שלח לך | ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם

בסוף פרשת שלח-לך אנו קוראים את פרשיית הציצית (ט"ו, לז-מא). במבט ראשון, מיקומה של הפרשייה אינו ברור: כיצד קשורה הציצית לעניינים שקדמו לה? בשיעור זה ננסה לראות כי אכן פרשיית הציצית קשורה ישירות לאירועים שהתרחשו בסמוך לה, כגון חטא המתאווים ופרשת המרגלים, ומצוַת הציצית היא הדרכה לתיקון החטאים שנעשו.

ב. "ונהי בעינינו כחגבים"

בפרשיית הציצית מופיעים כמה ביטויים המזכירים מאוד את הפרשייה המופיעה בתחילת הפרשה - סיפור חטא המרגלים:

א. מטרת שליחות המרגלים הייתה "לתור את הארץ... לתור את ארץ כנען" (י"ג, טז-יז). לשון זו חוזרת שוב ושוב בהמשך הפרשה: "ויתורו את הארץ" (י"ג, כא); "וישובו מתור הארץ" (י"ג, כה), ובסך הכל - אחת עשרה מתוך שלוש עשרה הפעמים שלשון זו מופיעה בתורה מצויות בענייננו[1]. לשון ייחודית זו נזכרת גם בפרשת ציצית - "ולא תתורו אחרי לבבכם" (ט"ו, לט), וזו הפעם היחידה בתורה שמילה זו משמשת במשמעות סמלית.

ב. הציווי למרגלים - "וראיתם את הארץ" (י"ג, יח) - מזכיר את הציווי בפרשת ציצית: "וראיתם אותו" (ט"ו, לט). כפי שנראה להלן, גם לשון זו חוזרת פעמים רבות בפרשה.

ג. הביטוי בפרשת ציצית - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (ט"ו, לט) מזכיר את שני איברי הגוף הסמליים המופיעים גם בפרשת המרגלים. בפרשתנו נאמר: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (י"ג, לג), ובתיאור החטא שבפרשת דברים: "אחינו המסו את לבבנו" (דברים א', כח).

ד. האיסור הנזכר בפרשת ציצית הוא לתור אחרי הלב והעיניים "אשר אתם זונים אחריהם" (ט"ו, לט). בדיוק באותה לשון מגדיר ה' גם את חטא המרגלים: "ובניכם יהיו רֹעים במדבר ארבעים שנה ונשאו את זנותיכם" (י"ד, לג).

לאור השוואות אלו, מסתבר שמצוַת הציצית ניתנה לבני ישראל כתיקון לחטא המרגלים.

מה היה חטאם של המרגלים? מובן, שאין להאשימם בכך שמסרו את העובדות על הארץ, שהרי בדיוק לשם כך נשלחו. חטאם המרכזי של המרגלים היה השיפוט הבלתי-אובייקטיבי של לבם, ביחס למה שראו עיניהם. העובדות ברורות לכל, אולם הערכת העובדות נתונה לפרשנות אנושית. מעניין, כי המרגלים משתמשים במילה "ראינו" רק ביחס לדברים השליליים שהם מציינים: "וגם ילידי הענק ראינו שם... וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות. ושם ראינו את הנפילים בני ענק מן הנפילים..." (י"ג, כח-לב). כנגד זאת, יהושע וכלב טוענים: "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם, סר צילם מעליהם וה' איתנו אל תיראום" (י"ד, ט). חטא המרגלים היה אפוא בראייה הלא-מאוזנת, חסרת האמונה והביטחון, שבאה לידי ביטוי בקביעה הנחרצת - "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (י"ג, לא). לעומתם, יהושע וכלב ביקשו מעם ישראל שלא לראות ראייה חילונית חיצונית ולא לירא מעם הארץ, אלא להביט מתוך אמונה בקב"ה, ראייה המביאה לאמונה - "סר צילם מעליהם". נראה, שלא בכדי השתמש משה לאחר חטא המרגלים דווקא בביטוי - "שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם ובעמוד אש לילה" (י"ד, יד). אפילו הגויים רואים "עין בעין" שה' שוכן בקרב הארץ, ורק הראייה המסולפת של בני ישראל עצמם מונעת מהם להבין זאת.

מסתבר, אפוא, שכנגד חטא זה ניתנה לבני ישראל מצוַת הציצית. תפקידה של הציצית הוא להוות תזכורת בחיי היום-יום למצוות ה' אשר הוציא את בני ישראל מארץ מצרים, ולהיותו של עם ישראל ממלכת כוהנים וגוי קדוש.

על כנפי הבגד, המלווה את האדם בכל אשר ילך, מצוּוֶה האדם לתת פתיל תכלת[2]. מהי משמעותו של פתיל זה? בפרשת משפטים מתארת התורה את הצורה שבה ראו בני ישראל את הקב"ה:

"ויראו את א-להי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". (שמות כ"ד, י)

בהקשר זה, ידועים דברי חז"ל: "מגיד הכתוב שכל המקיים מצוַת ציצית - מעלים עליו כאלו הקביל פני שכינה, שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע והרקיע דומה לכסא הכבוד כענין שנא' 'וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא' " (ספרי במדבר קטו)[3].

נראה, אפוא, שפתיל התכלת נועד להזכיר לאדם בכל רגע ורגע בחייו את הקב"ה:

"וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אותם, ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לא-לוהיכם". (ט"ו, לט-מ)

באופן יותר ממוקד, ראיית הציצית מביאה את האדם לידי אימוץ האמונה בה' בכל מצב, ולידי זיכרון שיימנע ממנו לתור אחרי עיניו ולהמיס את לבבו לדרכי זנות. ההתבוננות בציצית מסמלת אפוא את הניגוד המוחלט לנסיבות שגרמו לחטא המרגלים.

למעשה, נראה שכבר רש"י עמד על הקשר שבין פרשת המרגלים לבין פרשת הציצית. במדרש תנחומא (שלח טו) נאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם - הלב והעינים הן סרסורין לגוף, שהן מזנים את הגוף". לעומת זאת, כשרש"י מצטט את המדרש הוא משנה במעט את הלשון (ט"ו, לט): "הלב והעיניים הם מרגלים(!) לגוף, מסרסרים לו את העבירות, העין רואה והלב חומד והגוף עושה את העבירות".

אכן, הליכה אחרי הלב והעיניים היא זו שהביאה לחטא המרגלים. האם היו המרגלים חוטאים, לו הלכו לארץ ישראל עם ציצית?...

ג. והיית לנו לעיניים

המילים המנחות שבעקבותיהן הלכנו עד עתה מחזירות אותנו שלב אחד אחורה. מה היה שורשו של חטא המרגלים? ייתכן, שניתן למצוא את שורש הבעיה כבר בסיפור קצר המובא בפרשת בהעלותך.

ההכנות לקראת המסע לארץ ישראל הולכות ונשלמות. סדר המחנות כבר נקבע, הענן כבר עלה מעל משכן העדות, ולפתע מספרת לנו התורה בקצרה על שיחה בין משה ובין חובב בן רעואל:

"ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה: נוסעים אנחנו אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, לכה אתנו והטבנו לך, כי ה' דבר טוב על ישראל: ויאמר אליו - לא אלך, כי אם אל ארצי ואל מולדתי אלך: ויאמר - אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים: והיה כי תלך עמנו והיה הטוב ההוא אשר ייטיב ה' עמנו והֵטבנו לך". (י', כט-לט)

פרשייה זו מעוררת כמובן שאלה: האם חובב נענה לבקשתו של משה? מדוע התורה הסתירה את תשובתו של חובב[4]?

נראה, שהסתרת תשובתו של חובב מדגישה כי הנקודה המרכזית בסיפור זה איננה התוצאה, אלא עצם הבקשה. ייתכן, שישנה בעיה מסוימת בפנייה אל חובב. פנייתו הראשונה של משה לחובב נראית כהצעה ידידותית בלבד - "לכה אתנו והטבנו לך", והיא נראית כביטוי של הכרת הטוב ליתרו בשל עזרתו בהקמת מערכת המשפט בישראל[5]. לאחר סירובו של חובב להצעה, שב משה ומבקש מחובב להצטרף אליהם, אך הפעם הצעה זו מצטיירת כבקשה, כמעט כתחינה, מפני שהעם זקוק לסיועו של חובב, המכיר את דרכי המדבר:

"אל נא תעזוב אותנו, כי על כן ידעת חנותנו במדבר והיית לנו לעיניים". (י', לא)

בקשה זו, הנראית כיצירת תלות בבשר ודם, עומדת בניגוד לרוח הפרשיות שמסביב. רק בפרק הקודם נאמר - "ולפי העלות הענן מעל האוהל ואחרי כן יסעו בני ישראל, ובמקום אשר ישכון שם הענן שם יחנו בני ישראל: על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו" (ט', יז-יח). בארץ ישראל אמנם ראויה להיות הנהגה טבעית, המבוססת על מאמצי האדם; אך במדבר עַם ישראל שרוי ממילא במציאות לא-נורמלית, והא מתקיים רק בעזרת ה', "המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים, המוציא לך מים מצור החלמיש: המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך" (דברים ח', טו-טז). אם עמוד ה' הולך לפני העם - לשם מה הוא זקוק לעיניים בשר ודם?

כך גם ניתן להבין את הסמיכות בין דברי משה לחובב לבין הפסוקים הבאים מייד לאחר מכן:

"ויסעו מהר ה' דרך שלושת ימים וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים לתור להם מנוחה: וענן ה' עליהם יומם בנסעם מן המחנה". (י', לג-לד)

בין אם הלך חובב עמהם ובין אם לא, ארון ה' הוסיף ללכת לפני העם. זהו האזכור היחיד הנוסף של השורש תו"ר בתורה. מסתבר, שהתורה מבקשת ללמד שאין עם ישראל זקוק ל"עיניים" של יתרו, כיון שארון ה' הוא שהולך "לתור" להם מנוחה. קשה כעת להתעלם מהקשר בין לשונות אלו לבין מטרתה של מצוַת הציצית:

"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם... אני ה' א-לוהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים". (ט"ו, לט-מא)

ייתכן, אפוא, שפנייתו של משה לחובב - אולי אף שלא מדעת - העצימה את חוסר הראייה האמונית של בני ישראל, שליווה אותם ברמה מסוימת מתחילת דרכם. ייתכן שכאשר הם שמעו את משה מבקש מחובב "והיית לנו לעיניים", הם הפנימו את ראיית תקופת המדבר במבט ארצי, ונפגמה אמונתם בהנהגת הקב"ה את עמו. הלשונות הדומים בין הפרשות עשויות להדגיש את הקשר התוכני שביניהן.

ד. בלתי אל המן עינינו

בין פרשיית חובב ומשה לבין פרשת המרגלים מצויה פרשת המתאווים. גם בפרשה זו, כמו באלו שלפניה ואחריה, אנו פוגשים אותן לשונות.

בכיים של בני ישראל מתעורר מתוך זיכרון סלקטיבי:

"והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה, וישֻבו ויבכו גם בני ישראל, ויאמרו - מי יאכילנו בשר: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חִנם, את הקישואים ואת האבטיחים ואת החציר ואת הבצלים ואת השומים: ועתה נפשנו יבשה אין כל, בלתי אל המן עינינו". (י"א, ד-ו)

שוב אנו נתקלים בראייה חילונית, המביאה את בני ישראל לזכור דווקא את הארוחות הטעימות שאכלו במצרים, ולא את עבודת הפרך והשעבוד שמהם גאלם הקב"ה. ראייה זו מביאה אותם להסתכל בצרות עין גם על מתת השמים - על המן: "בלתי אל המן עינינו", וכנגד זה מוסיפה התורה מייד - "והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח". השימוש החוזר - שלוש פעמים בשני פסוקים - בשורש עי"ן מבטא את הרעיון שהכל תלוי בצורת ההסתכלות. לא פלא, אפוא, שאותו שורש מופיע גם בתגובת משה לחטא: "ויחר אף ה' מאוד ובעיני משה רע" (י"א, י).

גם כאן ניתן לתהות: שמא היו בני ישראל מתנהגים אחרת אילו היו לובשים בגד עם פתיל תכלת? ייתכן שהציצית הייתה מסייעת להם לזכור את מצוות ה' שהוציאם מארץ מצרים במקום לזכור את הדגה שאכלו במצרים חינם. או אז לא היו בני ישראל זונים אחרי עיניהם ומביטים בצרות עין על המן, אלא מכירים בכך שעינו כעין הבדולח.

ה. סיכום

חלקו הראשון של חומש במדבר מתאר תקופה קשה ביותר. דור היוצאים ממצרים נכשל בחטאים כבדים פעם אחר פעם. חוסר האמונה הבסיסי, שבלט כבר במצרים, ממשיך ומלווה את העם בתלאותיו במדבר. פרשת המתאווים וחטא המרגלים מהווים שני נדבכים חשובים בתהליך שלילי זה, שהסתיים בגזירה שבני הדור לא יראו את הארץ. ראינו, שבמידה מסויימת ניתן לראות את תחילת התהליך דווקא בסיפור הקטן של בקשת משה מחובב, שאולי מבלי משים חידד אצל עם ישראל את המבט הגשמי כלפי דרכם במדבר.

הציצית ניתנה לעם ישראל לאחר חטאים אלו. ייתכן שהציצית ניתנה כאמצעי עזר, שאולי יסייע לבני הדור השני לעמוד במבחנים שבהם נכשלו בני הדור הראשון. מטרתה המרכזית של הציצית היא לזכור בכל עת את הקב"ה ואת מצוותיו, וכך, אולי, להימנע מתופעות של חוסר אמונה הנובע משכחת הקב"ה. לאור דברים אלו, ניתנת משמעות רעיונית עמוקה לדברי חז"ל: "שקולה מצות ציצית כנגד כל מצוות שבתורה" (נדרים כה ע"א).