פינחס | 'יפקד ה' א-לוהי הרוחות לכל בשר איש על העדה'

טרם פטירתו, משה רבנו מבקש מה' שימנה תחתיו מנהיג ראוי לעם ישראל:

וַיְדַבֵּר מֹשׁה אֶל ה' לֵאמֹֽר.

יִפְקד ה' אֱ-לֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה.

אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה.

(במדבר, כ"ז, טו - יז).

משה רבנו מכנה את הקב"ה בשם "א-להי הרוחות לכל בשר"; מהו פשר הכינוי? מדוע משה רבנו משתמש בו בהקשר זה? ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, בספרו קדושת לוי, עוסק בשאלות הללו:

"יפקוד ה' א-להי הרוחות לכל בשר" כו' (במדבר, כ"ז, טז). הכלל, יש ללמוד זכות על ישראל מה שאינם עושין רצון הבורא בתמידות כמלאכים, מחמת שהם טרודים בפרנסתם. וזהו שאברהם אבינו היה איש חסד (עיינו זוהר הקדוש, חלק א', מז, זוהר חדש, כו:), והיה מלמד זכות, ולכך נתן להם להמלאכים לאכול (בראשית, י"ח, ה - ח), להראות להם הצטרכות בשר ודם כדי שלא ילמדו חובה על ישראל. וזה שאמר משה "א-ל א-להי הרוחות לכל בשר" (במדבר, ט"ז, כב), שהאדם מחמת שהוא בשר ודם, הצטרכות של אדם בפרנסתו, ומחמת זה הוא לפעמים אינו עובד ה' בתמידות.

(קדושת לוי, פרשת פינחס).

במשפטים הללו מסביר ר' לוי את יצחק את משמעות הכינוי "א-להי הרוחות לכל בשר". ה' ברא את האדם משני קטבים מנוגדים: מצד אחד, ניתנה באדם נשמה אלוקית ששייכת לעולמות הרוח; ומצד שני, יש לאדם גוף חומרי שנוצר מעפר.[1] מבנה קוטבי זה מאפשר ללמד זכות על האדם שלא תמיד מצליח לעמוד באתגרים הרוחניים, שהרי הוא צריך במקביל לעיסוק הרוחני גם להשביע ולפרנס את הגוף החומרי. בהמשך הדברים מסביר ר' לוי יצחק את הקשר שבין הכינוי "א-להי הרוחות לכל בשר" לבין בקשתו של משה רבנו למצוא מחליף ראוי להנהגת עם ישראל:

וזהו שאמר 'יפקוד ה' א-להי הרוחות לכל בשר', כלומר שופט ומנהיג שילמד תמיד זכות על ישראל: כמו שאתה לומד זכות על האדם שאינו עובד אותך בתמידות, כן ביקש משה שיעמוד מנהיג לישראל שילמד תמיד זכות על ישראל. וזהו 'יפקוד ה' א-להי הרוחות לכל בשר', כמו שאתה "א-להי הרוחות לכל בשר" ואתה מלמד זכות עליהם, כן פקוד "איש על העדה", שמנהיג לישראל יהיה גם כן מלמד זכות על ישראל.

(שם).

לפי הסברו של ר' לוי יצחק, משה רבנו מבקש מה' שלמנהיג שמחליף אותו תהיה יכולת ללמד זכות על עם ישראל. כמו שה' הוא "א-להי הרוחות לכל בשר", דהיינו מודע לחולשות ברואיו ולכן יכול ללמד עליהם זכות, כך גם המנהיג צריך להיות אדם שיודע להכיר בחולשות עם ישראל, ומסוגל ללמד עליהם זכות בכל מצב.

נאים ויפים הדברים למי שאמרם, שהרי ר' לוי יצחק ידוע בכינוי "סנגורם של ישראל". ישנם סיפורי חסידים רבים על הנהגתו התמידית של ר' לוי יצחק, שבכל מצב חיפש את נקודת הטוב ולימד סנגוריה על עם ישראל. נספר את אחד הסיפורים המיוחדים שבו לימד ר' לוי יצחק סנגוריה על ישראל:

בימי ה"סליחות" שקודם ראש-השנה ראה פעם הצדיק ר' לוי-יצחק מברדיטשב קטרוגים גדולים למעלה על ישראל. אף הצדיק ר' ברוך ממז'יבוז' כתב לו מכתב קצר, והודיעו שבימים הנוראים של שנה זו עליו לעמוד על המשמר ולעורר רחמי שמים. התחיל הצדיק מברדיטשב לחפש אחרי איזו זכות מיוחדת, שתוכל להכריע את טענות המקטרגים. וביום אחד, אחרי שגמר את ה"סליחות", יצא מבית הכנסת והלך אל אחת הסמטאות בשכונת העניים. תעה שם הצדיק ביקש וחפש, עד שפתאום ראה כמו אור זורח על בית נמוך ורעוע, והבין כי פה המקום שהוא מבקש. נכנס לבית, וראה אישה צעירה יושבת, ראשה עטוף במטפחת והיא קוראת ב"תחינות". נזדעזעה האישה כשראתה את הצדיק בביתה, כי ידעה שדרכו של הצדיק ללכת בימי ה"סליחות" לבתי החוטאים לעוררם לתשובה, וכיון שבא גם אל ביתה, ודאי שהיא חוטאת. התפרצה בבכייה ואמרה:

אמנם חטאתי, רבי וקדושי, אבל כבר עשיתי תשובה, וכל מה שביכולתי עשיתי כדי למרק את עווני.

אמר לה הצדיק:

אל תתעצבי, בתי, לא חוטאת את, ואדרבה יש לך זכות גדולה בשמים. אנא, ספרי לי את אשר קרה לך.

והאישה סיפרה:

אבי ואמי דרו בכפר, סמוך לברדיטשב, והיו מתפרנסים מהמחלבה שחכרו מאת אדון הכפר. כשמתו הייתי כבת שבע עשרה שנה, והלכתי אל ה"פריץ" לבקשו שלא ידחני מ"חזקת" אבותי. תיכף כשראה אותי ה"פריץ" בערה בו אש התאווה והתחיל לדבר באזני דברים גסים וגם ניסה לנגוע בי בידיו. דחיתי אותו בידי ואמרתי לברוח ואז שינה את טעמו והתחיל לדבר אלי רכות: חלילה לי לעשות לך רעה. אני נותן לך את המחלבה בחכירה לשלש שנים ובחצי המחיר, אך תני לי לנשק את מחלפות שערך היפות. ובדברו תפס בשתי ידיו מחלפותי הארוכות ונשקן בתאווה. כשחזרתי הביתה לא מצאתי מנוחה לנפשי, וכל אותו הלילה לא נתתי תנומה לעיני. בבוקר לקחתי את המספרים וגזזתי את שערותי, וממחרת היום עזבתי את הכפר ואת המחלבה והשתקעתי בעיר. פה הייתי משרתת שנים אחדות בבתי עשירים, עד אשר נישאתי לאיש. זה כשנה מת עלי בעלי, ולבי נוקפי כי בחטאי מת.

ואיפה המחלפות הגזוזות? - שאל הצדיק.

רק תלתל אחד - השיבה האישה - נשאר לי לזיכרון מן הצמות הארוכות שלי. כשלבי מתמלא צער על רוע מזלי, עניי ועמלי, אני מוציאה את התלתל הזה, מביטה עליו וזוכרת את עוון נעורי ומצדיקה עלי את הדין.

דמעה נזלה מעיניו של הצדיק, והוא נפטר ממנה בברכה.

כשהגיע יום ראש השנה הרגישו כל המתפללים בבית הכנסת שהצדיק עובד עבודה מיוחדת בכל כוחותיו ובמסירת נפש להעלות את תפילותיהם של ישראל לכסא הכבוד ולבטל את ה"דינים". קודם התקיעות הלך לטבול עוד הפעם במקווה, והרבה הפעם בכוונות וייחודים בשעת הטבילה יותר מבכל השנים. והנה נכנס הצדיק לבית הכנסת ועלה על הבימה לתקיעת שופר. עמד ושתק, וגניחות ואנחות מתפרצות מתוך גרונו. פתאום הרים את ראשו, נשא עיניו למעלה, ואמר:

ריבונו של עולם! אם עווננו ענו בנו, אם פשעינו מכריעים את הכף לחובה, תיקח נא את תלתל השער של האישה העלובה, תניחהו על הכף השנייה, ואני בטוח כי תלתל זה יכריע לזכותנו.

מיד נעשה רעש בפמליה של מעלה, טענותיו של השטן נסתמו, ושערי שמים נפתחו לרווחה. פני הצדיק נהרו משמחת ניצחון, ואותה שנה הייתה שנת ברכה והצלחה ליהודים.

(סיפורי חסידים למועדים הרב זווין, ירושלים תשס"א, עמודים 32 - 30).