ראה | איש כל הישר בעיניו

א. פתיחה

בפרשת ראה נפתח החלק המרכזי של נאום המצוות של משה רבנו, שיימשך על פני הפרשות שופטים וכי-תצא, אל תוך ראשית פרשת כי תבוא. הרעיון המרכזי החורז את מצוות פרשת ראה הוא ריכוז העבודה אליו יתברך ב"מקום אשר יבחר" (דברים י"ב, ה'), עליו הרחבנו בשנה שעברה.

הפרשה פותחת בהכרזה על הברית שישראל עתידים לכרות עם ה' בהר גריזים והר עיבל (י"א, כ"ו-ל'), ומיד אחר כך היא עוברת לדון בציווי היסודי לרכז את העבודה לה' רק במקום שהוא יבחר (י"ב, א'-י"ט).

עיוננו הפעם יתרכז בפרשיה הפותחת את סדרת המצוות, שרעיון זה הוא הבריח התיכון שלה.

ב. איסור במות ושחוטי חוץ במדבר ובארץ ישראל

האם היה מותר במדבר להקריב מחוץ למשכן?

פרק י"ב כולל בתוכו איסור מקיף והיתר מקיף: האיסור הוא לעבוד את ה' בקרבנות ומתנות (תרומות, מעשרות, נדבות וכו') שלא במקום שה' יבחר בו, כלומר - תביעה לריכוז מעשי הפולחן השונים במקום אחד ומיוחד; ההיתר הוא לאכול בשר חולין בכל מקום. גם האיסור וגם ההיתר מתוארים כשינוי מהמצב ההלכתי הקיים במדבר:

לשון האיסור: (ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו:
(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיךָ נֹתֵן לָךְ:
(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח:
(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה':
(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם:
לשון ההיתר: (כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֵיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:

כלומר, במדבר, לכאורה, היה מותר להקריב קרבן בכל מקום, אך היה אסור לאכול בשר חולין כלל (מן הבהמות שממינן קרב על המזבח). האמנם כך? הבה ונעיין בספר ויקרא:

(ג) אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ אֲשֶׁר יִשְׁחַט מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:
(ד) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ לְהַקְרִיב קָרְבָּן לַה' לִפְנֵי מִשְׁכַּן ה' דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא דָּם שָׁפָךְ וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מִקֶּרֶב עַמּוֹ:
(ה) לְמַעַן אֲשֶׁר יָבִיאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת זִבְחֵיהֶם אֲשֶׁר הֵם זֹבְחִים עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וֶהֱבִיאֻם לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן וְזָבְחוּ זִבְחֵי שְׁלָמִים לַה' אוֹתָם:
(ו) וְזָרַק הַכֹּהֵן אֶת הַדָּם עַל מִזְבַּח ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהִקְטִיר הַחֵלֶב לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה':
(ז) וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם: (ויקרא י"ז).

בפרשייה זו אוסרת התורה שחיטת בהמת חולין שלא באהל מועד: רק אכילת בשר קרבן שנשחט כדין באהל מועד מותרת. בהמשך תאמר התורה "איש כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכסהו בעפר" (י"ג), כלומר אכילת בשר חיה או עוף מותרת. תמונה זו מתאימה לאמור בפרשתנו (פסוק כ"ב), בה מתירה התורה אכילת בשר חולין (תאווה- שאינו לקרבן) "כאשר יאכל את הצבי ואת האיל כן תאכלנו" (את בשר הבהמה) כשם שמותר כבר - מספר ויקרא - לאכול בשר חיה. כלומר, לפי האמור בפסוקים בויקרא, במדבר אסור לאכול אכילת חולין בהמות שמינן מוקרב על המזבח, וכעת, בספר דברים, עם הכניסה לארץ, מתירה התורה אכילת בשר הבהמות כבשר הצבי והאיל. סיבת ההיתר מפורשת: "כי ירחיב ה' אלוקיך את גבולך...כי ירחק ממך המקום" (כ' - כ"א).

בהמשך הפסוקים בויקרא אנו קוראים:

(ח) וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר אֲשֶׁר יָגוּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח:
(ט) וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ לַה' וְנִכְרַת הָאִישׁ הַהוּא מֵעַמָּיו:

כאן אוסרת התורה על הקרבת קרבן שלא באהל מועד. כלומר - לא רק אכילת חולין אסורה, אלא גם הקרבת קרבן מחוך לאהל מועד כדי לאכול קדשים. איסור זה, שהוא ברור וחד בפסוקים בויקרא, יוצר קושי גדול מול הפסוקים בדברים. הרי, כפי שהסברנו לעיל, האזהרה החוזרת ונשנית (ארבע פעמים בפרק י"ב) להקריב רק במקום אשר יבחר ה', היא הצהרה שיש בה שלילה של המצב הנוכחי: בארץ, אומרת התורה, שלא כמו במדבר, יהיה מותר להקריב רק במקום בו ישכן ה' שכינתו, והכתוב צווח ואומר: "לא תעשון ככל אשר אנו עושים פה היום איש כל הישר בעיניו" (ח'), כלומר: שאנו היום (במדבר) מקריבים לא רק במקום אחד[1].

תירוצי קדמונינו לבעיה

שאלה זו נידונה אצל מפרשינו הקדמונים, ואף חז"ל הציעו לה פתרון. נבחן כמה דרכי תשובה:

א. יש מי שהציע שהפסוקים בדברים אינם מתארים את המצב החוקי, אלא את המציאות הנוהגת למעשה. כלומר: על אף שהתורה אסרה על כך, הקרבת קרבנות שלא באהל מועד הייתה נפוצה, כלומר "איש כל הישר בעיניו" - שלא לפי רצון ה'[2]. אולם, יש קושי גדול לומר שמשה רבנו מתאר את המציאות דווקא דרך עיניהם של החוטאים[3].

ב. לפי הצעה אחרת[4], ההבדל בין המדבר לבין ארץ ישראל מתמקד בשאלת המקום: גם במדבר היה אסור להקריב קרבן שלא באהל מועד, אך היה מותר להקריב בכל מקום שחנה בו המשכן, כלומר ההקרבה לא הייתה תלויה במיקום גיאוגרפי כלשהוא. לעומת זאת, בארץ ישראל קיימת חובה לבוא דווקא למקום אחד, ב'אחד שבטיך', ורק שם להקריב. ואפשר להוסיף: האיסור אינו תלוי בבחירת האדם, במיקום ארון הברית או אהל מועד, אלא לאחר שה' יבחר את מקומו - רק שם יהיה מותר להקריב. פירוש זה מתיישב היטב מבחינה עקרונית, אך אין הוא מספק הסבר הולם לביטוי "איש כל הישר בעיניו": אין זה נכון שכל 'איש' מקריב בכל מקום שהוא רוצה, אלא רק במקום בו חונה המשכן.

ג. רש"י הציע להבין כך:

לא תעשון ככל אשר אנחנו עשים וגו' - מוסב למעלה (דברים יא, לא) על כי אתם עוברים את הירדן וגו' כשתעברו את הירדן מיד מותרים אתם להקריב בבמה, כל ארבע עשרה שנה של כבוש וחלוק, ובבמה לא תקריבו כל מה שאתם מקריבים פה היום במשכן, שהוא עמכם ונמשח והוא כשר להקריב בו חטאות ואשמות נדרים ונדבות, אבל בבמה אין קרב אלא הנידר והנידב. וזהו איש כל הישר בעיניו, נדרים ונדבות שאתם מתנדבים על ידי שישר בעיניכם להביאם ולא על ידי חובה, אותם תקריבו בבמה: (רש"י דברים פרק יב פסוק ח)

רש"י מציע לקרוא את הפסוק על זמן היתר במות, ולא על התקופה המאוחרת, בה יהיה מותר להקריב רק במקום אשר יבחר ה'. ומבחינה תחבירית יש להבינו לפי רש"י: לא תעשון, מיד כשתיכנסו לארץ, כמו שאנו עושים היום; אלא - איש כל הישר בעיניו. כלומר: יהיה מותר להקריב בבמה רק נדרים ונדבות שהם באים לפי רצון האדם (איש כל הישר בעיניו), ואילו במדבר מותר להביא גם קרבנות חובה.

פירוש רש"י פותח אופק פרשני נוסף, מפני שהוא מפנה אותנו לאפשרות ביניים הקיימת בין המדבר בו חל איסור על במות, כלומר: על כל הקרבה מחוץ לאהל מועד, ובין בניין בית המקדש, שגם אז אסור להקריב בשום מקום. בתווך, יש סיטואציה של היתר במות, שאיננה מוגבלת לא על ידי האיסור שח במדבר, כי הרי כבר איננו במדבר וליד המשכן; ולא על ידי האיסור של 'המקום אשר יבחר ה' - שהרי ה' טרם בחר את מקומו. מציאות ביניים זו, גם אם היא עולה רק בדוחק מתוך הפסוק שלפנינו בדברים, נתמכת באופן משמעותי בפסוקים מספר שמות, שם הציעה התורה אופציה כזו: "מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך....בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך" (כ', כ'). פירושו של הפסוק בשמות לפי פשוטו הוא שניתן לבנות מזבח להקרבת קרבנות בכל מקום (בתנאים הנזכרים בפסוק) - ולאו דווקא במקום אחד. היתר הבמות בארץ, שקשה למצוא לו מקור מספר ויקרא או מספר דברים, מתיישב היטב על פי הפסוק בשמות.

ההבנה שהיתר הבמות עם הכניסה לארץ נשען על אפשרות מפורשת בתורה בספר שמות, וזוהי האפשרות הבסיסית, ואילו האיסור בויקרא אחרי בניין המשכן הוא חידוש מגביל של התורה, פותחת אפשרות חדשה לפירוש: באופן בסיסי מתירה התורה להקריב בכל מקום - "איש כל הישר בעיניו"; עם הקמת המשכן ותביעת קדושת המחנה של ספר ויקרא נאסרה הקרבה שלא באהל מועד, אך איסור זה נבע מהמציאות המיוחדת במדבר, בה מצד אחד היה המחנה כולו סמוך לשכינה מבחינה מעשית ומטפיסית, ומצד שני כל יציאה מהמחנה מוליכה אל המדבר, מקום השעירים והטומאה. לעומת זאת, בארץ ישראל, בה אין אפשרות מעשית לבוא כל יום אל משכן ה', ומאידך - בכל מקום בו מועמד מזבח לה', יכול ה' להזכיר שמו לבוא אליו ולברכו, מפאת קדושת הארץ והכנתה לשכינת ה', ניתן לחזור למצב הבסיסי של "בכל המקום אשר אזכיר את שמי", עד שיבחר ה' את מקומו, ואז שוב תיאסר הקרבה בכל מקום אחר, אבל מסיבה אחרת מזו של האיסור במדבר.

ד. ייתכן שההבדל בין המדבר לבין הדרישה בארץ לעבוד את ה' במקום שהוא יבחר לא מתמקד בדרישה להביא קרבן לה', אלא בהיבטים אחרים של חיובי הקרבנות, והרמב"ן כאן הצביע על שני הבדלים עיקריים[5]:

הראשון הוא שאין במדבר שום חובה להקריב לה', אלא רק מי שנודר או נודב מרצונו, מגיע למשכן. מכאן, שייתכן שרבים במדבר מעולם לא באו למשכן להקריב קרבן, שהרי אין עלייה לרגל במדבר וגם אין חובה להקריב, ומבחינה זו העם עשו "איש כל הישר בעיניו". לעומת זאת, בארץ תהיה חובה להביא קרבנות, הן לציבור הן ליחיד: תהיה חובה לדרוש את ה' במקום שהוא יבחר, הן ליחיד בקרבנות החובה (חטאת ואשם) וברגל, והן לציבור בקרבנות אותם מחייבת התורה. ההבדל השני נוגע לדיני אכילת הקרבן. במדבר, אחרי ההקרבה באהל מועד, ניתן היה לאכול את בשר הקרבן בכל מקום, והגבלת המיקום התייחסה רק להקרבה. בארץ, לעומת זאת, לאחר שה' יבחר את מקומו, מותר יהיה לאכול רק לפני ה', כלומר גם אכילת הקדשים תלויה בקדושת המקום, ולא רק הקרבתם. הביטוי "איש כל הישר בעיניו" מתייחס, לפיכך, גם להגבלה על מקום האכילה, שגם עליה חוזרת התורה ארבע פעמים, ולא להגבלה על מקום ההקרבה.

הנקודה המהותית בדברי הרמב"ן היא שאף שיש הגבלה על הקרבת הקרבנות במדבר, היא איננה מהותית והיא איננה יוצרת סדר שלם של חיובים ביחס לעבודת ה', ולכן היחס בין המציאות הנדרשת בארץ אל מול המקום אשר יבחר ה' לבין המציאות במדבר מתואר בצדק במילים "איש כל הישר בעיניו".

ג. הכפילות המיותרת בפרשת 'המקום אשר יבחר ה' - פרק יב

קריאה בפרק י"ב, בפרשיות 'המקום אשר יבחר ה', מגלה סרבול ואריכות יתרה בפסוקים, הבאים לידי ביטוי בחזרה על ציוויים ורעיונות במרחק של כמה פסוקים בודדים. לשם הבהרת נקודות אלו, נצטט את הפרשיה במלואה, כשהיא מחולקת לסעיפים, לפי קריטוריונים של פתיחות, סיומים ותבניות חוזרות, ולפי הנושאים העולים בה; נדגיש בקו את המקומות בהם יש חזרה ונעיר עליהם בקצרה באותיות מודגשות, כדי שיקל לשים לב לקושי בפרשייה כפי שהיא לפנינו:

א.
דברים פרק י"א:
(לא) כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ: - מבוא ותנאי: חובת המצוות שלהלן תחול לאחר ירושה וישיבה בארץ.
(לב) וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם:

פרק י"ב:
כותרת: (א) אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה:
(ב) אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: - השמדת הע"ז שבארץ.
(ג) וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:
(ד) לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹקֵיכֶם: - לא לגמרי ברור מהו הדבר שנעשה לע"ז ואסור לעשותו לה'.
(ה) כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה: - ציווי כללי לבוא ולעבוד את ה' דווקא במקום שהוא יבחר.
(ו) וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם: - ציווי פרטני להביא את כלל סוגי הקרבנות להקרבה שמה.
(ז) וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹקֵיךָ: - ציווי פרטני לאכול קדשים לפני ה'.

ב.
(ח) לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: - הקבלה אך לא זהות לפסוק ד'.
(ט) כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיךָ נֹתֵן לָךְ:
(י) וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: - מקביל לי"א, ל"א. שם דובר על כך שהמצוות האמורות הן לאחר ירושה וישיבה, וכאן הדגש הוא לאחר שה' יניח לעם מכל אויביו.
(יא) וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם עוֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרֻמַת יֶדְכֶם וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַה': - מקביל לנאמר בפסוקים ה'-ו', ונראה מיותר.
(יב) וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם אַתֶּם וּבְנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם: - חזרה על פסוק ז'. יש כאן הרחבה ופירוט של מי שצריכים לשמוח עימו, בדגש סוציאלי.

ג.
(יג) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה: - חזרה לכאורה בפעם השלישית על פסוקים ד'-ו', ח' וְי"א. רק כאן יש לשון איסור מפורשת, והתייחסות לעולות בלבד.
(יד) כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: - גם כאן יש חזרה על אותם פסוקים.
(טו) רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר כְּבִרְכַּת ה' אֱלֹקֵיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ כַּצְּבִי וְכָאַיָּל: - היתר אכילת בשר חולין "בשעריך", ולא רק "במקום אשר יבחר ה'".
(טז) רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: - איסור אכילת דם. הלשון "על הארץ תשפכנו" מוזרה: מה היא באה ללמדנו? האם היא פולמוסית?
(יז) לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ: - ראה דברינו בפסוק הבא.
(יח) כִּי אִם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ: - חזרה על פסוקים ו'-ז' וְי"א-י"ב בפעם השלישית!
(יט) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ:

ד.

(כ) כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֵיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר:
(כא) כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֵיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ:
(כב) אַךְ כַּאֲשֶׁר יֵאָכֵל אֶת הַצְּבִי וְאֶת הָאַיָּל כֵּן תֹּאכְלֶנּוּ הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ: - שלושת הפסוקים האחרונים חוזרים באריכות יתרה על פסוק ט"ו, המדבר על היתר אכילת בשר חולין "בשעריך".
(כג) רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר:
(כד) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם: - חזרה על איסור הדם שבפסוק ט"ז.
(כה) לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה': - חזרה על איסור הדם והבטחה.
(כו) רַק קָדָשֶׁיךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לְךָ וּנְדָרֶיךָ תִּשָּׂא וּבָאתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה': - חזרה על הציווי להקריב רק במקום אשר יבחר ה', וזוהי החזרה הרביעית!
(כז) וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֵיךָ וְדַם זְבָחֶיךָ יִשָּׁפֵךְ עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹקֵיךָ וְהַבָּשָׂר תֹּאכֵל: - הקרבנות מובאים רק למזבח ה' במקום שהוא יבחר, הדם יישפך אל המזבח והבשר ייאכל.
(כח) שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ לְמַעַן יִיטַב לְךָ וּלְבָנֶיךָ אַחֲרֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי תַעֲשֶׂה הַטּוֹב וְהַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' אֱלֹקֵיךָ:

 

נסכם את העולה מקריאת פרק י"ב (רובו):

א. הדרישה לרכז את עבודת ה' במקום אשר יבחר ה' מופיעה בכל חלקיו ארבע פעמים[6], והיא עומדת במרכז הפרק. מעבר לחזרה על הדרישה גופה, יש שינויים קלים בפרטי הציווי בין מופע למשנהו.

ב. הציווי לבוא "אל המקום אשר יבחר ה'" נוגע גם להקרבת הקרבנות[7] וגם לאכילת בשר הקדשים[8].

ג. התורה מתירה לאכול בשר תאווה (חולין) בכל מקום, אך היא מחייבת את שפיכת הדם ואוסרת את אכילתו[9].

כאמור, החזרות בפרק רבות מאוד, ולכאורה הוא נראה כתוב בצורה מסורבלת. להלן נשתדל להציע פירוש לחלקיו השונים ולצורך בחזרות הרבות.

ד. מבנה ומשמעות בפרשת 'המקום אשר יבחר ה'' - פרק יב

לעיל הצענו לחלק את פרק י"ב לארבע יחידות, לפי התבניות החוזרות בו, וראינו שהציווי לבוא אל 'המקום אשר יבחר ה' חוזר בכולן. כדי להבין את משמעותה של החזרה ואת ההתפתחות הפנימית בכל הפרק, ננסה להצביע על הנושא המיוחד של כל יחידה ועל ההלכות שנתחדשו בה.

יחידה א' (י"א, ל"א - י"ב, ז'): כאן הדרישה לבוא אל המקום אשר יבחר ה' היא מובלטת ומנוסחת באריכות וכלליות, כולל הציווי "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (ה'), שאינו חוזר עוד. הדרישה לייחוד המקום באה על רקע שלילת מנהגי העכו"ם בארץ, בה נפתחת היחידה: "אבד תאבדון את כל המקומות..." (ב'). תמצית החובה בפסוק זה היא איבוד העבודה הזרה שיש בארץ בכל מקום, אך ממילא מובן שאין כאן רק שלילת האלוהיות הזרות, אלא גם שלילת התפיסה הכרוכה בהן, המאפשרת לעבוד אותן בכל מקום. כשהפסוק אומר: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (ד'), הוא מתכוון - לפי פשוטו - לשלילת עבודת ה' ללא הגבלת מקום[10]. כלומר: אם תכריתו את האלילות אך תמשיכו בדרכה לעבוד את ה' בכל מקום, הרי שאת האלילות הכרתתם, אך צלליה התיאולוגיים השליליים עודם מרחפים מעליכם.

מדוע באמת עבודת ה' בכל מקום נגועה ברוח אלילית? אדרבה, הרי "מלוא כל הארץ כבודו[11]", "לית אתר פנוי מיניה"[12], ועבודתו בכל מקום היא ביטוי לנוכחותו בכל מקום? ניתן לומר שהבעיה היא רק במישור התודעתי: כיוון שעכו"ם עשו כך לאלוהיהם, אם נעשה כמותם לא יהיה ניכר ההבדל בינינו לבינם. אולם, נראה לי כי משמעות ההבדל עמוקה יותר, ונוגעת לשאלת הבחירה במקום הפולחן. עובדי אלילים בוחרים בעצמם את מקום עבודתם לאלוהיהם, מפני שהם מאמינים שבכוחם למשוך את הכוח האלוהי על ידי כך שהם יבנו באותו מקום בית, פסל או צורה כלשהיא. זו התפישה הטליסמאית, שיסודה באמונה שניתן למשוך כוחות אלוהיים על ידי יצירת עצמים גשמיים בדמותם וצורתם: הפסל של האל שנבנה במקום מסויים ימשוך את כוחו ונוכחותו, ולכן ניתן לעובדו בכל מקום שבו בוחרים ומחליטים לבנות פסל ומקדש. התורה מצווה כאן בדיוק להיפך: רק ה' בוחר מקום, כיוון שהחרות האלוקית היא מוחלטת, וכוחו של ה' ונוכחותו אינם תלויים כלל ביצירת דמויות וחפצים, אלא ברצונו החופשי של ה'. ה' לבדו יבחר את המקום - ולא אתם; ומכאן ההדגשה "לשכנו תדרשו" - לאותו מקום שבו הוא מוריד את שכינתו: תחילה הוא שוכן, ורק אחר כך אתם דורשים אותו במקום משכנו.

הדרישה לעבוד דווקא ב"מקום אשר יבחר ה'" ביחידה זו, היא, לפיכך שלילת התפיסה האלילית, העולה על רקע הפגישה עימה לאחר כיבוש הארץ, והיא ממוקדת דווקא בהבדל שבין בחירה אנושית במקומות רבים, לבין בחירה אלוקית במקום אחד. יחידה זו מתאימה במיוחד לפירוש שהביא ראב"ע ולפיו ההבדל בין המדבר לבין הארץ הוא בין עבודה בכל מקום לבין עבודה במקום אחד. גם המציאות של המשכן יכולה להיראות דומה לזו האלילית, שכן השראת השכינה נראית כתלויה במיקום בית ה' והחפצים בתוכו, ולא בבחירה האלוקית החופשית.

יחידה ב' (ח'-י"ב): היחידה השנייה נפתחת בביטוי "לא תעשון ככל", ובכך היא חוזרת על התבנית של היחידה הקודמת. אלא, שהפעם השלילה אינה של תפיסת העבודה הזרה, אלא של דרכי העבודה של ישראל במדבר:"ככל אשר אנחנו עושים פה היום". אם ביחידה א' הבעיה התעוררה בגלל המפגש עם דרכי העכו"ם בארץ ישראל, כלומר, אחרי הורשת הגויים והשמדת אלילותם, כאן הבעיה מתעוררת מעצם המעבר לארץ ישראל והישיבה בה בטח, שאינה מאפשרת את קיום תנאי המדבר ויוצרת תביעה לסדר דתי וסדר מדיני קבוע ומתוקן. כך מפרש הנצי"ב:

(ח) לא תעשון וגו'. עד כאן הזהירה תורה שלא לעשות כמנהג אומות העולם לע"ז שלהם, ועתה מזהיר שלא לנהוג כמו שהיה במדבר. ('העמק דבר' דברים פרק י"ב).

נראה שיש לפרש את יחידה ב' כרמב"ן, שהתורה מתמודדת כאן מול מציאות דתית בה אין מוטלת על היחידים חובה קבועה, והמעבר לארץ תובע קביעה של סדר חדש - קרבנות ציבור, קרבנות חובה, חיוב האכילה דווקא לפני ה' ועוד. נראה שגם הדגש הסוציאלי בפסוק י"ב ("וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם...וְעַבְדֵיכֶם וְאַמְהֹתֵיכֶם וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בְּשַׁעֲרֵיכֶם כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה אִתְּכֶם") נובע מהמציאות החברתית והמדינית החדשה, שבה ייתכן ששולי החברה יישארו ללא מזון וללא עזרה, שכן ההקרבה איננה במרכז המחנה, אלא בירושלים. יותר מכך - זו תביעה מתבקשת מהמעבר לחיים שיש בהם אחריות מדינית וחברתית, אחריות הקיימת בארץ.

יחידה ג' (י"ג-י"ט): היחידה השלישית נפתחת בציווי "השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה" ומיד מתירה "בכל אוות נפשך תזבח ואכלת בשר". כיוון שהציווי הראשון מוכר כבר, אין בו חידוש ביחס למה שנאמר קודם, וגם אין כאן פתיחה כללית שיכולה לבשר על מקור או טעם לאיסור; נראה כי החזרה השלישית לא באה לשם שינון האיסור אלא לשם העלאת ההיתר: ביחידה זו הדגש הוא על ההבדל בין ההלכה במדבר האוסרת אכילת בשר בהמות חולין, לבין ההיתר בארץ לאכול בשר בהמות כבשר הצבי והאיל. ההיתר עשוי ליצור כדור שלג של היתר להקריב קרבן בכל מקום, שכן הנימוק העומד ביסודו - "כי ירחק ממך המקום" - רלוונטי גם לתחום הקרבנות; לכן, התורה מעלה את היתר אכילת בשר החולין[13], תוך הבלטה של ניגודו להלכה בקרבנות האוסרת על הקרבה מחוץ למקום אשר יבחר ה'. ביחידה זו יש חזרה גם על החובה לחלק מתנות לחלשים בחברה[14], וייתכן שהיא באה לחדד את היותה של חובה זו קשורה בתרומות וקדשים דווקא, ולא באכילת חולין. עוד נוסף ביחידה זו איסור אכילת הדם, שהוא תוצאה ישירה של החידוש של יחידה זו: כיוון שהותר בשר תאווה, נשאלת השאלה מה ייעשה בדם, שבמדבר תמיד היה ניתן על המזבח כחלק מהלכות קרבן. התשובה: דינו כדין דם חיה ועוף, מבחינה זו שכמותם גם הוא אסור באכילה[15].

יחידה ד' (כ'-כ"ח): ביחידה זו אין חידוש הלכתי ביחס ליחידה הקודמת, אלא שכל מה שנאמר ביחידה הקודמת מופיע בה בהטעמה, בהדגשה ובהרחבה. למשל, היתר הבשר: "כי ירחיב.. ואמרת אוכלה בשר...כי תאווה נפשך לאכול בשר" (כ'), איסור הדם: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש" (כ"ג), או החובה להקריב רק במקום אשר יבחר ה': "רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא ובאת..." (כ"ו). נראה שמטרת התורה אינה לחדש מצווה או איסור, אלא לתת להיתר שניתן קודם לאכול בשר תאווה ולאיסור אכילת הדם הכרוך בו הקשר דתי-מוסרי רחב יותר. כפי שפירש מרן הראי"ה קוק, יש בפסוקים אלה הסתייגות מרומזת מעצם ההיתר שקשור בתאווה (כ'), וגם הגבלות המבליטות את הבעיה: "כי הדם הוא הנפש" (כ"ג)[16]. באופן פרדוכסלי, הכניסה לארץ ישראל 'תורמת' לירידה במדרגה המוסרית, שהרי במדבר היה אסור לאכול בשר תאווה, ונאמר על האוכל "דם ייחשב לאיש ההוא דם שפך" (ויקרא י"ז, י"ד). כיצד ייתכן שמה שנחשב שפיכות דמים במקום אחד, מותר במקום אחר? אין זאת, אלא שהיחידה האחרונה משלימה את התמונה העולה מהפרק כולו: כמאמר הראי"ה, התורה מתחשבת גם בתנאים החברתיים וההיסטוריים הריאליים, ואינה תובעת רק את התביעה האידיאלית להיות צמחוני, אך היא מבליטה את הבעיתיות הנובעת מההיתר אותו נתנה.

אולם, ייתכן שיש כאן הקשר נוסף, הנוגע בנושא העיקרי של הפרק, בעיית המקום. במדבר, כל המחנה הוא מחנה שכינה, וכבוד ה' מתגלה לעיני ישראל. זו מציאות אידיאלית, שראוי שינהגו בה חוקים אידיאליים. במציאות זו, שחיטת בהמה שלא לשם שמים היא שפיכות דמים, שכן כך הוא הדבר כשחיים לפני ה'. התרחקותו של האדם מהמרחב האלוקי יוצרת הבדלה - הבדלה בין טומאה לטהרה ובין קדושה לחולין. במרחב החולין מותר לאדם להשתמש בבעלי החיים, אף שבגן עדן, לפני ה', היו אלה יצורים עם שמות, בעלי כבוד וזכות לחיות. רק כאשר מגיעים לפני ה', חייבים לשחוט לשם שמים, ואסור לחלל את השחיטה; מחוץ למקדש - נוהג מנהג חולין. התורה מחדדת את השינוי הזה, תוך שהיא מדגישה את החסרון הכרוך בו: "כי תאווה נפשך" ובמיוחד "כי הדם הוא הנפש", והרי נפש אתה לוקח, אף שהתרתי לך. עמידה בתנאים שקבעה התורה תקדש את האכילה, אף שהיא אכילת חולין, ותכין כלים נפשיים, שלעתיד לבוא, עם ההתפתחות התרבותית, יצמיחו אולי התחייבות מוסרית-דתית חדשה, שבה יהיה אסור לשחוט בעל חיים שהוא בעל נפש.

 

 

---