פינחס | כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת?!

פנייתן של בנות צלפחד למשה מעוררת אהדה בלב הקורא המזדמן. לשמחת ליבו של אותו קורא, הן נענות בחיוב.

בכך, מצטרפות בנות צלפחד לרשימה מכובדת של בני אנוש שלא ויתרו אל מול החוק היבש הנוטה לרעתם, ולבסוף אף יכלו לו. ברם, נדמה שעיון משווה במקרים אלו יוכל לתת לנו רושם מדויק יותר, על האופן שהתורה מכוונת אותנו להביט במצבים אלו.

א. לָמָּה יִגָּרַע?!

"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה: וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ: לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ: וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה': וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן: וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ"    (במדבר כ"ז, א'-ח')

ניסוח שאלתן מזכיר לנו שאלה דומה, הנשאלת מפיהם של אנשים במצב דומה:

"וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַ-ה' "    (שם ט', ו'-י')

מעיון משווה, בולט ההבדל בסגנון התשובה שקבלו. המענה לבנות צלפחד מתייחס אליהן ישירות. הוא מצדיק אותן, ומכיוון שכך גם נותן הוראות בעניינן הספציפי. מתוך כך יוצא הכתוב לדון בעניין בכללו.

בעניין 'פסח שני', המהלך הוא הפוך. המענה לא מתייחס ישירות לשואלים. בתשובה לפנייתם הכתוב מתעלם מהפונים, ומחדש לנו תופעה שלא הייתה מוכרת קודם לכן. תופעה זו אינה מתייחסת במיוחד למקרה הספציפי שגרם להופעה, אלא כוללת אף מקרים נוספים, כדוגמת "דרך רחוקה". ההשלכה למקרה הנדון תיושם על ידי השואלים בעצמם.

ב. אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ

המענה להבדל שהצבענו עליו טמון בעובדה כי פרשת פסח שני לא הייתה יכולה להיווצר במצרים, בה לא נהגו חוקי טומאה וטהרה, שהתחדשו אך במדבר[2]. מבחינה זו, פרשת פסח שני הינה השלמה טבעית ומתבקשת לפסח מצרים. לאור הוספת דיני טומאה וטהרה, מתבקש עדכון להלכות הפסח במקרה של התנגשות ביניהם.

מסיבה זו, נראה שאין במענה התייחסות ספציפית לשואלים הלכה זו. השואלים היו רק ה'תורנים', שעקב מצבם, 'חשפו' את החלל ההלכתי שנוצר ודרשו את מילויו.

המקרה של בנות צלפחד אינו כך. הן באו לטעון כנגד אופן חלוקת הארץ, שכבר נעשה לפי מפתח 'בתי אבות'. לא מודבר במקרה חדש שהמציאות גלגלה לפתחו של משה, כיוון שיש במערכת כללי החלוקה כלים לדון במקרה כגון זה.

לפי הכללים הנוהגים עד עתה, מקרה זה דינו להידחות, כיוון שאיננו עונה לתנאי הזכאות לירושת הארץ. לאחר מתן ההחלטה בעניינם בנות צלפחד באו למחות על עיוות דין שכבר נפסק. הם לא הציגו בעייה במישור הציבורי, אלא הגישו ערעור בעניינן הפרטי, וזכו בו. מסיבה זו הכתוב מתייחס אליהן במפורש, כיוון שהיה זה ה'תיק' שלהן[3].

ג. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן

אולם, הבדל זה אינו היחיד העולה בהשוואה בין הסיפורים. אמנם בשני המקרים משה פונה לשמוע את דבר ה' בעניין, אך המקרא מתאר זאת במלים שונות. בפסח שני הוא מסתפק בתיאור הפעולה:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם"  (שם ט', ח')

אך את פנייתן של בנות צלפחד מסווג הכתוב כמשפט:

"וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה' "   (שם כ"ז, ה')

תיאור העניין כ'משפט', משווה לו אופי אחר לחלוטין. אין כאן עניין לדעת את דבר ה' במציאות המתחדשת, אף לא מדובר כאן על 'תביעה ייצוגית'. בדבריהן ישנה הדגשה דווקא על ייחודו של המקרה:

"אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ"     (שם ג')

הן לא באות בהתרסה או במטרה לשנות את החוק, אלא לבקש פתרון למצב האנושי הספציפי שנקלעו לתוכו. הערעור התקבל, אך לא רק בתור פתרון למצוקתן הפרטית אלא בתור חוק מחייב לדורות.

ברם, הגדרת העניין כ'משפט' זוקקת עיון נוסף. משפט מעצם הגדרתו מתנהל בין שני צדדים, בעוד הרושם המתקבל מפרשתנו כי הן אך מצביעות על קיפוח מצד חוקי הבורא. באין 'נתבע' גלוי לעין, לכאורה אף כאן היה מתאים יותר הניסוח "עמדו ואשמעה מה יצווה ה' לכם".

ד. כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים

בסיום הספר אנו קוראים על התפתחות בעניינן של בנות צלפחד:

"וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמְרוּ אֶת אֲדֹנִי צִוָּה ה' לָתֵת אֶת הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַה' לָתֵת אֶת נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו: וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ: וְאִם יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן: וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו: וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"     (שם ל"ו, א'-ט')

עתה מקבלת הגדרת העניין כ'משפט' משמעות הרבה יותר מוצקה, כשמתבהרים הצדדים. בני יוסף חשים ניזוקים מגזר הדין. הם מתייצבים לפני משה כשבידם כתב ההגנה המשתמש בדיוק באותו מטבע לשון, עליו סמכו התובעות בטענתן.

בכך, אנו נרמזים כי דווקא הטיעון שהעלו בנות צלפחד יכול לשמש חרב פיפיות נגדן. נראה כי המקרא מקפיד לשמור על הקשר בין הפרשיות, ואף בני יוסף מתבשרים באותו לשון שנענו בו בנות צלפחד: "כן מטה בני יוסף דברים".

ה. וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה'

ברם, מהשוואת הפרשיות שוב בולט הבדל משמעותי. בנות צלפחד הציגו מקרה ייחודי שהיווה תקדים, ואכן משה נצרך להימלך בגבורה כדי למצוא את הפתרון הנכון. ברם, בשעה שנגשו אליו בני יוסף והגישו את הסתייגותם, המקרא לא מתאר שוב בדרמטיות חוסר אונים מצד משה, כשבעקבותיו פנייה ל-ה'.

היה מתבקש שמשה יפנה ל-ה' אף עתה, שהרי כפי שהמקרה המקורי היה חדש לו, אף ההסתייגות צריכה שתהיה נידונת באותו מטבע. אולם, המקרא לא מזכיר פנייה ל-ה', אלא מציג מיד את התשובה:

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל פִּי ה' לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים"   (שם ל"ו, ה'-ו')

גם הניסוח מעלה תמיהה, השאלה נשאלה בשמם של בני יוסף, בעוד התשובה ניתנה לבנות צלפחד.

נראה, כי אכן משה לא פנה שוב ל-ה', והמקרא מבקש להדגיש כי את תשובתו הוא נותן על סמך אותה תשובה שניתנה כבר לבנות צלפחד.

לאמיתו של דבר, הפתרון שמציג משה אינו כה מהפכני והוא אף מצליח כך לספק את שני הצדדים. אדרבא, דווקא פשטותו של פתרון זה, באה להעמיד באור פחות זוהר את בקשתן של בנות צלפחד.

בנות צלפחד תבעו צדק במשפטן ואכן זכו בטענתן. אולם, דווקא בעקבות העובדה שתביעתן נבעה מהמישור הפרטי שלהן, לא השכילו להבין את התשובה שניתנה להן, על השלכותיה הלאומיות.

ו. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ?

בנות צלפחד לא תבעו את חלקן בתור מי שהן, כיוון שהיו מודעות לכך שבנות אינן יורשות נחלה. הן תבעו ייצוג צודק, בשם המשכה של 'משפחת אביהן'.

אולם, הן התעלמו מהעובדה של'משפחת אביהן' ישנה תכונה נוספת, והיא מהווה חלק מ'מטה אביהן'. בנות צלפחד קבלו את התשובה במובן המצומצם שלה, שסיפק אותן, ופנו לדרכן. אך משה שמע יותר מכך. הוא שמע את דאגת התורה לשימור שם האב על נחלתו.

כאשר הגיעו בני יוסף, משה לא נותר חסר אונים ונזקק לפנות מחדש ל-ה' כיוון שהתשובה כבר הייתה בידו. אותה זכות לשימור שם האב על נחלתו, שעומדת לזכות בנות צלפחד, מחייבת אותן להכיר בשימור אבי משפחת אביהן, אבי המטה, על נחלתו.

ראייה רחבה זו נעלמה ממבטן של בנות צלפחד. רק פנייתן של בני יוסף הביאה למבט השלם על פרשייה זו. לשם כך השתמש המקרא בביטויים זהים כדי לסמן שמדובר על אותו ציווי בדיוק.

ז. אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם

לאור הבנה זו של פרשיית בנות צלפחד, נבקש לעיין בטענת הטמאים בפרשיית 'פסח שני':

"וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח: וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא: וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַ-ה': בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שם ט', ד'-י"א)

ננסה לצייר בעיני רוחנו את המתרחש. המולה שוררת במחנה ישראל, באשר כל העם מתגודד סביב אוהל מועד ועסוק בהכנות לקראת חג הפסח, כשבמרכזן הקרבת הקרבן. מאחורי כל העם נותרים קבוצת הטמאים, כשנפשם כלה בהביטם אל בני משפחתם העסוקים בהכנות קדחתניות, בעוד הם נעזבו בצד, למר גורלם.

ככל שהזמן עובר, עיניהם כלות, עד שהם אוזרים עז בנפשם ומפלסים את דרכם למשה ואהרן. הם מבקשים על נפשם לחוות את תחושת השייכות לחג ככל אדם מישראל. משה נאלם דום למצוקתם, השעה עוברת ואין מקום לעיין בדבר, והוא מחליט להביא את המקרה להכרעה עליונה.

אם קראנו נכון את הפסוקים הרי שנכונה לנו הפתעה. התשובה לטמאים הינה שלילית! הם לא קבלו את מבוקשם. הם בקשו להקריב בפסח ראשון, כדי לא להיגרע מהקריב את קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל. כתשובה לעתירתם, הם זכו באפשרות להקריב את קרבן ה', אך במועד מיוחד, שאינו בתוך בני ישראל. כך אמנם לא יחמיצו את הקרבתם, אך באופן שלא יכתים את טהרת הכלל[4].

ח. לָמָּה נִגָּרַע?!

יש לעמוד על הצד השווה בין טענת הטמאים בפסח לבין בנות צלפחד. שניהם זעקו על קיפוח, על רצונם להוות חלק מהכלל – הכלל שדחה אותם. בשניהם, בתשובה לעתירתם נרמז כי הבקשה להוות חלק מהכלל טומנת בחובה דרישה להבנת מעמדו של הכלל.

זכותו של כל יחיד לציין את יציאת מצרים, אך זו אינה זכותו הקניינית הפרטית אלא רק מתוקף שייכותו לעם ישראל שיצא ממצרים. לאור זאת, לא יכולה זכות זו להכתים את הקרבתו האחידה של הכלל, בתנאי הטהרה המתבקשים מתוקף מעמדו[5].

גם במקרה שהבת יורשת נחלה, עליה להיות זהירה שלא תיפגע במאמציו של שבטה לשמור על נצחיות מורשת נחלתו.

נמצא, שבשתי פרשיות אלו מלמד אותנו המקרא פרק באיזון בין האינטרס הציבורי לפרטי. פעמים הכלל פוסח על זכויותיהם של פרטיו, מפאת המסה האדירה שלו. אם לא יתעורר הפרט לדאוג לזכויותיו, הן עלולות להירמס מבלי משים תחת רגליה של המכונה הציבורית. מצד שני, האיזון מתקבל רק כשהפרט ישכיל להבין כי הבסיס לתביעתו הינה שייכותו אל הכלל. מכוח זה, עתירתו צריכה לטמון בחובה מידתיות נכונה, שתבטא בתוכה את מחויבות היחיד לסביבתו.