דילוג לתוכן העיקרי

עקב | קריאת שמע המורחבת

לרפואתו של יואל אפרים בן ליבע דאברא כרגע מורדם ומונשם ובמצב קריטי. נא להצטרף לאמירת תהילים
08.08.2017
קובץ טקסט
 
א. קריאת שמע המורחבת
 
שתי הפרשיות של קריאת שמע מספר דברים הן לא רק דומות בנושא ובפרטים, בעיקר בסיומן. הן גם לא רק צמד פרשיות לחובת קריאה וכתיבה בתפילין ובמזוזות. שתי פרשיות אלו הן פתיחה וסיום של 'מצוות האמונה', כלומר, מצוות אהבת ה', יראתו ועבודתו, והרחקת כל הקשור בעבודת אלילים במפגש עם ארץ שבעת העמים.  
 
קל לגלות זאת אם קוראים את פרשיית 'שמע' המורחבת (פרק ו'), וכנגדה את פרשיית 'והיה אם שמֹע' המורחבת (י', י"ב–י"א, כ"ה). בשתי היחידות אנו מוצאים את מצוות ההכרה והתודעה, אהבת ה' ויראתו, עם האזהרה מפני עבודת אלילים.
להלן ההשוואה בין שתי היחידות:
 
פרשיית 'שמע' המורחבת
פרשיית 'והיה אם שמֹע' המורחבת
(ו', ה') "ואהבת את ה' א-להיך                                         בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאֹדך"
 
(י"א, א') "ואהבת את ה' א-להיך
ושמרת משמרתו, וחֻקֹּתיו,
ומשפטיו, ומצותיו, כל הימים".
 
(י"א, י"ג) "...לאהבה את ה' א-להיכם ולעבדו,בכל לבבכם ובכל נפשכם".
 
(ו', י"ג) "את ה' א-להיך תירא, ואֹתו תעבֹד,
ובשמו תִּשָּבֵעַ".
 
(י', כ') "את ה' א-להיך תירא, אֹתו תעבֹד,
ובו תדבק, ובשמו תִּשָּבֵעַ".
 
(ו', ב'-ג') "למען תירא את ה' א-להיך
לשמֹר את כל חֻקֹּתיו ומצוֹתיו, אשר אנכי מצוךָ,
אתה ובנך ובן בנך כל ימי חייך, ולמען יארִכֻן ימיך.
ושמעת ישראל ושמרת לעשות, אשר ייטב לך,
ואשר תרבון מאד, כאשר דבר ה' א-להי אבתיך לך,
ארץ זבת חלב ודבש"
(י', י"ב-י"ג) "... כי אם ליראה את ה' א-להיך,
ללכת בכל דרכיו, ולאהבה אתו,
ולעבֹד את ה' א-להיך,  בכל לבבך ובכל נפשך.
לשמֹר את מצוֹת ה' ואת חֻקֹּתיו
אשר אנכי מצוך היום, לטוב לך".
 
(י"א, ט') "ולמען תאריכו ימים על האדמה,
אשר נשבע ה' לאבֹתיכם לתת להם ולזרעם,
ארץ זבת חלב ודבש".
(ו', ו'-ט') "והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום,  על לבבך. ושִנַּנתם לבניך, ודִברת בם, 
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקוּמך. וקשרתָּם לאות על ידך, והיו לטֹטפֹת בין עיניך.  וכתבתָּם על מזֻזות ביתך, ובשעריך".
(י"א, י"ח-כ') "ושמתם את דברי אלה על לבבכם
ועל נפשכם, וקשרתֶּם אֹתם לאות על ידכם,
והיו לטוטפֹת בין עיניכם.
ולִמדתֶּם אֹתם את בניכם לדבר בם,
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקוּמך. וכתבתָּם על מזוּזוֹת ביתך, ובשעריך".
 
מן ההקבלות האלה ברורה ההקבלה בין פרשיית 'שמע' המורחבת, לבין 'והיה אם שמֹע' המורחבת. והיה אם שמוע מרחיבה ומוסיפה על שמע.
ישנן מספר הקבלות-מרחיבות. המוכרת לכל קורא היא "שמע" ו"והיה אם שמֹע". אולם, בולטת גם ההקבלה המיוחדת בין "את ה' ... תירא ... תעבֹד ... ובשמו תִּשָּבֵעַ" (שם ו', י"ג), שהפסוק המקביל (י', כ') רק מוסיף את "ובו תדבק".
 
ב. הדיבר הראשון על פי מסורת הפסוקים
 
לפני שנתבונן אל תוך 'קריאת שמע המורחבת' לראות מה נתון בתווך, עלינו להתבונן לקשרים הברורים בין פרשיות 'שמע' 'והיה אם שמֹע' בהיקפן המלא, לבין הדיבור הפותח את עשרת הדברים.
כבר הראה הרב מרדכי ברויאר ז"ל[1] את שתי צורות הקריאה הנכונות (לפי המסורה הארצישראלית ולפי המסורה הבבלית), של פתיחת הדיברות.
 
לפי מסורת הפסוקים, "הטעם התחתון", יש לקרוא פסוק שלם בפתיחת הדיברות:
 
"אנֹכי ה' א-להיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים – לא יהיה לך אלהים אחרים על פָּנַי"     (שמות כ', ב')
 
המובן המדויק של "לא יהיה לך ..." הוא האיסור הרוחני, שלא לקבל אלוהות אחרת, אפילו במחשבה.[2] לכן, כל הפסוק כולו עוסק בעיצוב ההכרה והתודעה. רק בפסוקים הבאים מדובר באזהרות מעשיית פסל ותמונה, מהשתחוויה ומעבודת אלילים. זאת, כיוון שיכול אדם לחטוא במחשבה על קבלת אלהים אחרים, מבלי לעשות פסל ותמונה, וגם יכול לחטוא בעשיית פסל ותמונה (ואפילו להשתחוות ולעבוד חלילה) מבלי להכיר בהם במחשבתו.
 
ברור שכל אחד מהאיסורים האלה עומד בפני עצמו (ואכן הם נמנים בספר המצוות לרמב"ם כ-4 לאוים[3]). ההבחנה העיקרית היא בין "לא יהיה לך", לבין "לא תעשה לך... לא תשתחוה להם, ולא תעבדֵם". זהו ההבדל שבין האיסור הרוחני על קבלת אלוהות אחרת בהכרה ובתודעה, לבין האיסורים המעשיים נגד עשיית פסל ותמונה, ונגד השתחוויה ועבודת אלילים.
 
התבוננות קלה בדברים פרק ו' תראה לנו מיד, שכולו מרוכז בתחום ההכרה והתודעה. הפרק מתחיל במצוות ייחוד ה', "ה' א-להינו ה' אחד", וממשיך למצוות אהבת ה', יראתו, עבודתו, והשבועה בשמו. בסיום, מגיע הפרק לאזהרות, שגם הן מכוונות לתודעה ולהכרה. ישנן שלוש אזהרות כאלו:[4]
 
"הִשָּמֶר לך פן תשכח את ה', אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים"   (דברים ו', י"ב)
"לא תֵּלכון אחרי אלהים אחרים, מֵאלהי העמים אשר סביבותיכם"    (שם י"ד)
"לא תְּנַסּוּ את ה' א-להיכם, כאשר נִסיתם בַּמַּסָּה"    (שם ט"ז)
 
שלושת האיסורים הללו הן איסורים של תודעה. לא תשכח, לא תקבל השפעה זרה[5] ולא תעמיד בניסיון. שני הראשונים מכוונים במדויק אל שני חלקי הפסוק הפותח את הדיברות: לא תשכח את ה' המוציאך ממצרים, ולא תלכו אחרי אלוהים אחרים.
 
מכאן עולה שכל פרק ו': הפתיחה, פרשת 'שמע', והפרשיות הצמודות לה אחריה,[6] מכוונות במדויק אל הדיבור הראשון בעשרת הדברים (לפי קריאת הטעם התחתון). דיבר זה כולל בעיקרו את קבלת מלכות ה' לבדו, זכירתו כמוציאנו ממצרים, אהבתו-יראתו-עבודתו, ואיסור על כל מחשבה אחרת ותודעה זרה. בכלל זה, ישנו גם איסור על פקפוק והעמדה בניסיון.
 
כשאנו פותחים וקוראים את פרק ז', אנו מגלים מיד את המעבר אל המאבק נגד עבודת אלילים במעשה. במסגרת זו, מופיע גם האיסור נגד בריתות וחתונות עם עמי כנען עובדי האלילים, וחובת הניתוץ וההרס של כל פולחניהם.
ברור אם כן, שהמצוות המתפרטות אחרי עשרת הדיברות, מסודרות לפי הדיברות. במילים אחרות, עשרת הדיברות הם כמו אבות, והמצוות הן כתולדותיהן.[7]
 
בכך, התולדות מעידות על האבות: הדיבר הראשון מכוון כולו לעיצוב ההכרה והתודעה, וכולו מתפרט למצוות 'אמונה' בתחום הרוחני. בכלל זה, כלולות גם האזהרות והלאוים הכלולים בדיבור הראשון. אין אלו מצוות 'עשה', ו'לא תעשה', אלא מצוות 'דע והכר וזכור' > 'אהב ותירא ועבוד' > 'הִשָּמֶר מן השכחה, מן ההשפעה הזרה ומפקפוקי ניסיונות'.
 
ג. הדיבר הראשון על פי המסורת הבבלית
 
אולם הרב ברויאר ז"ל הוכיח גם קריאה אחרת, לפי המסורת הבבלית, "טעם עליון". לפי מסורת זו, הדיבור הראשון איננו אלא "אנֹכי ה' א-להיך, אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים"[8]. לפי זה, כל ארבעת הלאוים[9] שייכים לדיבור השני של אזהרות עבודה זרה, החל מאיסור קבלתה ואיסורי ההשפעה והפקפוק, עד לאיסורי העשייה והפולחן.
 
מסתבר, שגם קריאה זו מעוגנת בפירוט המצוות שבפרשת 'שמע' ובפסוקים שאחריה עד סוף פסוק י"ג. כל המצוות הללו באות לעצב הכרה ותודעה ע"י הוראות חיוביות: 'דע והכר וזכור' > 'אהב ותירא ועבוד' > 'והִשָּמֶר מן השכחה'.
אכן, האזהרה של פסוק יב היא ההוכחה המכרעת לכך שהדיבור 'אנכי'[10] הוא דיבור מחייב, תובע ידיעה וזכירה. שהרי, יש על הדיבר הראשון איסור שכחה כשלעצמו:
 
"השמר לך פן תשכח את ה', אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים"     (דברים ו', י"ב)
 
כל ניסיון[11] לפרש את דיבור 'אנכי' רק כפתיח לאיסורי "לא יהיה לך ...", חייב להתנפץ אל מול אזהרת השכחה המפורשת בלשון "אשר הוציאך מארץ מצרים, מבית עבדים". בנוסף, למול ריכוז מצוות התודעה וההכרה (עוד לפני כל עשייה), שבפרשת 'שמע' ובפסוקים שמסביב לה.  
 
ד. קריאת הרמב"ם במהלך הפסוקים
 
עיון קצר בשיטת הרמב"ם, כפי שבאה לידי ביטוי גם בספר המצוות וגם ב'משנה תורה', תראה שבדיוק כגישה השניה פירש הרמב"ם גם את התורה וגם את חז"ל.
המצוות הראשונות שמנה הרמב"ם הן:
  1. ידיעת[12] מציאותו – "אנֹכי ה' א-להיך"[13].
  2. ידיעת ייחודו – "שמע ישראל, ה' א-להינו ה' אחד".
  3. אהבת ה' – "ואהבת את ה' א-להיך".
  4. יראת ה' – "את ה' א-להיך תירא".
  5. עבודתו – "אֹתו תעבֹד".[14]
  6. להידבק בחכמים – "ובו תדבק".
  7. להישבע בשמו כשנצטרך לקיים דבר – "ובשמו תִּשָּבֵעַ".[15]
  8. ללכת בדרכיו – "ללכת בכל דרכיו" (דברים י', י"ב )/ "והלכת בדרכיו" (שם כ"ח, ט').
כל המצוות הללו, חיובן העיקרי בא מפרשיות קריאת שמע המורחבת, מפרשת 'שמע' > 'והיה אם שמֹע'.
  1. לקדש את שמו – "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כ"ב, ל"ב). זו המצוה הראשונה, שהרמב"ם מונה ממקור אחר זולת ספר דברים. הדבר נעוץ בתוכנה ומשמעותה, שמתקשרים למצוות 'האמונה'.
מכאן והלאה חוזר הרמב"ם למצוות מקריאת שמע.
  1. קריאת שמע ערבית ושחרית – "ודִברת בם... בשכבך ובקוּמך".
  2. ללמוד תורה וללמדה – "ושִנַּנתם לבניך".
  3. להניח תפילין של ראש – "והיו לטֹטפֹת בין עיניך".[16]
  4. להניח תפילין של יד – "וקשרתָּם לאות על ידך".
  5. לעשות ציצית – "ועשו להם ציצִת" (במדבר ט"ו, ל"ח). זו המצוה השנייה, שהרמב"ם מצרף למצוות קריאת שמע המורחבת שלא מספר דברים. כמובן, על פי קביעת חז"ל לצרפה לקריאת שמע.     
  6. לעשות מזוזה – "וכתבתם על מזוּזוֹת ביתך, ובשעריך".
מה שזכינו להבין בכוונת סדר התורה בספר דברים, במצוות ההכרה והתודעה שמרוכזות בפרשיות קריאת שמע המורחבת, היא היא הבנת הרמב"ם.
למעשה, היא גם יסוד חיבוריו הגדולים. ספרי הי"ד, 'משנה תורה' שלו, פותחים בספר המדע, ובו הלכות יסודי התורה. הלכות יסודי התורה כוללים הלכות דעות (דהיינו, ללכת בדרכי ה', דרכי מוסר), הלכות תלמוד תורה, הלכות [מחיית] עבודת כוכבים וחוקותיהם והלכות תשובה. רק אחר כך בא ספר אהבה, ובו הלכות קריאת שמע, הלכות תפילה וברכת כהנים, הלכות תפילין ומזוזה וספר תורה[17], הלכות ציצית, הלכות ברכות[18] והלכות מילה.
נוסיף לעיון את העובדה שהש"ס פותח בהלכות קריאת שמע, תפילה וברכות, והן עיקרו של ספר אהבה. נמצא, שהרמב"ם הקדים לפתיחת הלכות הש"ס את ספר המדע - על פי הסדר של מצוות התודעה וההכרה בספר דברים, ועל פי המתווה המפורש של 'אנֹכי ולא יהיה לך' > פרשיות 'שמע' > 'והיה אם שמֹע'.
 
אם כן, ספר 'משנה תורה' של הרמב"ם מבוסס על ספר 'משנה תורה' של משה רבנו.[19] על כך באמת נאמר:[20]
 'ממשה [בן עמרם] עד משה [בן מימון], לא קם כמשה' [בן מימון בעקבות בן עמרם]"
 
 ה. המצוות שבין "שמע" לבין "והיה אם שמֹע"
 
אלו מצוות אנו מוצאים בפרשיות התווך, בין 'שמע' לבין 'והיה אם שמֹע'?
 
פרק ז' כולו עוסק בביעור עבודת אלילים של שבעת העמים, יחד עם איסורי ברית וחיתון, והרחקות מן החרם והשלל במלחמה נגדם.
 
פרק ח' כולו עוסק בחובת הזכירה והברכה על הטוב והשובע שבארץ ישראל, ואזהרה מפני השכחה הצפויה. זו ברכת המזון המחויבת מן התורה (מצוה י"ט בספר המצוות). פרק זה דומה בניסוחיו ובתוכנו לפרק ו' (פרשיית 'שמע'), כמו גם לנאמר בפרק י' מפסוק י"ב עד אחרי פרשיית 'והיה אם שמֹע' בפרק י"א. התוכן של ברכת המזון משתלב היטב בתוכן של קריאת שמע – שתיהן מצוות של דיבור שמעצב תודעה והכרה.
 
פרק ט' (ובכללו גם פרק י' פסוקים א'-י"א[21]) כולו הוא תוכחה על חטאי המדבר. בעיקר, מדובר על חטא העגל, שרק הוא מפורט ביותר. לפיכך, יש כאן מיקוד התוכחה בחטאי עבודה זרה.
 
קל לראות, שכל הפרשיות קשורות לגמרי לשני הדיברות הראשונים, והמבנה הכולל שלהם הוא כדלקמן:  
 
א
ב
מצוות 'האמונה' – תודעה והכרה, זכירה, אהבה, יראה ועבודה.
 
אזהרות מפני שכחה, מפני השפעה זרה ומפני פקפוקי ניסיון.
 
 
"שמע ישראל" – מצוות ביעור עבודת אלילים, והרחקות ממנה ומעובדיה.
הודאה על הטוב וברכת המזון
 
אזהרה מפני שכחה
 
 
תוכחה נגד עבודה זרה של חטא העגל (וחטאי המדבר).
חזרה ליראת ה' ולאהבתו, לזכירה ולתודעה.
 
חזרה לאזהרה מפני עבודת אלילים–ולתוכחה.
 
 
 
זהו המבנה של פרשיות קריאת שמע המורחבת, בספר דברים. 'שמע' ו'והיה אם שמֹע' הם הפתיחה והסיום. בתווך, מצוי איסורי עבודת אלילים ותוכחת חטא העגל. בין שני פרקים אלה מצויים הודאת ברכת המזון עם הזכירה ונגד השכחה. תבנית הסדר היא: א-ב-א-ב-א.
 
ו. קריאת שמע ההיסטורית
 
יש כמה סימנים לכך, שאבותינו היו קוראים באמת מעשרת הדיברות עד סוף 'עקב', קריאת שמע מלאה ומורחבת. טקסטים אחדים מימי בית שני,[22] שנמצאו (בעיקר בקומראן[23]) מרמזים על קריאה רצופה מעשרת הדיברות עד פרשת 'שמע'. בנוסף, ישנן עדויות גם על קריאה של פרק ח' (אולי בהקשר של ברכת מזון).[24]
 
ברור גם ממקורות חז"ל, שבימי בית שני היו קוראים בכל יום את[25] עשרת הדיברות > פרשת 'שמע' > 'והיה אם שמֹע'. רק לאחר החורבן, בהתגברות הלחץ הנוצרי,[26] השמיטו את עשרת הדיברות. אז, נותרה קריאת שמע שלנו, שהיא קיצור המצוות של עיקרי הדברים שבספר הברית, ספר דברים.
 
האם ייתכן קיצור לתורה, או לספר דברים? למען האמת, אי אפשר בלי קיצור התורה, וקיצור הדברים! לכל חוזה ולכל ספר ברית,[27] חייב להיות קיצור מובן ושווה לכל נפש.
 
כל מי שחתם על חוזה יודע, שכמעט ואי אפשר לקרוא את כל הסעיפים הרבים ואת כל האותיות הקטנות, להעמיק ולהבין, בטרם חתימה. חתימה, שאחריה כבר אי אפשר להתחרט מבלי לשלם מחיר, לפעמים כבד. מה עושים מלכים ושליטים, לפני שהם חותמים על חוזים מכריעים? הרי ברור לכל, שהם לא קראו אפילו חלק קטן. איך הם חותמים?
 
התבוננתי וראיתי בשידור טלוויזיה, איך חתמו נשיא אמריקני ונשיא רוסי על הסכם גלובלי והיסטורי לפירוק נשק להשמדה המונית. לפני כל אחד מהם היה מונח עותק שלם של החוזה: כרך עבה מאד, שכל אחד רואה ומבין שהנשיא החותם לא קרא אותו מעולם. לא זו בלבד, אלא גם שום אדם לא קרא אותו מכריכה עד כריכה, כי כל פרק נערך על ידי קבוצת מומחים ספציפית. והנה, לפני כל אחד מהם היה מונח גם תקציר דק, שכל אדם יכול לקרוא ולהבין.
 
ברגע ההיסטורי של החתימה על פירוק נשק השמדה, רגע שנושק ולו במעט לחזון ישעיהו בן אמוץ על כיתוּת חרבות, חתמו שני הנשיאים גם על שני הכרכים העבים, שאיש מהם לא קרא, וגם על שני התקצירים, שהם עצמם, וכל אדם, יכולים לקרוא ולהבין.
 
באותו רגע עמדו דמעות בעיני, ואמרתי: "כמה גדולים דברי חכמים!". הלוא זהו הרעיון של קריאת שמע המקוצרת, שכל אדם בישראל יכול לקרוא פעמיים בכל יום, ולהבין, להפנים ולזכור. אי אפשר לקרוא בכל יום שבעה פרקים מספר דברים, ואילו היה חיוב כזה, זה היה נראה ונשמע כמו מלמולי תחנון של שני וחמישי, שרבים שמחים אם יש איזה תירוץ הלכתי קלוש, כדי לחמוק מן 'העונש' הזה.
 
כאשר הגיע מלך בישראל לשבת על כסא ממלכתו, חייבה אותו התורה לכתוב:
 
"...את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכהנים הלוים: והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' א-להיו, לשמֹר את כל דברי התורה הזאת, ואת החֻקים האלה לעשֹתם"    (דברים י"ז, י"ח-י"ט)
 
האם היה שם ספר תורה שלם ועבה,[28] שהמלך יוכל לקרוא בו "כל ימי חייו" (ורק טרדותיו הרבות ימנעו זאת ממנו)? או, לחלופין, היה שם גם תקציר, שגם אותו ניתן לקרות "ספר התורה", ואותו יכול המלך לקרוא בכל יום ולזכור בעל פה?
בעיני, ברור שהיה לפניו תקציר.
 
במצוה האחרונה שבתורה,[29] שבסוף ספר דברים (ל"א,י-יג) בפרשת 'הקהל', נאמר:
 
 "...תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל, באזניהם. הַקהֵל את העם, האנשים והנשים והטף, וגֵרך אשר בשעריך, למען ישמעו ולמען ילמדו, ויָראו את ה' א-להיכם, ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת"     (שם ל"א, י'-י"ג)
לפי לשון הכתוב אנו מבינים, לכאורה, שחובה לקרוא במעמד 'הקהל' את כל התורה כולה, או לפחות את 'משנה התורה', כל ספר דברים. אולם, מדברי חז"ל אנו למדים אחרת:
 
 "וקורא מתחילת 'אלה הדברים' עד 'שמע', 'והיה אם שמֹע', 'עַשֵׂר תעַשֵׂר', 'כי תכַלֶּה לַעְשֵׂר', פרשת המלך, ברכות וקללות, עד שגומר כל הפרשה"      (סוטה ז', ח')
בתוספתא מובאת דעתו של רבי יהודה:
 
"לא היה צריך להתחיל מראש הספר, אלא מן 'שמע' ... ועד סוף פרשת המלך "     (תוספתא סוטה ז', י"ז)
 
ברור לדעת כולם, שאין קוראים במעמד 'הקהל' את כל חמישה חומשי תורה וגם לא כל ספר דברים, אלא קיצור. בהכרח, המילים "תקרא את התורה הזאת" מכוונות לקיצור. מסתבר, שכך הדבר גם במקומות נוספים בספר דברים, ובמקרא בכלל.
הרמב"ם (הלכות חגיגה ג', ג') כתב בפירוש, שהקורא מדלג מ'שמע' ל'והיה אם שמֹע', וכן מדלג מ'עַשֵׂר תעַשֵׂר' ל'כי תכַלֶּה לַעְשֵׂר'. אלא, שהרמב"ם פסק (כדרכו) כחכמים שבמשנה, ולא כרבי יהודה שבתוספתא.
 
על כך נצטערתי פעם צער גדול, במעמד 'זכר להקהל', שנתאספו אליו כעשרת אלפים יהודים ברחבת הכותל בירושלים, בחול המועד סוכות של מוצאי שביעית. הקורא התחיל מתחילת 'אלה הדברים' כפסק הרמב"ם, וכעבור כעשר דקות, עוד לפני שהגיע לעשרת הדיברות ולקריאת שמע, כבר פקעה סבלנות הקהל. אנשים, נשים וטף (שבאו רק לשם המעמד), כבר היו משוחחים שיחות נעימות של חג, כמו אחרי התפילה בבתי הכנסת. כך הלכה לאיבוד הזדמנות יקרה מפז, לקרוא ברושם רב עשרת הדיברות, ולקרוא כולם יחד בקול רם קריאת שמע, בתחושת רוממות שלא תישכח.
 
אילו חשבו המארגנים אז, שיש רק עשר דקות זמינות לקשב עמוק של קהל רבבות, היו מבינים, שאפשר לקרוא רק עשרת הדיברות וקריאת שמע מקוצרת.
 
קריאת שמע שלנו איננה אלא קיצור מצוות התודעה וההכרה שבספר דברים, אשר נובעות משני הדיבורים הראשונים בעשרת הדיברות.     
 

[1] לאחרונה, בספרו פרקי מקראות, אלון שבות תשס"ט, פרק י', עמודים 157-142; ובספרי (עם הרב שאול ברוכי) מקראות לפרשת יתרו, עמודים 182-172.
[2] ראו רמב"ן בפירושו לתורה, על "לא יהיה לך ..."(ה', ו'), בהסתמכו גם על תרגום אונקלוס.
[3] בחלק הלאוים של ספר המצוות, א'-ב'; ה'-ו'; אמנם הרמב"ן השיג שם על כך, וראה את כולם כלאו אחד, כולל.
[4] 'הִשָּמֶר .. פן' הוא לשון אחרת של אזהרה, כלומר, 'לאו'; וראו לאו י' בספר המצוות לרמב"ם.
[5] כאשר הסכים שלמה ואישר לנשיו להקים במות לאליליהן, נכתב עליו (מלכים א' י"א, ד'-י'): "וילך שלמה אחרי ...". וראה שם בפסוק י', שעל הציווי הזה עבר שלמה. לעומת זה, נכתב אצל אחאב (מלכים א' ט"ז, ל"א) "וילך ויעבֹד את הבעל, וישתחוּ לו". 
[6] הפרשיה הצמודה אחרי 'שמע' פותחת במילים 'והיה כי יביאך ה' .. אל הארץ ..." (דברים ו',י'). פתיחה זו מחייבת השוואה עם שמות פרק י"ג (פרשיות התפילין). ואכן, יש הקבלה רחבה בין שמות י"ג לדברים ו'.
[7] בדומה למושגי השבת, משנה שבת פרק ז'.
[8] ראו בספרו של הרב ברויאר (לעיל הערה 1), עמודים 146-144; ועמודים 151-149.
[9] "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא תעשה לך פסל... לא תשתחווה להם ולא תעבדם..."
[10] כמו הפסוק בתהילים:
"שמע עמי ואדברה, ישראל ואעידה בך – א-להים א-להיך אנכי"       (תהלים נ', ז')
וראה דברים שהוספתי על דברי אבי מורי ז"ל בספרו, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס"ו), עמודים 116-115, על ההבדל בין 'אני' ו-'אנכי' בלשון המקרא.
[11] ראה דברי רמב"ן בהשגות על הרמב"ם למצוה א', בהסברת שיטת בה"ג, שלא מנה את יסודות האמונה כמצוות. אולם הרמב"ן עצמו מסכים עם הרמב"ם בשאלה מכרעת זו, ראו דבריו למצוה א' בחלק הלאוים.
 [12]כפי שתרגם הרב יוסף קאפח זצ"ל: "ידיעת מציאותו", ולא "האמנת מציאותו", כתרגום התיבוני. וראו הויכוח על תרגום המונח במורה הנבוכים, חלק א' פרק נ', בין ההערה בתרגומו של הרב קאפח (שיצא במוסד הרב קוק בירושלים), לבין התרגום וההערה של מיכאל שורץ (אוניברסיטת ת"א, תשס"ג).
[13] הרמב"ם קרא שלוש מילים אלה בפני עצמן, בסימן קריאה, ורק אחר כך באה ההזכרה של יציאת מצרים כאמירה שנייה; כל זה בניגוד יסודי לקריאתו  של ריה"ל בתחילת ספר הכוזרי (מאמר א', י"א-כ"ה), שמדגיש את התגלות ה' בהיסטוריה של עם ישראל, לעומת הדגשת הרמב"ם את עצם מציאותו הבלתי תלויה.
[14] הרמב"ן בהשגותיו שם חלק על מניית מצוה זו, וסבר ש'עבודת ה'' כתפילה או כלימוד אינם אלא מדרבנן, ולשון 'עבודה' בכתוב הוא ציווי כללי, שאין סופרים אותו כמצוה ספציפית.
[15] הרמב"ן שם חלק גם על מצוה זו. אולם, הוא הסכים עם הרמב"ם בעיקר – בהגדרת מצוות התודעה והזכירה, האהבה והיראה, כמצוות; וראו דבריו בסוף מצוה א' שבחלק הלאוים.  
[16] זה המקום היחיד שהרמב"ם שינה בו מסדר הפסוקים. זאת, בגלל הקדימה המהותית שקודמים תפילין של ראש לתפילין של יד, בהיפוך סדר הנחתם שהוא כסדר הפסוקים.
[17] תפילין ומזוזות הם הסיום הבולט של שתי הפרשיות בקריאת שמע. אולם, מצוות ספר תורה מופיעה בפרשת המלך שבדברים ובמצות 'הקהל' (המצוה האחרונה בספר דברים ובכלל).
[18] המצוה העיקרית מן התורה בהלכות ברכות היא ברכת המזון. היא עיקרו של פרק ח', במרכזה של קריאת שמע המורחבת.
[19] מרכזיותו של ספר דברים בשיטתו של הרמב"ם בולטת במקומות רבים, כגון, יחסו לניסים (הלכות יסודי התורה פרק ח' ופרק י', בהתאמה לדברים פרק י"ג ופרק י"ח, שלא כמשתמע מספר שמות ומספר במדבר), הרחקת כל הגשמה ביחס ל-ה', בהתאמה לדברים פרק ד' במיוחד; וניסוח הלכות מלכים, בהתאמה לפרשת המלך בדברים.
[20] הערכה זו תואמת לדברי הרמב"ם עצמו בהקדמתו ל'משנה תורה' –
"...שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא ב[ספר] זה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם"                      (הקדמה למשנה תורה)
[21] סימון פרק י' בספר דברים הוא טעות של מחלקי הפרקים (ראשוני הנצרות) – כי חציו הראשון משלים לפרק ט', וחציו השני פותח לפרק י"א.
\[22] כמו פפירוס נַש שנמצא במצרים, ובו עשרת הדיברות בנוסח מעורב (שמות/דברים), פסוק מקשר ופרשת 'שמע'. ככל הנראה היה זה חלק מסידור תפילה קדום; לתיאור פפירוס נַש ראו מאמרו של מ"צ סגל, לשוננו טו (תשיא) , עמודים 36-28; וראו בספרו של עמנואל טוב על מחקר נוסח המקרא (ירושלים תש"ן), עמודים 96-80.
[23] להבנת הרקע ראו אלישע קימרון, מגילות מדבר יהודה, החיבורים העבריים, יד בן-צבי, ירושלים תש"ע; מגילות קומראן, מבואות ומחקרים (ערך מנחם קיסטר), יד בן צבי, ירושלים תשס"ט; ולרקע ההיסטורי, ראו חנן אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, יד בן-צבי, ירושלים תשס"ד.
[24] כך נראה בטקסט שנמצא במערה 4 בקומראן, והיה כנראה סידור תפילה מימי בית שני – הקוד שלו -    4Q Deut-n  ; וראו מאמרה של ד"ר אסתר אשל,  ב- HUCA LXII (1991) pp. 117-154
[25] משנה תמיד, ה, א.
[26] ראו בירושלמי
"אמר ר' [א]בא... שעשרת הדיברות הן הן גופה של שמע, דרב מתנה ור' שמואל בר נחמן... בדין הוה שיהו קורין עשרת הדיברות בכל יום, ומפני מה אין קורין אותן? מפני טינת המינים (=הנוצרים), שלא יהו [היהודים, בהשפעת הנוצרים] אומרים, אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני"  (ירושלמי ברכות א', ד')
[27] גם בעולם העתיק מוכרים ספרי ברית בין מלכים, ולצידם נמצאו קיצוריהם.
[28] כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות, מצוה י"ז, וביאר עוד במצוה י"ח.
[29] הרמב"ם למד מכתיבת התורה והשירה (אחרי 'הקהל') גם את המצוה על כל אדם מישראל, שיכתוב לו ספר תורה משלו, והצמיד אותה למצות ספר תורה של המלך (מצוות י"ז-י"ח בספר המצוות).  

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)