נשא | פלא ומופת, קדושה ונזירות

מפעולות ההשגחה וסגולת ישראל - פלא ומופת בבדיקת הסוטה

בדיקת מי המרים של הסוטה היא בדרך נס: "והשקה את המים, והיתה אם נטמאה ותמעול מעל באשה, ובאו בה המים המאררים למרים וצבתה בטנה ונפלה ירכה. ...ואם לא נטמאה האישה וטהורה היא, וניקתה ונזרעה זרע."[1] הרמב"ן תמה על כך: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס, זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שייעשה בישראל בהיותם רובם עושים רצונו של מקום."[2] כלומר, אין באף לא אחד מדיני התורה, המצוות והאיסורים דין התלוי בנס, מלבד דין הסוטה. על מה ולמה ראתה התורה לפרוץ את גדרה בפרשת הסוטה? הרמב"ן משיב: "כי חפץ למען צדקו לייסר הנשים שלא תעשינה כזימת יתר העמים ולנקות את ישראל מן הממזרות שיהיו ראויים להשרות שכינה בתוכם...הנס הגדול הזה שהוא נעשה להם לכבודם, ולהיותם עם קדוש." כלומר, בדיקת האישה הנשואה, החשודה בחטא הניאוף , מטהרת את קדושת המחנה. שכן רק שמירה קפדנית על גדרי הצניעות, התרחקות מן הזימה ונקיות מממזרות, גודרת את טהרת מחנה ישראל להשראת השכינה בתוכו. זוהי אפוא המטרה שלמענה יוצאת התורה מגדרה ופועלת בדרך פלא ונס.[3]

בהמש"ח[4] הולך קרוב לדרכו של הרמב"ן בעניין זה, אולם בדגש על עקרון הבדלת ישראל מן העמים: 'ייתכן כי זה [נס מי המרים], מפעולות ההשגחה הפרטית, אשר דבוקה בעם ה' בני ישראל עמו, אשר התנוססה עליהם לפאר את עמו ולהבדיל אותם לעם סגולתו, ולטהר אותם מחטאת אי [ה]צניעות.' ההשגחה הא-לקית הפרטית על עם ישראל דבוקה בו כאש בשלהבת, והיא פועלת שלא על פי חוקי הטבע[5]: 'והיה זה העניין על צד הפלא והמופת אשר גבהו דרכיו מאורחות הטבע.' זהו פשר הנס המסוים שבבדיקת הסוטה במי המרים, כחלק מנס ההשגחה הכללי המתנוסס על ישראל להבדילם מהעמים. על פי דרכו של המש"ח, [בניגוד לרמב"ן], לא השראת שכינה עומדת במרכז השקאת הסוטה כי אם הבדלת ישראל והבלטת ייחודם בין העמים.

תפיסה רעיונית זו, מביאה את בהמש"ח לידי חידוש הלכתי מעניין. חז"ל אומרים שכשם שהמים בודקים את האישה החשודה, הם בודקים גם את החשוד.[6] עוד אמרו חז"ל, שמשקים את הסוטה במי המרים גם אם היא חשודה על ניאוף עם גוי.[7] חיבורן של שתי הלכות אלה מחייב לכאורה מסקנה פשוטה: אם הסוטה הוזהרה ונחשדה לבל תיטמא לגוי, המים הבודקים אותה ייבדקו גם את הגוי החשוד, וייגרמו גם לו את אותם שינויים פיזיולוגיים שקורים לה. אולם בהמש"ח קובע שלא תהא כזאת! מי הסוטה הישראלית לא יועילו לבדוק את מי שאינו מישראל, שהרי כל תכלית הבדיקה היא לסגולת ישראל ולכן: 'אותו [את הגוי], לא בדקו המים. כי לא רצתה ההשגחה להיות הנהגתה על פי המופת באומה נוכריה ובני נכר אשר לא מזרע ישראל המה.' לאמור, נס השקאת מי המרים הוא אקסקלוסיבי לישראל להבדילם בין העמים. אין הוא מסור לנוכרי, אפילו אם זנה עם בת ישראל. את חידושו ההלכתי- רעיוני, תומך בהמש"ח בדיוק מהכתוב. לאחר שהפסוק מתאר מה יקרה לגופה של האישה בשתותה את מי המרים, הפסוק מסיים ואומר: "והיתה האישה לאלה בקרב עמה."[8] מדייק המש"ח: 'ולכן אמר: ''לאלה בקרב עמה'', ולא בעם אחר. שבעם אחר אין המים בודקים, ולכן בהם לא תתפרסם התקלה מהאישה הזאת [הנבדקת במי המרים].' שהרי בשתייתה שלה, לא תתגלה התקלה בגופו של הנואף הגוי.

"נזר א-לקיו על ראשו" - על קדושת הנזיר, מעלתו ונזרו

התורה מכנה את הנזיר "קדוש": "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'."[9] יש מקום להתבונן על אופייה של קדושת הנזיר. מנקודת מבט אחת, פעולותיו והאיסורים המיוחדים שקיבל על עצמו הם אלה שמגדירים את קדושתו. קדושתו ומעלתו באות לידי ביטוי בכך שאינו שותה יין חומץ ושכר, תער לא עולה על ראשו ושמוזהר מפני הטומאה למת. אולם מניעותיו, זהירותו ואיסוריו, ככל שהם מעצבים את ניהוג נזירותו, אין הם קובעים ומגדירים את אישיותו, את רוחו, לבו ונפשו. בהמש"ח לא מקבל את נקודת המבט הזו ודוחה אותה בשתי ידיו: 'אל תדמה שרק בפעולותיו יתקדש אבל הוא בעצמותו אינו קדוש'. לא כן! התורה מדגישה ומכריזה: "כל ימי נזרו קדוש הוא לה'."[10] 'כי הוא נעשה קדוש בעצמותו ונשגב במעלתו. כיוון שהוא נפרד מן התאוות ונבדל מן המותרות, ונזהר מכל אלה, הוא נעשה זך בחומריותו ונעלה בעצמותו.' לדעת המש"ח, איסורי הנזיר מעצבים מחדש את אישיותו והופכים אותו, עושים אותו, לקדוש. קדושתו מושפעת מהאיסורים המיוחדים אולם טיבה ותוכנה של קדושת הנזיר היא מעלתו הרוחנית וזוך נפשו. זו גם תכליתו של מעשה הנזירות, לחולל אישיות זכה ונשגבה בעלת שלמות נפשית. בהמש"ח מפנה את תשומת ליבנו לדמיון המסוים שבין קרבנות הנזיר לקרבנות הנשיאים בעת חנוכת המזבח. בקרבנות הנזיר נאמר: "והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים אחד לעולה וכבשה אחת …לחטאת ואיל אחד תמים לשלמים."[11] גם בקרבנות הנשיאים, הצמודים בסדר הפרשות לקרבן הנזיר, מצווה התורה להקריב: "כבש אחד לעולה, ושעיר עיזים אחד לחטאת."[12] בהמש"ח מסביר את פשר הדמיון על רקע תפקיד קרבנות הנשיאים כקרבנות חינוך המזבח. כשם שהנשיאים הקריבו את קרבנם כדי לחנוך את המזבח ולהכשירו לעבודת הקרבנות,[13] כך יקריב הנזיר את קרבנו שנועד לחינוך האופי ותיקון המידות. הקרבת הקרבן בעת הפסקת הנזירות, משלימה בעצם את מטרת הנזירות וייעודה, שהם תיקון המידות וטהרת הלב. 'הנזירות הוא חינוך לשבירת הרוח והלב המתאווה, לכן מביא [הנזיר] קרבנות חינוך.' [כדוגמת הנשיאים שהקריבו את קרבנות המזבח]. אמנם 'לב נשבר הוא טוב מכל הקרבנות', אולם משפסקה הנזירות, ימשיך קרבן החינוך של הנזיר את תכלית נזירותו.[14]

עקרון קדושת הנזיר, מעלת אישיותו ותיקון מידותיו, באים לידי ביטוי בהבנה מחודשת של פסוק מוקשה הכתוב בדיני הנזיר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום וטימא ראש נזרו... ועשה הכהן אחד לחטאת ואחד לעולה וכיפר עליו מאשר חטא על הנפש..."[15] נשאלת השאלה, וכי מה חטא הנזיר במות עליו מת בפתע פתאום? הלא התורה מעידה שמות המת לא נצפה מראש, ואין לך אונס גדול מזה. לדעת המש"ח גם לא היה צריך הנזיר להיזהר מזה.[16] כאן מציע בהמש"ח פירוש משלו על פי הבנתו את קדושת הנזיר ומעלתו. בגמרא מסופר על ר' יהושע בן לוי שאליהו הנביא היה רגיל להתגלות אליו. פעם אחת, אריה טרף איש אחד בסביבתו הרחוקה של ר' יהושע בן לוי במרחק שלוש פרסאות [כשנים עשר ק"מ]. למרות שר' יהושע בן לוי לא יכול היה להיות אשם במות האיש, נמנע אליהו הנביא מלהתגלות אליו במשך שלושה ימים.[17] מאיש המעלה הזוכה תדיר לגילוי אליהו נדרשת אחריות יתירה. הגמרא מבינה כי באיזה שהוא מובן, הפנה אליהו הנביא אצבע מאשימה, ככתובת לאחריות כוללת, כלפי ר' יהושע בן לוי. הסיפור הזה מופיע בגמרא על מנת לתמוך בהסבר דין המשנה. המשנה אומרת[18], על פי פשוטי המקראות, שמי שרצח בשוגג וגלה לעיר מקלט, ישהה שם עד מות הכהן הגדול. הגמרא תולה [באופן עקיף] את חטא הרציחה בשגגה, בכהן הגדול: "שהיה להן לבקש רחמים על דורן ולא ביקשו".[19] לאמור, אחריותו של הצדיק על סביבתו הקרובה והרחוקה מרחיקה לכת. אם אירע רצח בשגגה בעיר או בשדה ואם אריה טרף והרג עובר אורח, יש לאיש הקדושה והמעלה קשר לזה. מעלת הנזיר היא כמעלת הכהן הגדול ושניהם עטורים ב"נזר א-לקיו על ראשו".[20] זאת הסיבה שהתורה פונה אל הנזיר שמת לו מת פתאום פנייה של גדולה ואחריות ומצווה עליו להביא קרבן לכפר. כשם שהכהן הגדול אחראי על נפש הנרצח בשוגג, כשם שר' יהושע בן לוי נתפס כאחראי על אדם שאריה פגע בו והרגו: 'כיון שהוא איש קדוש ורום המעלה צריך להביא כפרה על שאירע שמת איש באוהלו'.[21]