסיום, ננסה להציע סיבה נוספת לאי רצונה של התורה להסביר את שמו של אליעזר בדרך הראשונית. עם מתן השם אליעזר, משה נותן ביטוי נוסף לספקותיו שלבסוף חלפו להם. בהתעלמה מקריאת השם בתחילה, מבקשת התורה לסמן את יחסה לפרשת הוויכוח בין משה לבוראו.

משה לא מיהר לקבל את השליחות. למעשה, הוא אף העז להתלבט עד שחרה בו אף ה'. אך חרון האף לא עשה רושם, כיוון שהתורה מנסה לשדר הכרה כי התלבטות היא אנושית. אף אם האדם ימשוך אותה עד לקצה ויעורר עליו חרון אף, ה' יתרכז בתוצאות מעשיו ובדרך בה הכריע את התלבטותו לבסוף, בדבקות בה יוכיח במילוי משימתו.

מעתה, אין לנו עניין להנציח את חששותיו אלא נבקש לזכור אותם בניסוחם כהודאה שלאחר מעשה. אמנם משה העז להתווכח, אך העז גם להכריע. הוא אף הוכיח את השלמתו עם הכרעתו, באמצעות המסירות שדבק בה עד תום.

 


[1] כבר עמד על הדמיון בין קורות יוסף למשה הרב יואל בן נון, "מאבק הזהות של משה-איזה ילד לא נימול ומדוע", מגדים נ', הערה 28. ונתייחס לדבריו.

[2] הרב יעקב מדן בספרו "כי קרוב אליך" על ספר שמות (בפרק "משה בתחילת דרכו", עמודים 34-42, בעיקר מעמוד 40), הוא בעל הגישה הראשונה. לעומתו, הרב יואל בן נון (הנ"ל, הערה 1), טוען להיפך. ברם, בדבריו אין התייחסות לפשר התנגדותו של משה לשליחות שהוטלה עליו.

[3] אמנם, עיין בדבריו של הרב זאב ויטמן במאמרו "בני בכרי ישראל" (מגדים מ"ח, עמודים 37-45) שם מביא פיתוח של שיטת רשב"ם ושד"ל, שביארו את פרשת ניסיון ההתנקשות במשה במלון כעונש על התנהלותו ביחס לשליחות שהטיל עליו ה'.

[4] רבי יוסף בכור שור (הובא בהערה 30 בדברי הרב יואל בן נון הנ"ל, הערה 1) מבאר שמשה קרא בשם זה רק לבנו השני, עת ניצל לחלוטין מגזר דין המוות של פרעה. אולם, אין בזה כדי לבאר מדוע התורה בחרה להמנע מחשיפת שמו עד עתה. הרי כבר בעת קריאת שמו ניצול משה מחרב פרעה שמת קודם לכן.

[5] ע' מ' גרסיאל, מדרשי שמות במקרא, רמת גן, 1978. כמו כן ראה יואל אליצור "מקום בפרשה" עמ' 71, בעניין קריאת שמות בני יעקב.

[6] גם אם החליט להשתקע במדיין, לא מסתבר שיתאר את שבתו במצרים כארץ ניכר, שהרי בה נולד וגדל. הרב יעקב מדן (הנ"ל, הערה 2) הבין שהכוונה למדיין, ומתוך כך הביא ראייה לכך שמשה ביקש לראות במצרים את מולדתו, כיוון שבאותה שעה איבד את זהותו העברית. הרב אלחנן סמט (עיונים בפרשות השבוע, סדרה שלישית, עמודים 281-284) העדיף לנקוט שהכוונה דווקא למצרים, כיוון שלפי ניתוחו בשעה זו הבשילה במשה התודעה שמצרים נוכרייה היא לו.

[7] מדרש זה של השינוי במשמעות השם כבר הציע מ.ד. קסוטו (פירוש לספר שמות, עמוד 417) ללא שעמד על ניסוח השם בלשון עבר. ניסיון נוסף למדרש השינוי בשם נעשה ב"דעת מקרא".

[8] לדעת הרב זאב ויטמן (הנ"ל, הערה 3), נצרך הדיבור הנוסף כיוון שמשה סטה מן הציווי המקורי לשים פעמיו מיד למצרים והעדיף לפנות ליתרו ולבקש את רשותו ללכת. ראה גם הצעתו של הרב מרדכי ברויאר (פרקי מקראות, עמ' 34-43) והרב יעקב מדן (הנ"ל, הערה 2 , עמודים 71-72).

[9] יש לשים לב שציוויו של ה' מתייחס לדברי משה ליתרו שהרי חוזר על אותם הפעלים בהם השתמש משה בתיאורו את שליחותו:

"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלֲכָה נָּא ואָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ"   (שמות ד', י"ח-י"ט)

[10] אמנם משה לא העלה נימוק זה במהלך מיאונו לקבל את המשימה. יתכן שחשש להעלות נימוק שכזה והתרכז בנימוקים לגופה של שליחות, אך דווקא התייחסותו של ה' למימד זה, מלמד אותנו להבנה שהוא מגלה לאחר מעשה להיסוסו, ומבשר לו שפג אף הנימוק שחשש אפילו להעלותו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)