דילוג לתוכן העיקרי

קרח | לא נעלה - לאן?

קובץ טקסט

"לא נעלה" - לאן? - טענתם וסרבנותם של דתן ואבירם

תגובתם של דתן ואבירם לקריאתו של משה רבנו מפתיעה בעיקשותה: "וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם בני אליאב, ויאמרו לא נעלה."
בני אליאב מנמקים את סרבנותם: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב להמיתנו במדבר... אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם, העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה."[1]
בהמש"ח מפרש את הביטוי החוזר ונשנה "לא נעלה", כמרמז על העלייה לארץ שבעקבות חטא המרגלים נמנעה גם ממשה רבנו. עוד בטרם פרשת מי מריבה, צפו דתן ואבירם כי משה ימות במדבר ולא יצטרף ליהושע תלמידו ולכלב בן יפונה בבואם אל הארץ המובטחת. לכן הם אומרים למשה "לא נעלה", 'גם אנחנו גם אתה.' כאן, לראשונה, שאלת כניסתו של משה רבנו לארץ הופכת להיות חלק ממחלוקת קורח ועדתו.
בני אליאב מתריסים בפני משה: "המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר". אולם, לא את מותם שלהם הם טוענים. הם תובעים את האחריות והסולידאריות ממשה: 'האם דבר קטן הוא שהעלית עם רב כזה להמיתם במדבר ואתה תלך לבדך?! זה אינו מגדר הנימוס, ולא יעשה עוול כזה בחוק הבורא חלילה.'[2]
מעבר לביטחון בא-ל אמונה ואין עוול, שלא ירשה את משה לעבור את הירדן, מבקרים דתן ואבירם את משה על משמעות הדבר: 'אין לך יתרון רק [אלא] שתראה את הארץ.' כלומר, על ציר מבחן הכניסה לארץ הקודש משה מאבד את יתרונו הממשי כמנהיג העדה, גם הוא לא נכנס. כל מה שנותר למשה ביתרונו הוא אך רק לראות הארץ. בכך, בני אליאב מתחברים לטענה המרכזית של קורח "כי כל העדה כולם קדושים... ומדוע תתנשאו על קהל ה'. "[3]

תלונת העם על משה ואהרן

לא רק כניסתו של משה רבנו לארץ נמנעה ממנו מתוקף אחריותו המוסרית והמנהיגותית. על פי הכלל: "אין הציבור נידון אלא אחר רובו", נמנע ממנו גם הדיבור הא-לקי בשנות המדבר.[4] מצב חדש זה הפוקד את אדון הנביאים איש הא-להים לאחר חטא המרגלים, מאפשר גם לכלל העם להצטרף אל עדת קורח ולהתלונן.
לאחר שהאדמה פצתה את פיה ובלעה את קורח ודתן ואבירם, ולאחר שהאש אכלה את מאתיים וחמישים מקטירי הקטורת, העם ממשיך להתלונן: "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמור אתם המיתם את עם ה'."[5]
הדבר תמוה, מה גרם להם לישראל להיכנס למלכודת של תלונות קורח, לאחר שהוא ועדתו נענשו זה עתה. במקום להודות ולהכיר מחדש במנהיגותם של משה ואהרן, במקום להסתייג מקריאת המרד של קורח ועדתו, בני ישראל ממשיכים ללבות את אש המחלוקת. בהמש"ח מסביר[6] כי לאחר חטא המרגלים נפל דבר בישראל, המחזק לכאורה את טענתו הבסיסית של קורח: "כי כל העדה כולם קדושים". 'המה ראו אחר המרגלים, כי לא נתייחד הדיבור למשה, חשבו שמעלת משה אינה מעצמותו, רק [אלא] מצירוף הכלל ומעלת ישראל. לכן, באובדן מעלתם, גם אליו לא נתייחד הדיבור. וזה שאמרו: "רב לכם... ומדוע תתנשאו על קהל ה'." דעל מי אשר יסכימו הכלל, הוא הקדוש.'

בדומה לתחושתם של דתן ואבירם בעניין הכניסה לארץ, גם העם הרגיש שיתרונו של משה, הרגיל בדיבור מן השמים, הולך ונשמט. ביטול יתרונו של משה על פניהם, מניע גם אותם לשמוע ולהזדהות עם טענתו המהדהדת של קורח: "כי כל העדה כולם קדושים."

טעותו של קורח ונס המטות - בין כהונה למלכות

בהמש"ח[7] חושף בפנינו טעם נוסף למרד שקורח מכריז על מנהיגותו של משה רבנו. לדבריו, טעה קורח בהבנת מעמד הכוהנים וייחוס הכהונה לשבט לוי: 'העניין, כי טעות קורח ועדתו היה כי חשבו כי הכהונה אינה עניין סגולה וטבעי לזרע אהרן, רק [אלא] עניין כשרון פעולה אשר מצאו חן עבור מעלתם,' כלומר, קורח הבין כי תפקיד הכהונה תלוי בכישרונו ומעלתו של נושא התפקיד. ואיננו סגולה טבעית שרירותית ומובטחת.
כך גם במעלת דוד וזרעו ביחס לתפקיד המלוכה, שעליו נאמר: "אם ישמרו בניך בריתי... גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך."[8] שבועת ה' לדוד על המשך קיום המלוכה לזרעו, מתנה את המשכה וקיומה של זו בשמירת ברית התורה.
על בסיס ההיגיון הזה, רואה קורח את מצב הכהונה ככהונה על תנאי: 'אם כן, במשך הימים אשר הכוהנים חוטאים, או[9] הישראלים המה מקודשים במעלה יותר מהכוהנים, ראוי להם [לישראלים] הכהונה.
כשם שמלכותו של ראובן בכור השבטים ניטלה ממנו עקב היותו "פחז כמים", 'וניתנה לבכור רחל עבור כישרונו.'[10] אל מול תפיסה מוטעית זו בהבנת מעמד הכהונה, מציב הקב"ה את התפיסה האמיתית, השונה במהותה: 'לכן הראה להם, כי מעלת [שבטו של] אהרן הוא טבעי וסגולי כערך מעלת ישראל [ביחס לאומות העולם] אשר נשבע הקב"ה שלא יחליפם.' מפני זאת, התורה מגדירה את ברית הכהונה "ברית מלח".[11]

כך מסביר המש"ח את הצורך בנס המטה הפורח, ואת לקיחתם של שנים עשר מטות למרות שמנשה ואפרים מהווים שבטים נפרדים.[12] 'להורות כי מצד התולדה, [ו]לא מצד כשרון הפעולה... מטה אהרן פרח.' יוסף הוא מקור התולדה והאב המוליד של מנשה ואפרים, כשם שאהרן הוא אביהם מולידם של בניו וזרעו הכוהנים.[13]
התורשה וההולדה הגנטית הן שקובעות. כראיה להבדל שבין תפקיד הכהונה הסגולי-גנטי, לבין תפקיד המלוכה התלוי במעלה ובכשרון, מביא בהמש"ח את דברי הספרי: "גדולה ברית שנכרתה לו לאהרן מברית שנכרתה לדוד. אהרן זיכה לבנים צדיקים ורשעים, ודוד זיכה לצדיקים ולא לרשעים."[14] לאמור, זכותו של זרע דוד למלוכה היא מותנית בצדקותו. לא כן זכותו של זרע אהרן לכהונה, שאיננה מותנית במעלתו או בכישלונו.

מעבר לפריחת מטה אהרן כשלעצמו וגמילת השקדים, מצווה ה' את משה: "השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי ותכל תלונתם מעלי ולא ימותו."[15] בהמש"ח מניח שבני ישראל לא ישכחו את פריחת מטה אהרן, גם ללא הצבתו של המטה במשכן העדות. ובכל זאת, בעתיד היותר רחוק, עלולה הטעות ליפול שוב: 'כי אולי יאמרו, אהרן ובניו היו הגדולים במעלה, [ו]להם היה ראוי הכהונה. לא כן עכשיו! לכן [אמר ה' להשיב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת], מהמטות [מהמטה] יראו כי הוא עניין טבעי וסגולי לכל המטה, יהיו איך שיהיו.'

 


[1] במדבר טז יב- יד

[2] מדברי בהמש"ח משתמעת הזדהות ערכית עם עמדתם של דתן ואבירם בדבר האחריות האישית הנדרשת ממנהיגותו של משה רבנו והנשיאה בתוצאותיה. בכך מוסיף בהמש"ח טעם נוסף למחסום שהציב הקב"ה בפני משה למניעת בואו אל הארץ. שאלת "מנגד תראה את הארץ" "ושמה לא תעבור", מטרידה את המש"ח בחיבורו יותר מפעם, והוא מציע לה הסברים שונים. ראה למשל במש"ח במדבר יג ל ובמה שכתבנו על זה בעיונים בשבוע שעבר.

[3] במדבר טז ג

[4] ירושלמי תענית ג ד: "אין הציבור נידון אלא אחר רובו ומה יעשו גדולי הדור, שכל ל"ח שנה שהיו ישראל נזופים במדבר לא נתייחס הדיבור למשה."

[5] במדבר יז ו

[6] מש"ח במדבר יז ו

[7] מש"ח יז יז

[8] תהילים קלב יב

[9] לענ"ד היה צריך להיות כתוב אז וטעה המדפיס לכתוב או.

[10] מעניין שהמש"ח רואה את העברת המלכות והבכורה מראובן ליוסף דווקא, ולא ליהודה..ייתכן שראייה זו נעוצה בתפקידי המלוכה שמילא יוסף במצרים, אותם מפרט ומבליט בהמש"ח בהרחבה בפרשות של סוף ספר בראשית.

[11] שקיימת לעולם ללא יכולת ניטרול של גורם חיצוני. ראה במדבר יח יט.

[12] מה שהיה מצריך, לכאורה, שלושה עשר מטות. עיין רמב"ן עה"ת במדבר יז כה שעמד על שאלה זו. כמו גם על שאלת הצורך בעצם הנס.

[13] כמו כן, 'לעולם הבא ייקחו מנשה ואפרים חלק אחד.' המש"ח מציין כמקור לכך, את דברי הגמרא בבא בתרא קכב ע"א. וראה ברשב"ם שם, ובתד"ה ואידך מאן שם.

[14] ספרי במדבר, פרשת קרח, פיסקא ד. הספרי תומך את דבריו בדבר הזכות המותנית של זרע דוד למלוכה, בפסוק שהזכיר המש"ח מספר תהילים. ראה הערה 8.

[15] במדבר יז כה

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)