דילוג לתוכן העיקרי
השיעור מוקדש לעילוי נשמת סבתי, ציפורה שווגר
14.02.2016
קובץ טקסט

א. נישואי משה לציפורה

חשיבות הנשים לגאולה ממצרים

פרשת שמות פותחת את ספר שמות, ספר הגאולה, בתיאור שיעבוד בני ישראל במצרים ובתחילת שליחותו של משה (פרקים א' - ד'), הדמות המרכזית בסיפור גאולת בני ישראל ממצרים. הסיפור פותח בתיאור כללי של השיעבוד במצרים, והולך ומתמקד במשה. למרות זאת, התורה איננה מספרת רק על משה ועל שליחותו, אלא מתארת עוד כמה דמויות שנראה שהן משמעותיות בתהליך הגאולה:

א. המיילדות, אשר מצוות על ידי פרעה להרוג את התינוקות, אך הן אינן שומעות בקולו ומחיות את הילדים (פרק א', פסוקים ט"ו - י"ח).

ב. "בת לוי" ששמה איננו נזכר בתורה, אך ידוע לנו שהיא יוכבד[1] (פרק ו', פסוק כ'), היולדת את משה ומחביאה אותו, ובכך מאפשרת את קיומו למרות הגזירה (פרק ב', פסוקים א' - ג').

ג. אחותו של משה, שגם שמה איננו נזכר, אך ידוע שהיא מרים (פרק ט"ו, פסוק כ'), השומרת על אחיה מרחוק, ומציעה לבת פרעה להביא מינקת עבריה (פרק ב', פסקים ד' - ט').

ד. בת פרעה, המפרה את צו אביה, מצילה את התינוק ממוות, קוראת לו משה ומגדלת אותו בעצמה (שם, פסוקים ה' - י').

מעניין לשים לב, שכל הדמויות החשובות בתהליך הולדתו של משה, הצלתו וגדילתו הן נשים, ואת חלקן המשמעותי של הנשים בספור הגאולה מתאר המדרש:

"תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים, פרק ח', פסוק ה'). דרש רבא: בזכות נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ממצרים. (ילקוט שמעוני, שיר השירים, רמז תתקצג).

אולם, נראה שלא רק אותן נשים שהיו שותפות בהצלת התינוקות ובהצלת משה היו שותפות לגאולה, אלא כלל נשי בני ישראל. התורה מתארת שלמרות השיעבוד הקשה המשיכו בני ישראל להתרבות:

...וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. (פרק א', פסוק י"ב).

כל אישה אשר הייתה מוכנה להרות וללדת במצרים, למרות השיעבוד הקשה שבני ישראל היו נתונים בו, הייתה שותפה לגאולה[2].

האם משה מתנתק מעם ישראל?

אישה נוספת מופיעה בפרשתנו היא ציפורה אשת משה. בפעם הראשונה מוזכרת ציפורה בשמה בנישואיה עם משה:

וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: (פרק ב', פסוק כ"א).

סיפור הנישואין של משה עם ציפורה תמוה: מדוע בוחר משה לשאת דווקא אישה מדיינית? זאת ועוד - לכאורה לפנינו סיפור של אישה שמגמתו הפוכה מסיפורי הנשים האחרות בפרשת שמות, כיוון שנראה שהנישואין עם ציפורה גורמים לעיכוב בתהליך הגאולה: משה מתחתן עם בת מדיין, ובוחר להמשיך לגור אצל חותנו במשך שישים שנה[3] בהם הוא מנותק מעם ישראל לחלוטין; הוא רועה את צאן יתרו חותנו, במדבר, ואיננו מתעניין כלל בשלום אחיו. יתר על כן - אולי נישואיו עם אישה מדיינית (בת כהן מדיין!) פוגמים במוכנותו לשליחות האלוקית המיוחדת של גאולת ישראל? הרי גאולתם של ישראל התרחשה בזכות הבדלנות מן המצרים (במדבר רבה [וילנא], פרשה י"ג, כ', ד"ה "ביום הששי"), והנה משה הולך ונושא אישה מדיינית ועל ידי כך הוא משייך את עצמו למשפחה מדיינית ומנתק קשר עם משפחתו ועמו, ובעיקר עם תרבותו[4].

אם כן, מדוע בחר משה לשבת עם יתרו, במדיין ולשאת את ציפורה בתו לאישה? האם השתקעותו של משה במדיין נובעת רק מחשש "חרב פרעה"? מה פשר התנתקותו של משה מעם ישראל למשך תקופה ארוכה כל כך?

הנישואין עם ציפורה, המוזכרים בקיצור, ונראים כסיפור שולי, דורשים עיון מעמיק כדי להבין את סיבתם ומשמעותם.

ב. משה, יתרו וציפורה

הצלת משה על ידי ציפורה

בהמשך הפסוקים מתברר שה' איננו רואה פגם בנישואי משה עם ציפורה, והראיה לכך היא שה' בוחר דווקא במשה להוציא את ישראל ממצרים. תחושה זו מתחזקת כאשר אנו מגיעים לפרק ד', וקוראים את הסיפור המתרחש בדרכו של משה ממדיין למצרים:

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:

ה' שולח את משה לגאול את ישראל ממצרים, וכאשר משה ממלא את הצווי ונמצא בדרך למצרים ה' רוצה להמיתו[5], ודווקא ציפורה מצילה את משה ממוות. סיפור זה קשה להבנה ומעורר שאלות רבות, בהן נעסוק בהמשך, אך כבר כעת ברור שציפורה הצילה את משה ממוות ואפשרה את מהלך הגאולה, ובכך מצטרפת ציפורה לרשימת הנשים בפרשת שמות אשר בזכותן נגאלו ישראל.

סיפורי ציפורה בתורה

זהו הסיפור היחיד הידוע לנו על מעשיה של ציפורה, אך היא מוזכרת עוד פעמיים בהמשך התורה.

הפעם הראשונה היא כאשר אביה, יתרו, בא למשה אל המדבר ומביא את ציפורה ובניה איתו (שמות פרק י"ח, פסוקים א' - ו'). מסיפור זה נודע לנו בדרך אגב שציפורה הייתה עם אביה במדיין, ולא עם משה וכל בני ישראל, ורק לפני מעמד הר סיני היא באה אל משה אל המדבר יחד עם אביה. גם בסיפור זה רב הנסתר על הגלוי: מתי חזרה ציפורה למדיין? האם "שילוחיה" משמעותם גירושין, או שמדובר בפרידה זמנית? מהי הסיבה לפרידה או לגירושין? האם כעת חוזרת ציפורה לחיות עם משה כרגיל? קשה לענות על שאלות אלה, והמפרשים העלו השערות שונות.

בפעם השנייה בה היא מוזכרת, עולה שאלת הנישואין של ציפורה ומשה באופן מפורש:

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אישה כֻשִׁית לָקָח:
(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה': (במדבר פרק י"ב).

אם "האשה הכושית" איננה ציפורה[6] אנו תמהים מיהי האשיה השנייה שנשא משה, מדוע הוא נשאה, ומדוע איננו יודעים דבר על כך; אם "האשה הכושית" היא ציפורה, אנו תמהים מדוע היא נקראת כך, ולא בשמה. בכל מקרה, יש להבין מהם דברי מרים. מה הפגם שראתה מרים בנישואיו של משה? ומה הקשר בין נישואיו לבין נבואתו?

למרות הקשיים הגדולים בהבנת הפרשיות הקשורות לציפורה, ננסה לעיין בהן ולהציע רעיון הנותן משמעות לנישואי ציפורה ומשה, ועונה על כמה קשיים בפסוקים.

התיישבות משה במדיין

נעיין תחילה בהקשרה הרחב של פרשת הנישואין של משה עם ציפורה.

הגעת משה למדיין מנומקת בפסוקים:

וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר: (פרק ב', פסוק ט"ו).

משה בורח מפני פרעה, המבקש להרגו, וזאת מפני שמשה הרג את המצרי אשר הכה אחד מאחיו העברים. נראה שלא מדובר במקרה בודד שחייב את משה מיתה, אלא שפרעה מבין שמשה, אשר גדל בביתו, מתמרד נגד העוולות הנעשות על ידי פרעה ועל ידי כל העם המצרי, והוא עלול להנהיג את המרד נגדו[7]. אולם, אם משה התחיל להבחין בעוולות המתרחשות במצרים, והיה לו רצון חזק למרוד בפרעה, הוא לא היה בורח כל כך מהר, אלא מסתתר במצרים או בקרבת מקום וממשיך לפעול משם כנגד פרעה. הבריחה איננה מתאימה לאדם אשר מוכן להיות מנהיג מרד. אם כן, יתכן שבריחתו של משה איננה רק מפני פרעה: יתכן שמשה ראה את העוולות של המצרים, והחליט לעזור לבני ישראל, אך בהמשך הוא ראה תופעה נוספת:

(יג) וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים[8] וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ:
(יד) וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי... (פרק ב')

הוא רואה שגם בתוך בני ישראל עצמם יש עוול, וכאשר הוא מנסה להתערב, הוא מקבל תגובה קשה. תגובת האנשים לנסיונו של משה לתקן עוולות איננה אוהדת; האנשים מעדיפים להמשיך בדרכם, ואינם מעוניינים שמישהו יבא וינסה להשפיע עליהם או ישנה משהו מהרגלי החיים שלהם. משה מרגיש שהעם אותו הוא רוצה להציל לא ישתף איתו פעולה, ואף יותר מזה:

...וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר: (שם, פסוק י"ד).

משה מבין שבני ישראל עשויים אפילו להלשין עליו ולמסור אותו לידי פרעה. אם כן, יתכן שמשה עוזב את מצרים לא רק מפחד פרעה. הוא יוצא ממצרים עם תחושה שאין אפשרות לתקן את הנעשה ולהושיע את ישראל, כל עוד בני ישראל בעצמם אינם מעוניינים לתקן את העוולות שבתוכם ואינם מעוניינים לשתף פעולה עם מנהיג, תוך נסיון לשנוי המצב המוסרי הפנימי של בני ישראל, והמצב החיצוני - העבדות לפרעה[9]. יתכן, אפוא, כי מגמת הגעתו של משה למדיין איננה בריחה מפני פרעה בלבד, אלא גם עזיבה של המתרחש במצרים והתיישבות במקום אחר.

הקשר בין יתרו לבין משה

במדיין, על הבאר, מתרחש הסיפור הראשון שציפורה שותפה לו:

(טו)...וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר:
(טז) וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן:
(יז) וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם: (שם).

סיפור זה איננו מתמקד בציפורה - מוזכרות שבע בנות של כהן מדיין. מדוע שמה של ציפורה או לפחות שמו של יתרו אינם מוזכרים?

נראה שהסיפור איננו מתמקד בבנות אלא במעשה המוסרי של משה, ובהתאם למעשיו הקודמים במצרים כך גם כאן ממשיך משה לפעול כנגד עוולות שהוא פוגש. בנוסף לכך, על ידי העלמת השמות מודגשת העובדה כי ההיכרות הראשונה עם משפחתה של ציפורה היא כהיותה משפחתה של "כהן מדיין".

גם בהמשך הסיפור ציפורה לא מוזכרת, אלא מוזכרים רק היחסים עם יתרו:

(יח) וַתָּבֹאנָה אֶל רְעוּאֵל אֲבִיהֶן וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ מִהַרְתֶּן בֹּא הַיּוֹם:
(יט) וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן:
(כ) וַיֹּאמֶר אֶל בְּנֹתָיו וְאַיּוֹ לָמָּה זֶּה עֲזַבְתֶּן אֶת הָאִישׁ קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם: (שם).

משה מגיע לבית יתרו לא בעקבות ציפורה או אחיותיה, אלא יתרו הוא שמזמין אותו. כמו כן, משה ממשיך לשהות בבית יתרו מכוח היכרותם, ורק לאחר מכן ובעקבות כך ניתנת לו ציפורה:

(כא) וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה: (שם).

לא נאמר לנו מדוע ניתנה לו דווקא ציפורה, ואיננו יודעים דבר על יחסו של משה אליה, על מעשיה או מידותיה; נראה שהעיקר הוא הקשר בין יתרו למשה, והנישואין עם ציפורה הם רק ביטוי לקשר זה[10]: משה דבק ביתרו, ולכן הוא נושא את בתו לאישה וממשיך לגור אצל חותנו שנים רבות ולרעות מרצון את צאנו[11].

מה ראה משה להדבק ביתרו? התורה איננה נותנת תשובה לכך. יתכן שעיקר העניין היה הישיבה בקרבת המדבר, מקום המאפשר להתבודד ולהגיע לקרבת אלוקים (מעמד הסנה שמשה זכה לו תוך כדי רעיה במדבר, מעיד על דרגה גבוהה שמשה הגיע אליה, ובזכותה היה ראוי לגילוי זה ולשליחות שהוטלה עליו). אולם, יתכן שהיה משהו מיוחד ביתרו, אשר משך את משה להתקרב אליו. כך מפרש רש"י:

"ולכהן מדיין" - רב שבהן, ופירש לו מעבודה זרה, ונידוהו מאצלם. (פרק ב' פסוק ט"ז).

פירושו של האבן עזרא מרחיק לכת עוד יותר:

... וכל כהן שבמקרא משרת הוא לשם או לעכו"ם ...ויתרו היה כהן לשם ...[12]

לפי פירושים אלה, יתרו לא היה כהן לעבודה זרה[13] אלא הוא עבד את ה', והוא היה דמות רוחנית בעלת משמעות רבה[14]. אם אכן כך הוא, דבקותו של משה ביתרו מובנת. במשך כשישים שנה יושב משה בבית יתרו, וביחד הם עובדים את ה' ומוסיפים אחד לשני בהתעלות הרוחנית. גם בהמשך, כאשר יתרו בא אל משה אל המדבר, מודגש בעיקר הקשר בין יתרו למשה, והשיחה ביניהם נסבה סביב נושאים רוחניים, למרות שגם ציפורה באה (עיינו שמות פרק י"ח); השאלות המטרידות אותנו בפרשייה זו - האם משה גירש את ציפורה או רק שלח אותה לביתה, מה הייתה סיבת הפרידה ביניהם ומה קרה כאשר חזרה אליו אל המדבר - אינן נידונות כלל בתורה, ושוב מתחזקת התחושה שעיקר הקשר הוא בין יתרו למשה.

"האישה הכושית"

על רקע זה ניתן אולי להציע הסבר לדברי מרים בפרשת בהעלותך:

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אישה כֻשִׁית לָקָח:
(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר... (במדבר פרק י"ב).

רוב המפרשים פירשו, בעקבות חז"ל, שמשה פרש מאשתו בגלל דרגתו הנבואית הגבוהה[15], ועל כך מתרעמת מרים בטענה שנביאים אינם צריכים לפרוש מהאישה. ה' בתשובתו מבהיר לה שדרגתו של משה מיוחדת ושונה מדרגת שאר הנביאים (עיינו בבמדבר שם, פסוקים ד' - ח', וכן בדברי הרמב"ם בהערה 17).

זהו בוודאי הפרוש המקובל, ויש לו משמעות רבה להבנת דרגת הנבואה של משה (והשפעתה ההכרחית על יחסיו עם ציפורה), אך יש בו קושי: הפסוק אומר שמרים דיברה על לקיחת האישה הכושית, ולא על שילוחי האישה או על פרישה ממנה. לפי פשט המילים נראה שמרים קושרת בין הנישואין עם ציפורה לבין הנבואה של משה. מה יכול להיות הקשר? לפי הסברנו עד כה, נראה שלמשה היה קשר רוחני מיוחד עם יתרו, שהוסיף לבנייתו הרוחנית של משה, והנישואין עם ציפורה הם ביטוי לקשר רוחני מיוחד בין משה ליתרו. יתכן שעל כך חולקת מרים: מרים איננה מבינה מה ראה משה להתחבר ל"כהן מדיין" ולשאוב ממנו דרכים להתקדמות רוחנית. היא איננה מבינה כיצד יתרו יכול להועיל למשה מבחינה רוחנית. לטענתה, אין נבואתו של משה מיוחדת משאר הנביאים, ולכן היא איננה מבינה מדוע מתחבר משה אל יתרו ואל ציפורה בתו.

פרשיית המלון

כעת נחזור לפרשת שמות.

כאשר משה מקבל את השליחות להוציא את ישראל ממצרים, הוא עוזב את יתרו ומפסיק לשבת בביתו, אך לוקח איתו את ציפורה ואת בניו. בדרך למילוי השליחות מתרחש סיפור ברית המילה המוזר:

(כד) וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ:
(כה) וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי:
(כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת: (שמות פרק ד').

מה פשרו של סיפור זה? את מי מבקש ה' להמית? מדוע ה' מבקש להמיתו, ומדוע לא כתובה הסיבה לכך? כיצד ידעה ציפורה מה לעשות ומדוע דווקא היא מצליחה להציל? מה פשר דבריה "חתן דמים אתה לי" ו"חתן דמים למולות"?

פירושים רבים מאד ניתנו לסיפור זה, ולא נזכיר כאן את כולם. רוב רובם של המפרשים אומרים שה' ביקש להמית את משה[16], וכך נראה פשט הפסוקים. מדוע מבקש ה' להמית את משה דווקא כעת כאשר הוא הולך למלא את שליחותו?

הסיפור מתחיל במילים מאד מיוחדות: "ויפגשהו ה'". זהו תיאור מיוחד מאד לקשר עם ה'. בדרך כלל מתואר דיבור של ה' אל מישהו או שליחת מלאך, אך "פגישה" עם ה' לא מצאנו. כידוע, דרגת נבואתו של משה הייתה גבוהה מאד, וכאן אנו עדים לכך בפעם הראשונה: יש מפגש בין משה לה'; 'מפגש', כמו שאדם פוגש אדם אחר! ואכן, נבואתו של משה מתוארת כך בפרק י"ב בספר במדבר (באותו אירוע בו מדברת מרים על האשה הכושית ונבואת משה):

פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט[17]...

נבואה בדרגה גבוהה כל כך דורשת מן האדם מוכנות ברמה גבוהה מאד. כאשר יש "מפגש עם ה'", כל פגם קטן הוא בלתי נסבל ועלול להמית. כך מפרש האברבנאל:

שהנבואה הייתה יורדת אל משה תמיד והיה צריך לעמוד תמיד בהתבודדותו ומחשבתו בשליחותו ולכן כשבא במלון ונתעסק בעסקי הלינה ולא התבודד בענייני שליחותו ונבואתו תחילה הנה כשחל עליו שמה השפע מצאו בלתי מוכן לנבואה... ומפני שנמצא בלתי מוכן לקבול השפע ההוא היה עליו הצער והסכנה ההיא....

לפי דברי האברבנאל, הפגם שהפריע ל"מפגש עם ה'" היה העיסוק של משה ב"מלון", במקום להתבודד ולהתכונן לנבואה. אולם, לפי המשך הסיפור המילה הצילה את משה, ולכן ניתן להבין שהמילה הייתה הפגם[18]. כפי שפירשו רב המפרשים[19], התינוק (אליעזר) נולד לפני שיצאו לדרך ומשה לא היה יכול למולו מפני הסכנה בדרך, ולמרות שהייתה הצדקה "הלכתית" לכך שמשה לא מל את התינוק, כאשר משה עומד במפגש עם ה' נדרשת ממנו שלמות גבוהה יותר: לא יתכן שבנו לא יהיה מהול כאשר הוא נמצא במפגש קרוב כל כך עם ה'. ציפורה רואה את המתרחש ומבינה. היא יודעת, כנראה, מהי התעלות רוחנית. היא מבינה שבעלה נמצא כעת ב"מפגש" מיוחד מאד עם ה', ושבעלה נמצא על סף מוות מפני שיש איזשהו פגם שאיננו מסתדר עם המפגש המיוחד עם ה'. בחפשה מהו הפגם, היא מבינה שהפגם הוא בכך שבנם לא נימול, והיא מתקנת את הפגם ובכך מצילה את משה ומאפשרת את המשך שליחותו.

נראה, שאין זה מקרי שדווקא המילה היא המעשה שנדרש באותה שעה, בדרך להצלת ישראל ממצרים. המילה מבטאת את הברית המיוחדת בין ה' לישראל. ברית זו היא אשר עומדת בבסיס הקשר בין ישראל לה', והיא שעומדת לישראל בשעת צרתם ומבטיחה שתהיה גאולה. כאשר משה הולך לגאול את ישראל, המתוארים בפסוקים כ"בני בכורי ישראל" (שמות, פרק ד', פסוק כ"ב), לא יתכן שלמשה עצמו יהיה פגם בברית המילה, הברית המחברת בין ה' לבין בניו, עם ישראל. דווקא ציפורה, בת לעם אחר, מבינה את הקשר המיוחד בין ה' לישראל, המתבטא בברית המילה, והיא מבצעת את ברית המילה ובכך היא מצהירה על הקשר המיוחד בין ה' לישראל (קשר אשר לא יכול להיות אפילו לאביה, הכהן, איש הרוח), ועל הקשר שלה (ושל כל צאצאיה) עם ה' ולא עם מדיין.

ציפורה היא זו אשר מאפשרת למשה להמשיך בשליחותו בדרגה הגבוהה הנדרשת ממנו, קודם כל על ידי הסרת הפגם הפוגם ביכולתו לקבל נבואה בדרגה גבוהה ביותר, ובנוסף לכך על ידי הבנתה העמוקה את הברית בין ה' לישראל.

המשך הקשר בין משה לציפורה

התורה מסיימת את הסיפור כאן, ורק בפרק י"ח נודע לנו שציפורה איננה נמצאת עם משה. מה קרה במציאות? קשה לדעת. יתכן שהם המשיכו ללכת למצרים ביחד, ובשלב כלשהו חזרה ציפורה למדיין, מסיבה שאיננה ידועה לנו[20]; יתכן שמשה השאיר את ציפורה ובניו במלון, כדי שהתינוק יתרפא, והם חזרו למדיין[21]; יתכן שציפורה הבינה שדרגתו של משה איננה מאפשרת לו חיי משפחה רגילים, והיא החליטה לעזוב אותו כדי לאפשר לו למלא את שליחותו הנשגבה[22].

אם נפרש כפרוש האחרון, הרי שאנו מבינים שאכן משה וציפורה נפרדו, בעקבות "המפגש" הטראומטי עם ה' במלון בדרך למצרים. משה וציפורה נפרדו כדי לאפשר למשה להיות בדרגה נבואית גבוהה ובעזרתה למלא את שליחותו להוציא את ישראל ממצרים.

כך גם ניתן להבין את דברי מרים, כפי שהובנו על ידי רב המפרשים:

מרים טוענת כנגד פרישתו של משה מציפורה, בטענה שנבואה איננה מצריכה פרישה מאישה. מרים לא הבינה את דרגתו המיוחדת של משה, השונה מדרגת שאר הנביאים. דווקא ציפורה, בת יתרו, הבינה את דרגתו המיוחדת של משה, והייתה מוכנה לעזוב אותו כדי לאפשר לו להמשיך להתעלות ו"לפגוש את ה'".

ג. סיכום

לא רק שציפורה איננה מעכבת את הגאולה, אלא היא מאפשרת אותה: הקשר שלה עם משה מבטא את החיבור הרוחני המיוחד בין משה ליתרו, חיבור שהביא להתעלות רוחנית (גם של משה). ציפורה היא זו שמצילה את משה ממוות ובכך מאפשרת את שליחותו - היא זו שמצביעה על חשיבות הברית בין ה' לישראל כמרכיב הכרחי בגאולה, והיא זו שמוכנה לשלם מחיר אישי ולהיפרד מבעלה, כדי שהוא יוכל "לפגוש את ה'" ולמלא את שליחותו.

 

[1] ההתמקדות בדמותו של משה מודגשת על ידי העלמת שמות האנשים האחרים בסיפור - הוריו, אחותו ובת פרעה. בהמשך העיון נראה שוב את התופעה של העלמת שמות דמויות על מנת להתמקד בנקודה מסויימת.

[2] כפי שמתארת הגמרא במסכת סוטה (יא:):

דרש רב עוירא: בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקב"ה מזמן להם דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים ובאות ושופתות שתי קדירות אחת של חמין ואחת של דגים. ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים, שנאמר: "אם תשכבון בין שפתים" (תהלים פרק ס"ח, פסוק י"ד) וגו' - בשכר תשכבון בין שפתים זכו ישראל לביזת מצרים, שנאמר: "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ" (שם, שם). וכיון שמתעברות באות לבתיהם, וכיון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר: "תחת התפוח עוררתיך" (שיר השירים, פרק ח', פסוק ה').

[3] כאשר משה יוצא לראשונה אל אחיו הוא ככל הנראה בערך בן שתיים עשרה, על פי הפסוק "ויגדל משה ויצא אל אחיו" (פרק ב', פסוק י'), ויום לאחר מכן הוא כבר בורח מפרעה (שם, פסוקים י"א - ט"ו); כאשר משה ניצב לפני פרעה הוא כבר בן שמונים (פרק ז' פסוק ז'). מכך עולה שמשה שהה במדיין כשישים שנה לפחות (עיינו ברמב"ן לשמות פרק ב' פסוק כ"ג).

[4] א. בעיית נישואי משה לציפורה מהדהדת בדברי המדרש במסכת סנהדרין (פב.), המתאר את הויכוח בין זמרי בן סלוא לבין משה לגבי כזבי בת צור:

אמר לו (זמרי למשה): בן עמרם! זו אסורה או מותרת? ואם תאמר אסורה - בת יתרו מי התירה לך?..."

ב. גם דברי מרים "ותְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אישה כֻשִׁית לָקָח" (במדבר פרק י"ב, פסוק א') יכולים להתפרש כביקורת על נישואי משה עם ציפורה. אולם, רוב המפרשים אינם סוברים כך, ולשיטתם ביקורתה של מרים הייתה על כך שמשה פרש מאשתו בגלל דרגתו הנבואית הגבוהה.

[5] בהמשך נראה השוואה בין יעקב לבין משה, ובנקודה זו יש השוואה נוספת: גם משה וגם יעקב נצטוו לשוב לארצם, ובדרכם למילוי הצווי ניצב בפניהם מלאך ה' הנאבק עמם וכמעט מכריע אותם, אך לבסוף איננו מצליח לעצרם; כמו כן, אצל שניהם מתרחש הדבר בלילה: אצל יעקב "עד עלות השחר" ואצל משה "במלון", במקום לינת הלילה (עיינו בראשית פרק ל"א, פסוק ג'; פרק ל"ב פסוקים כ"ה - ל"ב). אולם, יש הבדל בין שני האירועים: אצל יעקב נאמר שהמעכב הוא מלאך - "ויאבק איש עמו", ויעקב הצליח להתגבר על המלאך בכוחות עצמו; אצל משה, לעומת זאת, המעכב הוא ה' בעצמו - "ויפגשהו ה' ויבקש המיתו", וציפורה היא שמצילה את משה.

[6] בשאלת זיהוי ה"אישה הכושית" עם ציפורה עיינו בפירושי רשב"ם וראב"ע במקום. בהמשך דברינו ננקוט כדברי המפרשים שהיא אכן ציפורה.

[7] הסיפור המסופר בתורה כסיפור חד פעמי, מתפרש בדברינו כסיפור מייצג ומאפיין את התנהגותו והלך מחשבתו של משה.

[8] אמנם גם סיפור זה מתואר בתורה כסיפור חד פעמי, אך נראה שגם סיפור זה ניתן לראות כסיפור מייצג ומאפיין, שאולי התרחש כמה פעמים בצורות שונות.

[9] נקודה זו באה לידי ביטוי חזק ביותר במעמד הסנה, כאשר ה' מבקש ממשה ללכת לגאול את ישראל, ומשה מנסה לסרב לשליחות. הטענות שמשה מעלה שם אינן מתייחסות כלל לחשש מפני פרעה, אלא מביעות את תחושתו שבני ישראל אינם מוכנים להיגאל ואת התחושה של חוסר התאמתו האישית לתפקיד זה:

...וְאָמְרוּ לִי מַה שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם. (פרק ג', פסוק י"ג).

....וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'. (פרק ד',פסוק א').

בהתאם לכך, גם תשובת ה' למשה לטענותיו היא כי ניתן לגאול את בני ישראל, וכי ניתן לשכנעם על ידי אותות וכדומה.

[10] ההשוואה בין סיפור משה לסיפור יעקב מקיפה מאד: שניהם בורחים מפני אדם הרוצה להרגם; שניהם יושבים על הבאר, ופוגשים שם רועים וגם את האישה המיועדת להם; שניהם מושיעים: יעקב מצליח לגלול את האבן, ומשה מושיע את הבנות מן הרועים; שניהם משקים את הצאן; שניהם מוזמנים לשבת בבית האב, ורק אחר כך מדובר על נישואין; שניהם רועים את צאנו של החותן; שניהם מבקשים מן החותן לשוב אל ארצם, ובמקביל לשניהם נגלה ה' ואומר להם לשוב אל ארצם.

אולם, ההשוואה דווקא מצביעה על ההבדלים הבולטים: יעקב פוגש תחילה את רחל, הנזכרת בשמה, והוא מעוניין לשאתה; בעקבות כך הוא נאלץ לגור בבית לבן, למרות שיחסיו עם לבן אינם טובים. משה מחליט להשאר במדיין בגלל יתרו, והנישואין עם בתו הם תוצאה של היחסים הטובים ביניהם.

[11] לא כיעקב, שרעה את צאן לבן כ"תשלום" על לקיחת בנותיו.

[12] וראו גם בפרוש האבן עזרא (הארוך) לשמות פרק י"ח פסוק ז':

"ויצא לקראת חתנו" - בעבור כבוד יתרו וחכמתו ... וקראו הכתוב רעהו, בעבור גודל מעלתו בחכמה.

[13] יש מדרשים ופירושים אחרים המציגים את יתרו באור שלילי. לפי פירושים אלה קשה מאד להבין מדוע יושב משה עם אדם כזה במשך זמן רב כל כך, מתחתן עם בתו, ואחר כך שמח כל כך לפגשו ומציע לו להשאר עם בני ישראל (עיינו שמות פרק י"ח, פסוקים א' - ז'; במדבק פרק י', פסוק כ"ט).

[14] על מעלתו של יתרו ועל דבקותו של משה ביתרו ראה בהרחבה בספר "ציר וצאן", מאת הרב משה ליכטנשטיין, פרק ראשון, שם מתואר יתרו כדמות רוחנית המחפשת משמעות פילוסופית ומטאפיסית לאירועים המתרחשים בעולם, אך הוא מנותק מן העשייה האנושית, מתוך תחושה שאין אפשרות להשפיע על בני האדם לשנות את דרכיהם.

[15] ראו את רש"י שם, ועיינו במאמר של הרב אלחנן סמט לפרשת בהעלותך בבית המדרש הוירטואלי בכתובת www.etzion.org.il/vbm/archive/7-parsha/32behaal.rtf

[16] אמנם, דעת רשב"ג (נדרים לב.) היא שה' ביקש להמית את התינוק, אליעזר, ומצאתי דעה נוספת האומרת שה' ביקש להמית את גרשום, הבן הבכור, שלא היה מהול ("שליחותו של משה רבינו ומעלתה של ציפורה", מאת ראובן עוזיאל).

[17] וכך מתאר הרמב"ם את נבואתו המיוחדת של משה:

ומה הפרש יש בין נבואת משה לשאר כל הנביאים? שכל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבינו מתנבא והוא ער ועומד ... כל הנביאים על ידי מלאך, לפיכך רואים מה שהם רואים במשל וחידה, משה רבינו לא על ידי מלאך ...שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל, .... כל הנביאים יראים ונבהלים ומתמוגגין ומשה רבינו אינו כן ... כל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו משה רבינו אינו כן אלא כל זמן שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו ואינו צריך לכוין דעתו ולהזדמן לה שהרי הוא מכוון ומזומן ועומד כמלאכי השרת, לפיכך מתנבא בכל עת ... (הלכות יסודי התורה, פרק ז' הלכה ו').

[18] אמנם הבנה זו לא הכרחית, וניתן לומר שהמילה הועילה כעין "קרבן", שבזכותו ינצל משה, כפי שפירשו רשב"ם וריב"ש.

[19] ראו בפרוש רש"י וראב"ע.

[20] רש"י מסביר זאת כך:

"אחר שלוחיה" - כשאמר לו הקב"ה במדיין (שמות, פרק ד', פסוק י"ט) "לך שוב מצרימה", (שם כ') "ויקח משה את אשתו ואת בניו" גו' "ויצא אהרן לקראתו", (שם כ"ז) "ויפגשהו בהר האלוקים". אמר לו מי הם הללו. אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדיין ואלו בני. אמר לו והיכן אתה מוליכן. אמר לו למצרים. אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם? אמר לה לכי אל בית אביך, נטלה שני בניה והלכה לה". (שמות, פרק י"ח, פסוק ב').

[21] ראו בפרוש ראב"ע.

[22] ראו בהמשך דברי האברבנאל:

ולפי שציפורה לא ידעה האם היה הצער אשר בא למשה בעוון מילת הילד או מפני שהיה מוליך אותה למצרים,ולכן רצתה להצילו משניהם: אם הילד - בשכרתה ערלתו, ואם לעצמה - בששבה לבית אביה, כדי שיהיו מחשבותיו של משה פנויים להתבודדות הנבואה...

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)