דילוג לתוכן העיקרי

שלח לך | המעפילים

קובץ טקסט

 

א. מעשה המעפילים בתוך הסיפור הגדול על חטא התרים את הארץ

בסופו של הסיפור הגדול על חטא העם במעשה התרים את הארץ מצויה פסקה, שבעה פסוקים אורכה, העוסקת בחטאם של המעפילים:

וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאד.
וישכִּמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו.
ויאמר משה: למה זה אתם עֹברים את פי ה', והִוא לא תצלח.
אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו לפני אֹיביכם.
כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב, כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם.
ויעפִּלו לעלות אל ראש ההר, וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה.
וירד העמלקי והכנעני היֹשב בהר ההוא, ויכום ויכתום עד החרמה. (י"ד, לט-מה)

כפי שכתבנו בעיוננו לפרשת שלח (תש"ס),[1] אין כל ספק בשייכותה של פסקה זו לסיפור הגדול שהיא באה בסופו. סיפור התרים את הארץ נחלק לשתי מחציות: במחצית הראשונה (י"ג, א - י"ד, י) מתואר חטא התרים את הארץ וחטא העם עד לנקודת השפל החמורה ביותר שלו, ואילו המחצית השנייה (י"ד, יא-מה) עוסקת בעונשים שהושתו על העם ועל התרים את הארץ. חטא המעפילים ועונשם שייכים לנושאה של המחצית השנייה: בפסקה זו הומחש שהעונש שבו נענש העם (י"ד, כג) - "אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבֹתם" - אינו בר-ביטול, ואין ניתן לעקפו בשום דרך. בנפילתם של המעפילים לפני העמלקי והכנעני החל להתקיים עונשו של אותו דור (י"ד, כט) "במדבר הזה יפלו פגריכם...", והמסקנה מן האירוע היא אפוא שאין עצה ואין תבונה אלא לקיים את דבר ה' (כה) "מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף".

הוראה אחרונה זו לעם מכילה כבר את הרמז למה שייאמר במעשה המעפילים בפירוש. כך נאמר בהוראה הזו:

והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף. (י"ד, כה)

ופירש רש"י בד"ה והעמלקי וגו': "אם תלכו שם יהרגו אתכם, מאחר שאיני עמכם";[2] והרי אלו הם דברי משה המפורשים שאמר למעפילים בפסוקים מב-מג: "אל תעלו כי אין ה' בקרבכם, ולא תנגפו לפני איביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם, ונפלתם בחרב".

הפסקה שאנו דנים בה בעיון זה אף משתלבת במבנה של הסיפור הגדול שאותו היא חותמת, כפי שהראינו בעיוננו הנזכר. חלקי הסיפור הגדול מקבילים זה לזה בדרך שיוצרת מבנה כיאסטי,[3] והפסקה החותמת - מעשה המעפילים - מקבילה לשתי הפסקות הפותחות את הסיפור: לתיאור הטלת השליחות על הנשיאים (י"ג, א-כ) ולתיאור מסעם בארץ עד לשובם אל המחנה (שם, כא-כה).

בשני הצדדים המקבילים מתוארת 'עליית' אנשים מישראל אל הארץ שאותה עומד ה' לתת לישראל, ובכל צד בהקבלה מופיע השורש על"י (ביחס לארץ) ארבע פעמים.[4] העלייה הראשונה, עלייתם של שנים עשר הנשיאים, נעשתה על פי מצוות ה' כביטוי לרצונו להיטיב עם ישראל ולשתפם בבחירת הארץ בטרם ייכנסו אליה.[5] עלייה זו נסתיימה כמובן בשלום, ומסע הנשיאים הוכתר בהצלחה. בעלייה האחרת, לעומת זאת, היו העולים 'עוברים את פי ה' ' ועל כן 'היא לא תצלח', והיא מסתיימת במפלה ובאסון. ההסבר לשינוי הגדול ביחסו של ה' אל שתי 'העליות' הללו אל הארץ מצוי בסיפור שבין העלייה הפותחת לזו המסיימת: התרים את הארץ והעם שנסחף אחריהם חטאו חטא כבד, בעטו במתנתו של ה' ובחסדו המורעף עליהם ועמדו על סף מרד בה' ובשלוחיו משה ואהרן - "נתנה ראש ונשובה מצרימה". כך הפך חסד העלייה לארץ שבראש הסיפור לעלייה של אסון ומפלה בסופו, וכך הומחש השינוי המכריע בכוונותיו של ה' ביחס לישראל וביחסו אל אותו הדור.

למרות כל האמור עד כאן מהווה מעשה המעפילים יחידה מיוחדת ועצמאית במידת מה בתוך הסיפור הגדול. ושני נימוקים לקביעה זו.

ראשית, השתלשלות המאורעות בסיפור התרים את הארץ למן ההידרדרות אל תהומות החטא (מי"ג, כו) ואילך מהווה רצף של סיבות ותוצאות צפויות - של חטאים ועונשים מתאימים. דבר זה אינו ניתן להיאמר על מעשה המעפילים: המפלה המתוארת בפסקה זו אינה תוצאה צפויה של מה שאירע לפני כן אלא של מה שאירע בה עצמה. מבחינה זו מהווה הפסקה הזאת סיפור עצמאי של 'חטא ועונשו' בזעיר אנפין.[6]

שנית, האירוע המתואר בפסקה - יזמת העלייה לארץ - מהווה הפתעה גדולה, שכן מעוצב בו מהלך הפוך מזה שתואר בסיפור הגדול שקדם לו. את מקומם של מאיסת הארץ ושל הפחד מן המלחמה הכרוכה בכניסה אליה תופסים עתה אומץ לב ודבקות בארץ - "המקום אשר אמר ה' ". ואף שמידות טובות אלו אינן מופיעות בזמן הנכון ולא במקום הנכון, ועל כן הן מובילות למפלה כואבת, בכל זאת מהווה מעשה המעפילים מעין 'תמונת ראי' מפתיעה של מעשה התרים את הארץ.[7]

שלושה חלקים ברורים במעשה המעפילים:

פסוקים לט-מ: הרקע למעשה המעפילים

פסוקים מא-מג: דברי משה אליהם: ניסיונו להניאם מלעלות אל הארץ

פסוקים מד-מה: המעשה ותוצאותיו

מועטים הם דברי חז"ל והמפרשים על פסוקים אלו - אולי מפני שמאפיל עליהם צלו של המעשה הגדול המתואר קודם לכן, המושך את כל תשומת לבם של המדרשים ושל המפרשים, ואולי מפני שאין בפסוקים הללו קשיים מיוחדים. להלן נעיר הערות פרשניות אחדות לכל אחד משלושת החלקים המרכיבים את מעשה המעפילים.

ב. הרקע למעשה המעפילים (לט-מ)

1. וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל, ויתאבלו העם מאד. (לט)

במבט ראשון נראה שפסוק לט אינו שייך למעשה המעפילים, אלא הוא חותם את הפסקה שבה כלול דבר ה' למשה בפסוקים כו-לה: אל דבר ה' הזה רומזות המילים "הדברים האלה", ושמיעת דבר ה' הזה היא שהביאה את העם להתאבל מאוד. אלא שאם כך הדבר, מתעוררת השאלה מדוע אין פסוק לט צמוד בכתוב לדבר ה' הזה אלא מפרידים ביניהם פסוקים לו-לח, העוסקים בעונשם של התרים את הארץ, שמתו במגפה מיד (מלבד יהושע וכלב).[8]

נראה שהתשובה על כך היא שפסוק לט נועד להקדים את מעשה המעפילים ולתת לו רקע דתי ופסיכולוגי: כששמע העם מפי משה את עונשו החמור התאבל על כך מאוד,[9] ואבלות זו היא שהצמיחה את הנכונות של חלק ממנו לעשות מעשה. לפי זאת, יש לצרף את סוף פסוק לט עם ראש פסוק מ:

ויתאבלו העם מאד - וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר...

2. ראשו של פסוק מ - "ויעלו אל ראש ההר..." - מעורר תמיהה: והלוא הן מהמשכו של אותו פסוק - "הננו ועלינו...", הן מדברי משה בפסוק הבא - "אל תעלו" - והן מתיאור המעשה הבא לאחר דברי משה (מד) - "ויעפלו לעלות..." - מכל אלה ברור שבפסוק מ עדיין לא עלו!

נראה שבמילים "ויעלו אל ראש ההר" מתכוון הכתוב לתאר הכנות מעשיות שנערכו לקראת העלייה אל ראש ההר, והוא נוקט בלשון "ויעלו" כדי לציין את הנחרצות של החלטתם לעשות כן, ואולי אף את תחילת התנועה לשם כך.

3. דברי העולים אל ראש ההר מצריכים השלמה:

הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' [...] כי חטאנו.

ובכן, מה אמר ה'? בפירוש רש"י מופיעה השלמה זו:

הננו ועלינו אל המקום - לארץ ישראל; אשר אמר ה' - לתתה לנו, שם נעלה.

כי חטאנו - על אשר אמרנו (י"ד, ג) 'הלוא טוב לנו שוב מצרימה'.[10]

לפי פירוש זה, "אמר ה' " פירושו 'הבטיח ה' '. רשב"ם מפרש זאת בדרך שונה:

אל המקום אשר אמר ה' - וציוונו ללכת שם לירש את הארץ; כי חטאנו - כאשר האמנו לעצת המרגלים.

הצד השווה בשני הפירושים, שעל פי שניהם עומדות המילים "כי חטאנו" בפני עצמן, כווידוי של העם על חטאם הקודם. כך אכן נראה מן הטעמים, וכך גם נראה מן המקבילה בספר דברים (א', מא), ששם דבריהם מובאים בסדר שונה:

חטאנו לה', אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' א-להינו...[11]

ההבדל בין שני הפירושים הוא במהות החטא העיקרי שאותו הם חפצים לתקן בעלייתם: מפירוש רש"י עולה שהם מבקשים לתקן את מאיסתם בארץ,[12] ואילו מפירוש רשב"ם נראה שהם חפצים לתקן את אי-נכונותם להילחם בעמי הארץ כפי שנצטוו לעשות. מהדגשתם כי הם עולים אל "המקום" ומכך שאין הם מזכירים כלל את העמים שאליהם הם עולים להילחם נראה יותר הפירוש הראשון.[13]

ג. נאומו של משה (מא-מג): שתי סיבות לכישלונם הצפוי של המעפילים

1. ויאמר משה: למה זה אתם עֹברים את פי ה', והִוא לא תצלח. (מא)

לאיזה דבר ה' שעליו עומדים המעפילים לעבור רומז משה?

לדעת ר"י בכור שור דבר ה' הזה הוא: "שגזר שלא תיכנסו לארץ, ואתם רוצים ליכנס", ואילו לדעת חזקוני: "שאמר [בפסוק כה] 'מחר פנו וסעו לכם המדברה דרך ים סוף' ". ושניהם לדבר אחד נתכוונו: לעונש שהעניש ה' את ישראל על חטאם החמור. אלא שלעונש זה יש שני צדדים המתחייבים זה מזה: הגזרה שדור זה לא ייכנס לארץ מחייבת את צו ה' לפנות חזרה אל המדבר להמשך המסע הארוך, שיימשך עד תום כל הדור הזה.

ברם, מנאומו של משה בספר דברים עולה תשובה אחרת לשאלתנו:

ויאמר ה' אלי:

אמר להם: לא תעלו ולא תלחמו, כי אינני בקרבכם, ולא תנגפו לפני איביכם.

ואדבר אליכם ולא שמעתם. (דברים א', מב-מג)

לדברו של משה אל המעפילים קדם, אם כן, דבר ה' אליו שאסר עליהם את העלייה ואת המלחמה. ועל פי זאת פירש רמב"ן במקומנו:

יאמר: למה אתם עוברים את פי ה', כי הוא ציווה אליי שלא תעלו כלל ולא תינגפו לפני אויביכם, וכן אמר במשנה תורה 'ותהינו לעלות ההרה, ויאמר ה' אלי אמר להם לא תעלו...'.

2. הבעיה המרכזית בהמשך נאומו של משה היא החזרות שבו: פעמיים הוא מזהיר את המעפילים מפני ניצחון האויבים עליהם (בפסוק מב ובפסוק מג), ופעמיים הוא אומר להם (באותם שני פסוקים) כי ה' אינו בקרבם או שלא יהיה עמהם. סדרן של שתי האמירות הללו בשני הפסוקים מב ומג הפוך, והוא יוצר מבנה כיאסטי כדלהלן:

(מב) אל תעלו כי אין ה' בקרבכם
ולא תנגפו לפני איביכם.
(מג) כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב
כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם.

נראה שמשה אכן מתכוון לשתי סיבות למפלתם הצפויה של המעפילים: האחת מוחשית יותר, והאחרת דתית-מוסרית, ועל כן מוחשית פחות. הסיבה המוחשית היא זו שתתואר בהמשך, בפסוק מד:

וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה.

היוצאים למלחמה שלא הורשו לצאת אליה - ותהא הסיבה לכך מה שתהא - אינם זוכים בליווי הארון במלחמתם, ובכך מתבטא 'כי אין ה' בקרבם'. על כן הם חשופים למקרי הזמן, ועלולים בדרך הטבע 'להינגף לפני אויביהם'.

אולם במקרה זה אין מדובר במלחמה רגילה שלא ניתנה רשות לצאת אליה. כאן מדובר במלחמה כנגד העמלקי והכנעני השוכנים בפתחה הדרומי של הארץ, שמפניהם כה חששו בני אותו הדור. לו זכו לשמוע בקולם של יהושע וכלב (י"ד, ט) "ואתם אל תיראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צלם מעליהם וה' אתנו, אל תיראֻם!", באמת היה ה' עמהם והם היו מנצחים את עם הארץ. אולם משמרדו בה' ונענשו שלא להיכנס לארץ, הפכו העמלקי והכנעני לאויב שאין בכוחם לנצחו. דבר זה הוא חלק מן העונש שנענש בו אותו הדור (י"ד, כח): "כאשר דברתם באזני - כן אעשה לכם". לפיכך נרמז להם כבר בדבר ה' שבפסוק כה:

והעמלקי והכנעני יושב בעמק, מחר פנו וסעו לכם המדבר דרך ים סוף.

ומשה מפרט ומפרש רמז זה בדבריו למעפילים בפסוק מג:

כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב.

כפי שבכיתם באותו הלילה:

ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב. (י"ד, ג)

ובכן, מהי הסיבה לנפילתם הצפויה בחרב אויביהם? חטאם הקודם הוא הסיבה:

כי על כן שבתם מאחרי ה'.

ומבאר חזקוני "סרסהו: על כן כי שבתם", לפיכך מידה כנגד מידה: "ולא יהיה ה' עמכם" - ה' לא יסייע בידכם במלחמתכם בהם.

מן ההיבט הזה לא העדרו של הארון הוא הקובע, אלא החטא הוא הוא הגורם לכך שה' יזנחם במלחמתם וייתנם ביד אויביהם, מידה כנגד מידה על שסירבו לעמוד מולם במלחמה כפי שנצטוו.

3. הסבר זה לכפילות בדבריו של משה - שהוא נותן שני טעמים לכך שהמעפילים ייכשלו במלחמתם - מחזירנו אל הדעות השונות שהובאו בראש סעיף זה בשאלה לאיזה דבר ה' רמז משה באמרו "למה זה אתם עברים את פי ה' ". כזכור, רמב"ן מפרש כי הכוונה לציווי האוסר לצאת למלחמה, ציווי הנזכר במפורש בספר דברים. איסור מפורש זה - לא נזכר טעמו, אך תוצאתו ברורה: הם לא יזכו בליווי הארון לכשיצאו בניגוד למה שנאסרו בו, לפיכך הם צפויים להינגף לפני אויביהם. פירוש זה מתאים לחלק הראשון בדברי משה, ואכן הפסוק בספר דברים מתאים מילולית לחלק זה בדבריו:

במדבר

דברים

אל תעלו כי אין ה' בקרבכם

לא תעלו ולא תלחמו כי אינני בקרבכם

ולא תנגפו לפני איביכם.

ולא תנגפו לפני איביכם.

אולם ר"י בכור-שור וחזקוני ביארו כי דבר ה' שאליו רומז משה הוא העונש שנענש העם על חטאו הגדול, עונש הכולל בתוכו רמז (י"ד, כה) כי מעתה לא יעמוד להם כוחם להילחם בעמלקי ובכנעני ועליהם לפנות אל המדבר דרך ים סוף. פירוש זה מתאים לחלק השני בדברי משה, שאכן עומד בזיקה לשונית ועניינית ברורה אל אותו העונש, כפי שנוכחנו בדבר לעיל.

ד. מעשה המעפילים ותוצאותיו (מד-מה)

המעפילים לא שעו לאזהרתו הכפולה של משה: הם עלו אל ראש ההר על אף שה' לא היה בקרבם - "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה" - ונפלו בחרב לפני העמלקי והכנעני, שהכום והכתום עד שהחרימום במקום שנקרא על שם המאורע 'חרמה' (רש"י). כל זאת כפי שהוזהרו מראש.

הבעיה הפרשנית החמורה ביותר בפסוקים אלו היא מהי משמעות התיבה "ויעפִּלו". השורש עפ"ל מופיע במקרא שמונה פעמים כשם עצם - 'עופל' - שמשמעו מקום גבוה ומוגן, גבעה בצורה. אולם כפועל מופיע השורש הזה באופן ודאי פעם אחת בלבד - במקומנו.[14] ובכן, מה משמעו?

נסדר כאן את הפירושים השונים בסדר מיוחד: על פי המטען שמטעין כל פירוש את המילה 'ויעפלו'. נתחיל באלו הנותנים לה משמעות שלילית, נעבור למבארים אותה כמילה נייטרלית, ונסיים במי שמטעין את המילה במטען חיובי.

1. אונקלוס מתרגם "וארשעו" - וירשיעו. זאת מניין לו? דבר זה למד בוודאי מן הכתוב המקביל בדברים א', מג:

ותמרו את פי ה' ותזִדו ותעלו ההרה.

ובכן, 'ויעפילו' פירושו 'ויזידו' - עשו בזדון וברשע (כנאמר בדברים "ותמרו את פי ה' "), ומכאן תרגום אונקלוס במקומנו, שכמותו תרגם גם בדברים: 'ותזדו' - 'וארשעתון'. אף רס"ג מצטרף לפירוש זה ומתרגם את המילה ויעפילו - 'ויזידו'. האם יש לתרגום זה בסיס אטימולוגי? לדעת מפרש אונקלוס, בעל 'נפש הגר' (מ' לוונשטיין, בילגוריא תר"ע), אין תרגומו כאן אלא "לפי הכוונה והעניין".

2. לא רחוק מתרגום אונקלוס פירושו של רש"י:

ויעפלו - לשון חוזק, וכן (חבקוק ב', ד) 'הנה עֻפְּלָה' - לשון עזות, וכן (מיכה ד', ח) 'עֹפל בת ציון'; (ישעיהו ל"ב, יד) 'עֹפל ובחן'.

רש"י קושר את מקומנו הן לפסוק הנוסף שבו השורש מופיע כפועל בספר חבקוק (וראה הערה 14) הן לפסוקים שבהם השורש מופיע כשם עצם, והמכנה המשותף לכל המקומות הללו הוא לדעתו חוזק ועזות.

חוזקם ועזותם של גבעה או של מבצר אינם עניין ערכי. אולם כשמדובר בהתנהגות אנושית, עשויים חוזק ועזות להיות שליליים. ונראה שכך הדבר לדעת רש"י בשני הפסוקים שבהם השורש מופיע כפועל המתייחס לאדם: נפש שעופלה היא נפש עזה ש"תמיד היא בכעס ובתאווה" (מפירוש רש"י לחבקוק שם), ואף המעפילים פעלו בעזות ובחזקה כנגד מה שנאמר להם על ידי משה. משמעות זו מתאימה אפוא אף היא למקבילה בדברים "ותזדו ותעלו ההרה".

אל פירושו של רש"י מצטרף אף ספורנו:

ויעפלו - חיזקו לבבם, כעניין (שמות ז', יג) 'ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם'.

3. ראב"ע גוזר את הפועל 'ויעפלו' משם העצם 'עופל':

ויעפלו - מגזרת 'עפל ובחן' (ישעיהו ל"ב, יד). והטעם - שעלו אל העופל.

כלומר: עלו אל המקום הגבוה והמבוצר שבראש ההר. אין המילה מציינת אפוא אלא את היעד המדויק של עלייתם אל ראש ההר, ואינה נושאת כל משמעות ערכית.

4. הפירוש המקובל לשורש עפ"ל הוא "היה תפוח, צבה, ובערבית עַפִלַ" (הערת טור סיני לשורש עפ"ל במילון בן יהודה, עמ' 4616 הערה 2). פירוש זה מתאים לשם עופל - מקום גבוה - ולמילה 'עפולים' - הכתיב הקבוע של המילה 'טחורים' במקרא. לפי פירוש זה, המילים 'עופלה נפשו' שבחבקוק פירושן 'עניין גבהות לב' (רד"ק). 'ויעפילו' פירושו אפוא 'ויגביהו', לשון טיפוס ועלייה. פירוש זה אינו שונה בהרבה מזה של ראב"ע, אלא שעל פיו הפועל מציין את אופי הפעולה, ולא את יעדה.

5. פרופסור יהושע בלאו (עולם התנ"ך עמ' 91) כותב:

ויעפילו - יש המסבירים מילה זו על סמך הערבית: חירפו את נפשם למות (הסיחו דעתם מן הסכנות הכרוכות בדבר).[15]

וכעין זאת במילון בן יהודה ערך עפל - "העפיל לעשות דבר - הרהיב והעז". פירוש זה מטעין את המילה 'ויעפילו' במטען חיובי: נכונות האדם לחרף את נפשו כדי לעשות מעשה שהוא מאמין שיש לעשותו, ודאי מידה טובה היא, אלא שגם מידה טובה זו אינה טובה תמיד ובכל מקום.

ה. שיר המעפילים

אל ראש ההר! אל ראש ההר!
הדרך מי יחסום לפדויי שֶבי,
מעבר הר הן זה מכבר,
רומזת לנו ארץ צֶבי.

העפילו, העפילו,
אל ראש ההר העפילו!

אחים עלו! אחים אלו!
לב מי יֵרך יֵחת מאבן נגף,
צעד עשו, ראֹה תראוּ,
אנו פי שניים אז נשגֵב.

העפילו...

נָהין לרום! נהין לרום!
הטרם תראו דרך זו סלּוֹנוּ,
אחד פתאום נפל לתהום
קרבן ראשון, אך לא אחרון הוא.

העפילו...

ירמוז השיא! ירמוז השיא!
אחד נפל, האין רוח חי בנו,
הֶאָח נמריא לנוף הצבי
נעפיל, הניצחון אתנו.

העפילו...

 

זהו שירו הידוע של משורר הילדים לוין קיפניס (1990-1894) "שיר המעפילים". קיפניס כתב שיר זה בתחילת ימי המנדט הבריטי, בעת טיול במדבר יהודה ובאזור ים המלח, ולאחר שהשיר הולחן (על ידי קרצ'בסקי ואידלסון) והותאמה לו מנגינה סוחפת, הפך להיות המנון ציוני.

באותם ימים שבהם נתחבר השיר היו שערי הארץ פתוחים עדיין לעלייה (אך העם היהודי לא נענה בהמוניו). רק כחמש-עשרה שנה לאחר מכן, בתרצ"ד (1934), כאשר שערי הארץ ננעלו לעלייה היהודית על ידי שלטון בוגדני ושמי אירופה החלו להתקדר, החלה תנועת העלייה 'הבלתי-חוקית' בספינות רעועות ובדרכי המדבר, עלייה שנמשכה עד קום המדינה בתש"ח.

תנועת העלייה הגדולה הזו בשנים תרצ"ד-תש"ח אל ארץ האבות החסומה בידי שלטון עוין נקראה אז - וכך היא נקראת גם כיום - 'תנועת ההעפלה', והעולים ההם נקראו 'מעפילים'. מסתבר ששירו של קיפניס, שהפך להיות המנון תנועת ההעפלה, הוא שעמד ביסוד ההבחנה הלשונית הזאת בין 'עולים' סתם, הבאים לארץ באופן חוקי כשהם מצוידים בסרטיפיקט, לבין 'מעפילים', השמים נפשם בכפם ועולים לארץ בדרכים לא דרכים ומתוך סכנה של עימות אלים עם השלטונות.[16] אין צריך לומר שהבחנה זו מבוססת על הפירוש האחרון שהבאנו למילה 'ויעפילו' - זה המטעין אותה במטען חיובי של העזה וחירוף נפש.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחריה, כאשר התדפקו על שערי הארץ הנעולים רבבות רבבות יהודים פליטי חרב שלא מצאו מנוח לכף רגלם, הפך מאבקה של תנועת ההעפלה למאבק נחוש והרואי מאין כמותו. שירו של קיפניס קיבל אז משנה תוקף: "אל ראש ההר! הדרך מי יחסום לפדויי שבי".

בילדותנו שרנו את מילות השיר הזה בטקסי יום העצמאות ובשאר הזדמנויות בתום ובהתלהבות. לא עלה אז על דעתנו לשאול למקורותיו של שירנו. אך בבגרותנו אנו שואלים: מהיכן נטל השיר את השראתו, את אוצר מילותיו, את רעיונו? התשובה ברורה: ממעשה המעפילים שבפרשת שלח וממקבילו בפרשת דברים.

שמו של השיר - "שיר המעפילים" - פזמונו החוזר "העפילו, אל ראש ההר העפילו", ושוב שורתו האחרונה "נעפיל, הניצחון אתנו" - כל אלה מתקשרים אל המילה שבמקרא היא יחידאית (ואף ברבדיה המאוחרים יותר של העברית היא נדירה) ומופיעה בפרשתנו בלבד - "ויעפלו לעלות אל ראש ההר".

אף הצירוף הפותח את השיר - "אל ראש ההר! אל ראש ההר!" (וכן בפזמון החוזר) - לקוח הוא מפרשתנו, שאף בה הוא מופיע פעמיים (מ): "ויעלו אל ראש ההר"; (מד) "ויעפלו לעלות אל ראש ההר".

הצירוף "פדויי שבי" אמנם אינו מופיע בפרשתנו, אולם מי היו בני ישראל שמהם יצאו המעפילים? הללו לא היו אלא פדויי שבי - עבדים שיצאו ממצרים, ארץ שביים, אך זמן לא רב קודם לכן.

ארץ הצבי הרומזת "מעבר הר" היא אכן ארץ ישראל המחכה למעפילים, אם אך יצליחו בהעפלתם לחדור אל גבולה הדרומי.

אף הקריאה "עלו!" שבראש הבית השני והקריאה "נהין!" שבראש הבית השלישי לקוחות מאוצר המילים של מעשה המעפילים בתורה (הקריאה "נהין" מקורה בדברים א', מא "ותהינו לעלות ההרה" - אף זו מילה יחידאית במקרא).

במה נבדל אפוא "שיר המעפילים" ממקור השראתו? בפרט אחד שהופך את הקערה על פיה: במגמה. הסיפור שבתורה מעמיד במרכזו את הניסיון למנוע את מעשה המעפילים על ידי משה שליח ה' ומסיים בתיאור כישלונם הצורב של המעפילים (מה) "ויכום ויכתום עד החרמה". ואילו שירו של קיפניס קורא להעפלה אל ראש ההר בכל מחיר! הוא מודע למחיר ההעפלה - "אחד פתאום נפל לתהום, קרבן ראשון אך לא אחרון הוא" - אך הוא מבטיח ניצחון בסופו של השיר: "נעפיל, הניצחון אתנו". את השיר מפעמת האמונה שאין מנוס מן ההעפלה אל הארץ החסומה ("הדרך מי יחסום?") ושההעזה תשתלם ("צעד עשו, ראה תראו, אנו פי שניים אז נשגב").

מובן שהנסיבות ההיסטוריות שבהן נכתב השיר, ועוד יותר מכך הנסיבות שבהן התחוללה תנועת ההעפלה בעיצומה, כשנות דור מאוחר יותר, אינן דומות כלל לנסיבות מעשה המעפילים שבתורה, ועל כן אין תוכנו של השיר עומד בסתירה למעשה המעפילים שבתורה. אולם אנו דנים דווקא בסגנונו של השיר, בבחירתו במעשה המעפילים כמקור השראה ובשימוש באוצר המילים הלקוח מאותו מקור שבתורה, ובייחוד במילים 'מעפילים / העפילו / נעפיל' הלקוחות משם.

נראה כי מבחינה זו לפנינו 'שיר התרסה' ציוני, הנוטל את המקורות המסורתיים כדי לכפור בהם, להפוך את משמעם - ובכך להתנתק מהם.[17] לאמור: 'אנו נעפיל אל הארץ בלא לחשוש לאזהרת משה; אנו נתגבר על כל אבן נגף, ולא נחזור על כישלונם של המעפילים ההם'. כך הופכים המעפילים, המתוארים בתורה כחוטאים, לדמויות הזדהות למעפילים בני ימינו - תלמידים שיעלו על רבותיהם!

בהמשך עיוננו ניווכח כי קיפניס אינו הראשון המטהר את דמותם של המעפילים ורואה בהם דמויות חיוביות ומקור להזדהות. מגמה זו נטועה היטב במסורת היהודית לדורותיה.

ו. המעפילים - בין תשובה מעולה לבין המראת פי ה'

כיצד מציגה לפנינו התורה את דמותם של המעפילים: האם כרשעים גמורים (כמו שהיו התרים את הארץ שמתו לפני כן במגפה) או אולי כצדיקים שחטאו?

על כך שחטאו בהעפלתם אין כל ויכוח: משה אומר להם "למה זה אתם עֹברים את פי ה' ", והם אינם שומעים בקולו. בספר דברים מתוארת אשמתם בבהירות יתרה: ה' מצווה את משה לאסור עליהם את העלייה בשמו - "ואדבר אליכם ולא שמעתם, ותמרו את פי ה', ותזדו ותעלו ההרה". וכבר ראינו שישנם מפרשים הרואים אף במילה "ויעפלו" שבפרשתנו ציון של אשמתם (אונקלוס, רש"י, ספורנו).

אולם לא ניתן להתעלם מדבריהם בראש הפסקה, הן בפרשתנו הן בפרשת דברים, דברים המביעים חרטה ותשובה:

 

פרשת שלח

 

פרשת דברים

(מ)

הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה',
כי חטאנו .

(מא)

חטאנו לה'
אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' א-להינו.

בפרשתנו מתוארים דבריהם הללו ונכונותם לעלות "אל המקום אשר אמר ה' " כמסקנה הנובעת מתוך חרטה אמתית של העם: "ויתאבלו העם מאד". כל מרכיביה של תשובת אמת מופיעים לפנינו: חרטה על הנעשה בעבר, וידוי דברים ונכונות לתקן את החטא במעשים הפוכים, המביעים שינוי פנימי גמור שחל בחוטאים. במקרה המסוים הזה מלווה התשובה אף במסירות נפש אמתית - "אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' " - והרי במלחמה ישנה סכנת נפשות ללוחמים אף כאשר הם מאמינים שה' יעניק להם ניצחון: "בנוהג שבעולם... בכל המלחמות ימותו אנשים גם מִכַּת הנוצחים" (רמב"ן לדברים כ"א, ה).[18]

אם אכן תשובה אמתית לפנינו, ניצבים אנו בפני פרדוכס: כיצד מוכנים בעלי תשובה כה נלהבת ועמוקה 'לעבור את פי ה' ' ולהמרות את דבריו במעשה התשובה עצמו?! והרי כבר אמר להם משה מפי ה' כי מעשיהם אינם רצויים ולא זו הדרך לעשות תשובה, והם אף הוזהרו שמעשיהם לא יביאו לתיקון אלא לאסון ולמפלה. מהו אפוא פשר תשובה מוזרה זו?

ר"י אברבנאל פותר פרדוכס זה בדבריו:

ואין ספק שישראל באמרם 'הננו ועלינו' לא עשו תשובה גמורה! כי היה להם לומר למשה: 'התפלל בעד עבדיך [שיצליחו במלחמה], כי חטאנו לה' '. אבל בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל, ולא בחר ה' בזה.[19] ולכך לא הצליחו במעשיהם, ולא קיבל הקב"ה תשובתם כמו שקיבל תשובת הנשוכים מהנחשים, לפי שהודו [הנשוכים] לפשעם ואמרו למשה (במדבר כ"א, ז) 'חטאנו כי דברנו בה' ובך', ולכן קובלה תשובתם ונתרפאו.[20]

הראיה שהביא ר"י אברבנאל לכך שתשובתם מלכתחילה לא הייתה גמורה אינה משכנעת: מן המילים 'הננו ועלינו' הוא לומד כי 'בטחו בכוחם ובגבורתם לעשות חיל' - אולם מניין שכך הדבר? אמירתם השלמה הרי היא "הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' ", ובספר דברים: "אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה' "! דברים אלו אינם מאשרים את טענת רי"א. ומניין לו לרי"א כי לו חזרו בתשובה גמורה היה עליהם לפנות אל משה שיתפלל בעדם? האם זהו תנאי מתנאי התשובה?

שונה עד הקצה הערכתו של הנצי"ב לתשובתם של המעפילים בפירושו העמק-דבר:

(מ) וישכמו בבקר וגו' - רצו לשוב מעין החטא, וקיבלו על עצמם למסור נפשם על הכניסה לארץ גם שלא בצירוף ארון ה' ומשה.

כי חטאנו - במה שחטאנו עלינו לתקן, על כן הננו מוסרים עצמנו לסכנה זו.

(מא) למה זה אתם עברים את פי ה' - אף על גב שטוב לתקן החטא בדבר שחטא, אבל לא במקום שהתשובה עצמה גם כן נגד דבר ה', ומסירות נפש כזה - אינו מתקבל.

(מד) ויעפלו לעלות... - אף על גב שהיה להם להאמין לאזהרת משה, מכל מקום חיזקו לבבם לחשוב שאזהרה זו אינה אלא כדי שתהא המסירות נפש באמת...[21]

כלומר: המעפילים הנלהבים לשוב בתשובה מפרשים את דברי משה כניסיון שנועד לבחון את מידת מסירות נפשם - האם היא תעמוד גם במקום שאין מובטחת להם הגנה א-לוהית. אלא שהם טעו בפרשנות זו... דברי הנצי"ב הללו חריפים ביותר, ומסופקים אנו אם הם מכוונים לפשט.

אין בידנו פתרון לפרדוכס שאנו מתקשים בו. הדבר מצריך בוודאי העמקה פסיכולוגית ודתית כדי להבין את המצב האנושי-דתי המתואר כאן. אולם דבר אחד הוא ודאי: דמותם של המעפילים אינה מתוארת בתורה באופן חד-צדדי כדמות של חוטאים גמורים. אדרבה: בולטת מגמה חיובית של התורה לתארם כבעלי תשובה של אמת. אלא שזו תשובה בלתי-מאוזנת, מלאה רצון טוב ומסירות נפש אמתית עד כדי... המראת פי ה', שאינו חפץ בתשובה זו כפי שהם תפסוה.[22]

ז. צלפחד - מן המעפילים היה

מן הדיון בפשוטו של מקרא בשאלת דמותם של המעפילים נעבור עתה לדברי חז"ל. כך שנינו בברייתא במסכת שבת צו ע"ב - צז ע"א (ובמקבילה בספרי שלח פסקה קיג):

תנו רבנן: מקושש - זה צלפחד, וכן הוא אומר (ט"ו, לב) 'ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקֹשש עצים ביום השבת', ולהלן הוא אומר (כ"ז, ג) 'אבינו מת במדבר': מה להלן צלפחד, אף כאן צלפחד; דברי רבי עקיבא. אמר לו רבי יהודה בן בתירא: עקיבא, בין כך ובין כך אתה עתיד ליתן את הדין: אם כדבריך - התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק... אלא מהיכן היה? מ'ויעפלו' היה.

לשני התנאים הללו ברור כי בדברי בנות צלפחד:

אבינו מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת... (כ"ז, ג)

נרמז חטא מיוחד של אביהן שבגינו הוא מת, ושאינו מן החטאים המפורסמים של בני הדור ההוא. והשאלה היא: מהו אותו חטא מיוחד שגרם למותו של צלפחד במדבר?[23]

אלא שהתקפתו של רבי יהודה בן בתירא על רבי עקיבא אינה מובנת: הרי גם על דבריו שלו ניתן לומר אותה טענת ממה נפשך שטען כלפי רבי עקיבא: אם כדבריך, שהוא מן המעפילים - התורה כיסתו, ואתה מגלה אותו?! ואם לאו - אתה מוציא לעז על אותו צדיק.

רש"י הרגיש בקושיה זו, ובד"ה מויעפלו ענה עליה: "שלא הרשיע כל כך כחילול שבת". אולם תשובתו אינה מספקת[24] ואינה פותרת את השאלה העקרונית: עדיין ניתן להפנות את טענת רבי יהודה בן בתירא אל דבריו שלו, אף אם לא הרשיע כל כך כחילול שבת.

על כורחנו שלדעת רבי יהודה בן בתירא אין זה גנאי לומר על מאן דהוא מבני דור המדבר שהיה מן המעפילים, אלא זהו שבח עבורו! וכיוון ששבח הוא - אף אם התורה כיסתה את חטאו, אין בגילויו מעשה בעייתי, ואף אין בכך הוצאת לעז על אדם צדיק אם חטא בחטא אחר ולא היה מן המעפילים.

אולם מהו השבח הזה: הרי ברור שזהו חטא, ו"בחטאו מת"? השבח הוא שצלפחד היה מבעלי התשובה של דור המדבר, מאלו שמסרו את נפשם בחזרתם בתשובה והיו מוכנים למות בעלייתם "אל המקום אשר אמר ה' " כדי לתקן את מה שחטאו בני אותו דור ביחסם אל הארץ. ואף שמעשהו היה בלתי-רצוי והייתה בו המראת פי ה', ואף שהוא נענש על כך במיתה, עדיף חטא זה על פני חטאם של שאר בני הדור, שמתו במדבר מחמת חטא המרגלים.

ומכאן תשובה לשאלת רמב"ן בפירושו לדברי בנות צלפחד:

למה היו באות לומר 'בחטאו מת'? אלא שתאמרנה 'אבינו מת במדבר ובנים לא היו לו', כי כן הראוי להיאמר!

אף לו אמרו 'אבינו מת במדבר' היה ברור מדבריהן כי הוא מת כמו כל בני הדור ההוא מחמת חטא המרגלים. אולם בנותיו חפצות להעלותו מחטא זה של מאיסת הארץ ולהכניסו אל החטא 'האקסקלוסיבי' של אוהבי הארץ 'יתר על המידה', שחזרו חזרה גמורה מחטא המרגלים ונענשו בגלל הפכו. זהו רקע נאות לבקשתן בהמשך: "תנה לנו אחֻזה בתוך אחי אבינו" כדי ששמו לא ייגרע בנחלת הארץ!

ח. ממעפילי המדבר למעפילי זמננו

ומדברי חז"ל לדברי אחד מן ההוגים הגדולים והמקוריים של המחשבה החסידית בדורות האחרונים - רבי צדוק הכוהן מלובלין בספרו 'צדקת הצדיק' (לובלין תרס"ב) סימן מו.[25] בפסקה זו דן רבי צדוק ביכולתו של האדם לשוב בתשובה אף נגד רצונו יתברך:

על זה אמרו הקדמונים [ודרשו את] מאמר חז"ל (פסחים פו ע"ב) 'כל מה שיאמר לך בעל הבית [שהוא הקב"ה לפי הפירוש הדרשני המוצע כאן] עשה, חוץ מצא' [כלומר: כשהקב"ה אומר לאדם לצאת מלפניו, בל יחזור בתשובה, אין הוא צריך לקבל זאת].[26] ולא לחינם כתבה תורה עניין המעפילים בפרשת שלח, אשר כבר האמינו בדברי משה [שהרי חזרו בתשובה על חטאם], ולמה לא שמעו לו בזה שאמר להם 'אל תעלו' וגו'? אלא שהם חשבו שזה בכלל 'חוץ מצא'!... ועל זה העפילו לעלות אף נגד רצון השם יתברך, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קה ע"א) 'חוצפתא - מלכותא בלא תגא' [חוצפה היא מלכות בלא כתר]... והם לא הצליחו בזה, מפני שאכלוה פגה [=תאנה שאינה בשלה, כלומר: פעלו כן מוקדם מדי, שלא בזמן הנכון], וכמו שאמרו ז"ל (סוטה מט ע"ב) 'בעקבתא דמשיחא - חוצפא יסגא' - שאז הוא העת לזה... ולכך אמר להם משה 'והיא לא תצלח', נראה שעצה היא [רצונם לעלות], אלא שלא תצלח, ודייק [משה בדבריו ואמר] 'והיא', שבכל מקום דרשו רז"ל 'היא - ולא אחרת', שיש זמן אחר שמצליח, והוא זמננו זה שהוא עקבי משיחא.

הייתכן שלוין קיפניס עיין בכתבי רבי צדוק הכהן בטרם כתב את 'שיר המעפילים' שלו?


[1] 'חטא התרים את הארץ', סעיף א: גבולות הסיפור והקבלת מחציותיו.

[2] וכתב החזקוני על פסוק זה: "במידה שהפחידום המרגלים בעמלק [י"ג, כט: "עמלק יושב בארץ הנגב... והאמרי יושב בהר"] בה הפחידם הקב"ה". וניתן להוסיף על דבריו: במידה שאמרו התרים את הארץ (י"ג, לא) "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" ובמידה שאמרו העם (י"ד, ג) "ולמה ה' מביא אֹתנו אל הארץ הזאת לנפל בחרב", במידות אלו נענשו בפועל במעשה המעפילים: "אל תעלו... ולא תנגפו לפני אֹיביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב". כל אלו ממחישים את דבר ה' (י"ד, כח) "כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם".

[3] ראה עיוננו הנזכר בספר עיונים בפרשות השבוע עמ' 186-185.

[4] בראש הסיפור (יז) "עלו זה בנגב ועליתם את ההר"; (כא) "ויעלו ויתרו את הארץ"; (כב) "ויעלו בנגב". במעשה המעפילים (מ) "וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר: הננו ועלינו אל המקום..."; (מא) "אל תעלו"; (מד) "ויעפלו לעלות אל ראש ההר".

[5] ראה דברינו בעיון הנזכר בהערה 1 סוף סעיף ג וכן בסעיפים ד-ה.

[6] מסיבה זו שונה אופי ההקבלה בין פסקה זו לבין שתי הפסקות הפותחות את הסיפור מאופיין של שאר ההקבלות בסיפור: בעוד שההקבלות האחרות הן הקבלות של סיבה ותוצאה - של חטא ועונשו - ההקבלה כאן היא הקבלה ניגודית בין עלייה חיובית אל הארץ לבין עלייה שלילית אליה, ואין בין צדדי ההקבלה קשר סיבתי. ראה במקום המצוין בהערה 3.

[7] על משמעותו של האמור כאן להערכת המעפילים והמעשה שעשו נדון בהמשך העיון.

[8] ר"י אברבנאל הרגיש בשאלה זו, והוא ענה על כך: "וכאשר ראה משה שהגזרה הא-לוהית כבר התחילה לצאת בפועל במיתת המרגלים הרעים, אז הודיע לישראל כל מה שדיבר אליו מהגזרה, וזהו אמרו אחרי זיכרון מיתתם [פסוקים לו-לח] 'וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד' - כי ראו כי כלתה אליהם הרעה מאת המלך ה' צב-אות". אולם אם כדבריו, מדוע התעכב משה במסירת דברי ה' לעם? ומדוע לא נאמר בפסוק לט שהעם ראה את מות התרים ושאף דבר זה גרם להם להתאבל מאוד?

[9] תגובה דומה הגיב העם לאחר חטא העגל, כאשר שמע מה יהיו התוצאות העתידיות של חטאו:

וידבר ה' אל משה: לך עלה מזה אתה והעם... אל הארץ אשר נשבעתי...

ושלחתי לפניך מלאך... כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה ערף אתה, פן אכלך בדרך.

וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו, ולא שתו איש עדיו עליו. (שמות ל"ג, א-ד)

יש לציין כי בשני המקומות קשורה אבלותו של העם בעונש הנוגע לעלייתם אל הארץ.

[10] כל הקטע הזה בדברי רש"י (על שלושת הדיבורים המתחילים) איננו מצוי בדפוס הראשון של רש"י וכן בכמה כתבי יד, ואם כן יש להביא בחשבון את האפשרות שזוהי תוספת לפירוש המקורי.

[11] א. פסוק זה מחזק את פירוש רשב"ם כי "אמר ה' " שבספרנו פירושו "ציוונו ה' " להילחם.

ב. על אף כל האמור למעלה ביחס לפירוש המילים "כי חטאנו", נציע כאן פירוש שונה למילים אלו ולתוכן אמירתו של ה': המילים "כי חטאנו" הן תוכן האמירה של ה' בציטוט עקיף. לפי פירוש זה, אין צורך להשלים מהי אמירתו של ה', ומשמעות הפסוק היא 'הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו ביחס אליו'. חטא זה הוא אפוא מאיסת הארץ, כפי שמעידים הכתובים (י"ד, לא) "הארץ אשר מאסתם בה"; (תהילים ק"ו, כד) "וימאסו בארץ חמדה".

[12] כך עולה גם מן הפירוש שהצענו בהערה הקודמת, ושם מובאים הפסוקים המציינים חטא זה.

[13] אולם כאמור בהערה 11א, מן הפסוק המקביל בספר דברים נראה דווקא כפירוש רשב"ם.

[14] שורש זה מופיע אולי במקום נוסף כפועל בבניין פוּעל (חבקוק ב', ד): "הנה עֻפְּלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה". פרשנים אחדים אמנם קשרו בין שני הפסוקים הללו - ראה לדוגמה רש"י בד"ה ויעפלו. אולם בתרגומים היווניים העתיקים השבעים ועקילס (ראה מילון בן יהודה ערך עפל עמ' 4617 הערה 1) נתפרשה המילה 'עופלה' על דרך שיכול אותיות - 'עולפה', במשמעות 'נחלשה'. ומן התקבולת הניגודית בפסוק נראה שזהו הפירוש הנכון: 'מי שלא ישרה בו נפשו - נפשו עולפה, נחלשה; ואילו צדיק - באמונתו יחיה, יתחזק'.

[15] ראה ארליך, מקרא כפשוטו, כאן.

[16] את הרקע לשירו של קיפניס לקחנו מדבריה של ציונה קיפניס, מתוך 'המאה ועשרים במאה העשרים' בעריכת זאב ענר, הד ארצי, 1999. נציין דרך אגב כי בתקופת ההעפלה נכתבו כמה וכמה שירים המתארים את עליית המעפילים (רובם נקבצו בספר המעפילים, ירושלים תש"ז), אך השמות 'העפלה' ו'מעפילים' לא נזכרו בהם.

[17] ראה מאמרי 'נס כן קרה לנו', עמודים כסליו-טבת תשנ"ז עמ' 69-66, העוסק אף הוא בשיר התרסה ציוני, שירו של משורר הילדים זאב 'אנו נושאים לפידים'. מסקנתנו באותו מאמר דומה למה שנכתוב בהמשכו של עיון זה.

[18] תשובתם המרשימה של המעפילים הביאה את רבי יצחק עראמה, בעל העקדה, לשאול בשער השבעים ושבעה של ספרו שאלה מהותית, שבה אין אנו עוסקים: "אחר שהעפילו לעלות אל ראש ההר ללכת אחרי ה', למה ארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה? ולמה ננעל שער התשובה לפניהם?" (השאלה הי"ח לפני התחלת פירושו לפרשת שלח). התשובה על שאלתו ברורה: תשובתם של המעפילים באה לאחר חתימת גזר הדין בשבועה ולאחר שנתברר שאין מנוס מהחלפתו של דור זה בדור אחר, שיהא מוכשר לכניסה אל הארץ. ראה עיונה של נחמה ליבוביץ ע"ה 'הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' ' (עיונים בספר במדבר עמ' 196-193).

[19] מילים אלו הן שיבוץ משמ"א ט"ז, ט "גם בזה לא בחר ה' " ושם פסוק י "לא בחר ה' באלה", ועיין שם בהקשר.

[20] בדבריו אלה מתכוון ר"י אברבנאל על השאלה שלא עסקנו בה, שאלתו של ר"י עראמה שהובאה בהערה 18, אך אגב כך הוא עונה גם על השאלה שאנו מתקשים בה. דבריו קשים בייחוד כתשובה למה שהוא עצמו נתקשה בו: היעלה על הדעת שלו שינו המעפילים במקצת את סגנונם, כפי הצעתו, הייתה תשובתם מתקבלת וה' היה מוותר על עונשו של דור המרגלים ומכניס את ישראל לארץ מיד? וראה מה שכתבנו בהמשך הערה 18 בקשר לשאלה הנידונה.

[21] כאן מאייר הנצי"ב את פירושו בדוגמה ממדרש שיר השירים רבה (פרשה ז, ח), שהוא מביאה בלשונו בקיצור: "וכמו שמצינו במדרש שיר השירים בעת שבאו חנניה מישאל ועזריה לשאול את פי יחזקאל הנביא אם יעמוד להם הקב"ה בעת שיפילו עצמם בכבשן האש, הייתה התשובה שלא יעמוד. והיה כדי שתהיה מסירות נפש באמת".

[22] נדמה כי בתולדות הדת ניתן להצביע על דמויות מורכבות מעין אלה, שחטאן היה בתשובתן הבלתי-מאוזנת.

[23] דיון בפשוטם של דברי בנות צלפחד אלו ראה בעיוננו לפרשת פינחס (תש"ס) עמ' 261-260 בספרנו.

[24] מי יודע איזו קשה יותר: חילול שבת או המראת פי ה'?

[25] במקור זה נפגשנו אצל: חנן פורת, מעט מן האור על ויקרא-דברים, עמ' 161 (לפרשת פינחס).

[26] בעיקרון זה יש תשובה לטענתו של אלישע בן אבויה, שעל בקשת תלמידו רבי מאיר "חזור בך!" ענה לו (חגיגה טו ע"א) "כבר שמעתי מאחורי הפרגוד: 'שובו בנים שובבים' - חוץ מאחר". אף כאשר שומע האדם בת קול כזאת - "חוץ מאחר" - עליו לענות בלשון רבי צדוק - "חוץ מצא" (וראה הסברו של הגרי"ד סולובייצ'יק ז"ל לדברי בת הקול הזו בספרו חמש דרשות עמ' 127-125).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)