נצבים וילך | 'כי קרוב אליך הדבר מאד'

(יא) כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא.

(יב) לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

(יג) וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה.

(יד) כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.

(דברים, ל').

פשט הפסוקים הנ"ל הוא שהמצוות אינן רחוקות וקשות לשמירה, אלא קרובות אל האדם וניתן לקיימן בקלות.

ר' שמחה בונים מפשיסחא מפרש בדרך החסידות את הפסוק "כי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִֽלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ", לאור הברייתא ב"תנא דבי אליהו זוטא":

"כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים ל' יד). עוד בשם אדמו"ר מפשיסחא זצ"ל, על התנא דבי אליהו זוטא (ריש פרק י"ד), פעם אחת הייתי [אליהו הנביא] מהלך ממקום למקום, ומצאני אדם אחד שלא היה בו לא מקרא ולא משנה וכו'. ואמרתי לו, בני מה מלאכתך, ואמר לי צייד אני. ואמרתי לו, בני מי למדך ואמר לך שתביא פשתן ותארגהו מצודות ותשליכהו לים ותעלה הדגים מן הים? וכו'. (עיין שם כל המאמר)[1]. ואמר הרר"ב[2] זצ"ל, כי יש בהעלם, [שכל ובינה] - בכל אדם, אך צריך להוציאו לפועל. וזה - ה"אדם אחד" הנ"ל - היה סבור, שאי אפשר [שיבין מעצמו לקרא ולשנות ולעבוד את בוראו - המבי"א], עד שיפתחו לו מן השמים שכל חדש. ואמר לו אליהו זכור לטוב, שבזה השכל שיש לו, יש לו שכל מספיק לבא לידי שלימותו. כמו בפרנסה, נולד אדם - אין אנו יודעים במה יתפרנס, אך הדוחק - מוציא אל הפועל. כן ביראת שמים, אם אדם היה לו דוחק ומכאוב בלבו ובנפשו על זה - היה יכול בזה השכל שיש לו - להוציא שלימותו אל הפועל. וזה מה שסיים אליהו ז"ל את דבריו לאותו האדם, להביא פשתן ולארוג מצודות להשליך לים ולהעלות דגים מן הים - נתנו לך בינה ודעה מן השמים, ולדברי תורה, שכתוב בה "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" לא נתנו לך בינה מן השמים!!

(קול מבשר, חלק א', פרשת נצבים).

הצייד תירץ את העובדה שמעולם לא למד תורה בטענה שהוא לא זכה לכישרון מתאים. בטענתו מקופלת ההנחה שלימוד תורה מצריך יכולות מוגדרות, שהוא לא זכה להן. אליהו הנביא חלק על הנחת היסוד הזאת, והוכיח מהפסוק "כי קרוב אליך..." שלימוד תורה אינו דורש יכולות מוגדרות, אלא כל אחד נדרש להתחיל ללמוד מנקודת המוצא שלו ומשם להמשיך ולהתקדם. כפי שלכל אדם יש יכולות בסיסיות לדאוג לקיומו החומרי, ובמהלך חייו היכולות הללו הולכות ומתפתחות, כך הדבר גם בנוגע לקיום הרוחני של האדם בלימוד תורה: לכל אדם יש יכולות בסיסיות, ואם יתאמץ וישקיע, יוכל לפתח את יכולותיו. פירושו של הפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד" לפי הברייתא הוא שלימוד תורה אינו תלוי בשום גורם שאינו נתון לשליטת האדם: הוא לא תלוי בכישרון מוגדר ולא במורה מתאים ("לא בשמים ולא מעבר לים"), אלא רק ברצונו והחלטתו של האדם ("כי קרוב אליך...בפיך ובלבבך").

בהתאם לעקרונות הללו, ר' שמחה בונים הגדיר את תפקידו של הצדיק (דהיינו האדמו"ר) ואת מערכת היחסים הראויה בין האדמו"ר לחסידיו. בהקשר הזה ר' שמחה בונים נהג לספר את המעשה בר' אייזיק יעקעליש מקרקא, שממחיש את פרשנותו לפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו":

היה מרגלא בפומיה[3] דהרב הקדוש ר' חנוך העניך מאלכסנדר ז"ל, לומר בשם רבו הרבי ר' בונם זי"ע, שאמר, אשר כל אברך הנוסע בפעם הראשון אל הצדיק, ולהסתופף בצל החסידים - צריך לדעת המעשה מרבי אייזיק ר' יעקעלע'ש מקראקא, שבנה הבית כנסת הנקרא על שמו, "ר' אייזיק ר' יעקעלע'ס שוהל". וכך היה המעשה:

לרבי אייזיק ר' יעקעלע'ש בא לו בחלום כמה פעמים, שיסע לפראג. ושם, סמוך לחצר המלך תחת הגשר, יחפור באדמה וימצא מטמון גדול, ובזה יתעשר מאד. ולאחר שראה ר' אייזיק, כי החלום הזה נשנה לו כמה פעמים, החליט לנסוע ולחפש את המטמון שצריך להיות באדמה מתחת לגשר הסמוך לחצר המלך. ויהי כבואו לפראג, חיפש את הגשר ליד חצר המלך, ומצאו בדיוק במקום שראה בחלומו. הוא התחיל לסבב את הגשר מכל צדדיו בכדי לראות באיזה מקום לחפור, אולם צרה גדולה היתה לו, כי מאחר וגשר זה היה קרוב לחצר המלכות, היה משמר של חיילים מפטרלים על הגשר הלוך וחזור, והוא חשש שאם יראוהו חופר באדמה, היו חושדים בו בחבלה או ריגול, ומי יודע מה יכול לצאת מדבר כזה. ומרוב צערו, שעמל מאד בטילטולי הדרך ובהוצאות מרובות עד שהגיע מקראקא לפראג, הסתובב כל יום על הגשר הלוך וחזור, עצוב ללבו ותפוש ברעיונותיו, ומלמל בשפתיו, האם אחרי כל כך הרבה עמל ויגון, אחזור הביתה בלי מאומה! מפקד המשמר, בראותו יום ויום איש מכובד, אולם עצוב וממורמר מסתובב על הגשר אנא ואנא, וממלמל בשפתיו, ניגש אליו ושאל אותו בעדינות, "תאמר לי יהודי, מה אתה מחפש כאן, ולמי אתה ממתין כל הימים אשר אני רואה אותך מסתובב כאן"? ויספר לו ר' אייזיק את החלום אשר חלם ברציפות כמה ימים, וכי החליט לבא לכאן לבדוק ולחפור במקום, ולנסות למצוא את המטמון. כאשר שמע מפקד המשמר את הסיפור היפה הזה, פרץ בשחוק אדיר ואמר לר' אייזיק, "אומרים עליכם יהודים כי אתם פקחים ונבונים, אני שואל אותך, האם בגלל חלום כזה טפשי הוצאת כל כך הרבה הוצאות, ובזבזת כל כך הרבה זמן, לבא מרחק כה גדול עד כאן...שמע ידידי, גם אני בחלומי, במקרה גם אני חלמתי זה כמה ימים חלום, שיש יהודי בקראקא שקוראים לו ר' אייזיק ר' יעקעלע'ש, ואצלו בבית מתחת לתנורו, כן, ממש אצלו בבית מתחת לתנור, נמצא מטמון של זהב ויהלומים... נו, אני שואל אותך, האם בגלל חלום כזה טפשי אכניס הוצאות ואסע לקראקא אל אותו ר' אייזיק ואחפש מטמונים!! הלא לשחוק הייתי עושה את עצמי, וכלם ילעיגו לי. ואתה יהודי פיקח הולך אחרי החלומות, עשית שטות גדולה שבאת עד לכאן!! אל תהיה שוטה וטיפש, סע הביתה ותישן בשקט ואל תלך אחרי הרהורי לבך וחלומות שוא". ויהי כשמוע רבי אייזיק את דברי מפקד המשמר, הבין כי עיקר ביאתו לכאן היתה אך ורק בשביל לשמוע את הדברים הללו, וכי האוצר הגדול נמצא דוקא אצלו בבית מתחת לתנור וכיריים, וכי עליו לנסוע מיד לביתו ולהתחיל לחפש במרץ מתחת לתנורו, ושם ימצא את המטמון הגדול. וכן עשה, חזר מיד לביתו וחפר מתחת לתנור ומצא את האוצר ונתעשר מאד, ובכסף זה בנה את בית הכנסת הגדול בקראקא הנקרא עד היום הזה, "רבי אייזיק רבי יעקעלע'ש שוהל"[4]. כן הדבר, סיים הרבי ר' בונם זי"ע את סיפורו, כל אברך שנוסע לרבי צריך לדעת, כי על ידי נסיעתו לצדיק ולרבי, נודע לו כי האוצר טמון בביתו ממש, ואם צריך לחפש - יחפש בביתו עד מקום שידו מגעת מתחת לתנורו ובכל החורים והסדקים. ויגעת ומצאת תאמין (מגילה ו:), כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו (דברים, ל', יד.), ואז בודאי ימצא את המטמון-האוצר הגדול של יראת שמים ויראת חטא. ודברי פי חכם חן (קהלת, י', יב) [מאמרי שמחה, אות ל' בשם הגאון הרב צבי יחזקאל מיכאלסון זצ"ל מפלונסק, בסגנון משופר]. ובהקשר להנ"ל, מביא הרב הקדוש הגאון הצדיק ה"שפת אמת" זכותו יגן עלינו (שפת אמת ליקוטים פרשת ויגש), ביאור הפסוק (משלי, כ' ה), "מים עמוקים בלב איש ואיש תבונה ידלנה", יש לפרש, כי יש בכל אדם עצות די והותר נגד היצר הרע, אולם צריך איש תבונות שידלנה מהעומק, כמו שכתוב במדרש ויגש, "משל לבאר עמוקה, וצריך לקשור חבל בחבל"[5] וכו', היינו, על ידי התקשרותו בהשם יתברך נפש בנפש רוח ברוח נשמה בנשמה כו', על ידי זה יוכל למצוא עיקר נקודתו. וזה מה שאמרו רבותינו הקדושים נוחם עדן [הכוונה להרבי רבי בונם ולהרבי מאלכסנדר זי"ע - המבי"א], כי החסידים נוסעים, שיגידו להם מה שיש להם. והבן כי קצרתי.

(קול מבשר, חלק ב', וערטער, המשך).