דילוג לתוכן העיקרי

ניצבים | עונש היחיד ועונש האומה

קובץ טקסט

 

א

פרשה זו, הכוללת קצת פחות משני פרקים (כ"ט, ט - ל', כ), נפתחת באמצע נאומו של משה. הנאום מתחיל בסוף הפרשה הקודמת, בתחילת פרק כ"ט - "ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אלהם" - ומסתיים בסוף פרק ל'. הקשר שבין תחילתה של פרשתנו לבין הפִּסקה הקודמת מוכח גם מדמיון הלשון שבין סוף הפסקה הקודמת, "ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם" (כ"ט, ח), לבין תחילת פרשתנו, "אתם נצבים היום כֻּלכם לפני ה' א-להיכם... לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כֹּרֵת עמך היום... ולא אִתכם לבדכם אנכי כֹּרֵת את הברית הזאת ואת האלה הזאת" (שם, ט-יג). אין ספק, אם כן, שפרשתנו אינה מהווה יחידה ספרותית עצמאית, ויש לדון בה כחלק מנאומו של משה המתחיל בתחילת פרק כ"ט.[1] בעיוננו הפעם נעסוק במבנהו של פרק כ"ט ובמשמעותו.

במרכזו של פרק כ"ט עומדת הברית שכורת משה עם ישראל בערבות מואב. המילה ברית חוזרת בפרק חמש פעמים (ח, יא, יג, כ, כד), והיא קושרת את פרק כ"ט לסיומו של פרק כ"ח, שם נאמר "אלה דברי הברית אשר צִוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אִתם בחֹרֵב".[2] הווה אומר: בפרק כ"ח הסתיים נאום המצוות ופירוט הברכה והקללה, המכונים בכתוב "דברי הברית"; בפרק כ"ט, לאחר שהעם התוודע לפרטי הברית, מבצע משה את טקס כריתת הברית.

נבחן עתה את מבנהו של פרק כ"ט.

ב

הפִּסקה הראשונה של הפרק, פס' א-ח, משמשת מעין הקדמה לטקס כריתת הברית, ובה מזרז משה את ישראל לשמור את דברי הברית:

...אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו... ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אֹתם למען תשכילו את כל אשר תעשון.

ג

הפִּסקה השנייה, פס' ט-יד, מתארת את טקס כריתת הברית:

(ט) אתם נִצבים היום כֻּלכם לפני ה' א-להיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושֹטריכם כל איש ישראל: (י) טפכם נשיכם וגרך אשר בקרב מחניך מחֹטֵב עציך עד שֹאֵב מימיך: (יא) לעברך בברית ה' א-להיך ובאלתו אשר ה' א-להיך כֹּרֵת עמך היום:

(יב) למען הקים אֹתך היום לו לעם והוא יהיה לך לא-להים כאשר דבר לך וכאשר נשבע לאבֹתיך לאברהם ליצחק וליעקב:

(יג) ולא אִתכם לבדכם אנכי כֹּרֵת את הברית הזאת ואת האלה הזאת: (יד) כי את אשר ישנו פה עמנו עֹמֵד היום לפני ה' א-להינו ואת אשר איננו פה עמנו היום:

בפסקה זו יש להבחין בין פסוקי המסגרת (ט-יא, יג-יד), המציינים את עצם כריתת הברית, לבין הפסוק שבמרכז היחידה (יב), המדגיש את משמעותה של כריתת הברית.[3]

פסוקי המסגרת מקבילים זה לזה הקבלה כיאסטית: פס' יא מקביל לפס' יג - שניהם מזכירים את כריתת הברית ואת האלה; פס' ט-י מקבילים לפס' יד - בשניהם נזכרת עמידתם של ישראל לפני ה'. הדגש העיקרי בפסוקי המסגרת הוא על הכלליות המוחלטת של המשתתפים בברית: בפס' ט-י הודגש שהמשתתפים בברית כוללים את כל השכבות והמעמדות בעם; בפס' יג-יד נאמר שהברית כוללת את כל הדורות בעם.[4] להלן נעמוד על חשיבותה של נקודה זו בפרק.

ד

בפִּסקה השלישית, פס' טו-כ, מדגיש משה את העונש שיבוא על מפר הברית:

(טו) כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים ואת אשר עברנו בקרב הגוים אשר עברתם: (טז) ותראו את שִקוציהם ואת גִלֻליהם עץ ואבן כסף וזהב אשר עמהם: (יז) פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט אשר לבבו פֹנה היום מעם ה' א-להינו ללכת לעבֹד את אלהי הגוים ההם פן יש בכם שֹרש פֹּרֶה ראש ולענה: (יח) והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בִּשְרִרוּת לבי אלך למען ספות הָרָוָה את הצמאה: (יט) לא יאבה ה' סְלֹחַ לו כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה ומחה ה' את שמו מתחת השמים: (כ) והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה:

הקושי העיקרי בהבנתה של פסקה זו מצוי בפס' יח. שתי נקודות בפסוק צריכות ביאור: א. מדוע סבור האיש אשר לבבו פונה מעם ה' ששלום יהיה לו למרות שמיעתו את דברי האלה הזאת? ב. מה משמעותו של הפתגם "למען ספות הרוה את הצמאה"?

רש"י כתב: "אשר לבבו פונה היום - מלקבל עליו הברית". משמע מדבריו כי אדם זה סבור שהאלה לא תחול עליו כיוון שהוא איננו מקבל עליו את הברית.[5] את הפתגם הקשה מפרש רש"י כמוסב על הפורענות שתבוא על אותו אדם, וזו לשונו:

למען ספות הרוה - לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו על הכל... הרוה - שוגג, שהוא עושה כאדם שִכור שלא מדעת. הצמאה - שהוא עושה מדעת ובתאוה.

לדעת רש"י הפתגם אינו קשור אפוא למחשבת החוטא אלא לפורענות שתבוא עליו.

בשני חלקיו של פירוש זה יש מן הדוחק: הסיבה למחשבת האדם החוטא ראויה הייתה להיכתב בסמוך לציטוט מחשבתו, ולא לפני כן;[6] וגם פירוש הפתגם כמוסב על העונש נראה דחוק, שהרי רק בפס' יט נאמר "לא יאבה ה' סְלֹחַ לו", ומשמע שרק שם מתחיל תיאור העונש.[7]

ראב"ע הביא בפירושו את דבריו של רבי יהודה הלוי, וכך כתב:

והתברך בלבבו - אמר רבי יהודה הלוי ז"ל כי 'והתברך' הוא כמשמעו: כאשר ישמע הקללה יתברך בלבבו והוא אומר שלום יהיה לי, כאומר, בשמעו החרם: חוץ ממני. למען ספות - אמר רבי יהודה הלוי נ"ע לשון כריתה כמו 'האף תספה' (בראשית י"ח, כג) כלומר שיחשוב המתברך לבטל דברי הצדיק שהוא כנוי במלת 'רוה' עם דבר 'הצמאה'. והנה כינה הצדיק ברוה כמו 'כעץ שתול על מים' (ירמיהו י"ז, ח) והרשע בצמאה כמו 'כערער בערבה' (שם, ו). ויחשוב כי גם ברכתו בלבו תפסיק הקללה.

רצונו לומר: האדם שלבבו פונה מעם ה' (המכונה בכתוב "צמאה") סבור שיש באמירתו "שלום יהיה לי", שהיא בבחינת ברכה, כוח לבטל את השפעת הקללה של משה (המכונה בכתוב "רוה").[8]

יתרונו של פירוש זה בכך שהוא קושר את הפתגם למחשבת החוטא, ובכך שהכתוב עצמו מנמק מדוע סבור החוטא שלא תבוא עליו האלה.

ואולם, גם בפירוש זה יש מן הדוחק, הן מבחינה תחבירית הן מבחינה עניינית. מבחינה תחבירית, מילת היחס 'את' אינה מתאימה כאן, שהרי לא מצאנו מילה זו בהוראת 'על ידי'; צריך היה לומר 'למען ספות הצמאה את הרווה', שהרי דברי הרשע הם שאמורים לבטל את דברי הצדיק. מבחינה עניינית, קשה להבין מדוע יחשוב אדם שאמירתו "שלום יהיה לי" יש בה כדי לבטל את כוחה של הקללה.[9]

משום כך נראה להעדיף את פירושו של ראב"ע עצמו, שכתב:

ולפי דעתי שמלת 'ספות' לשון תוספת, כמו 'ספות חטאת' (ישעיהו ל', א). והטעם: שלום יהיה לי אף על פי שאלך בשרירות לבי, כי בצדקת הצדיקים אחיה, כי הם רבים ואני יחיד חוטא. על כן כתוב אחריו 'לא יאבה ה' סלוח לו'... והנה 'ספות' כי הרוה תוסיף על הצמאה. ומשל הצדיק ברוה כטעם 'כעץ שתול על פלגי מים' (תהילים א', ג) והרשע בצמאה כטעם 'כערער בערבה' (ירמיהו י"ז, ו).

רצונו לומר: האדם מתברך בלבבו לאמור 'שלום יהיה לי' מפני שהוא סבור שהצדיקים הרבים יצילו את הרשע הבודד.

מבחינה עניינית יש יתרון רב לפירוש זה, כיוון שהוא מעניק משמעות מיוחדת לפסקה זו ולפרק כ"ט כולו, כמו גם ליחסו של פרקנו לקללות שבפרק כ"ח - משמעות התואמת היטב, שכפי שנראה, את לשונו של הפרק. רוב הקללות בפרק כ"ח מתייחסות לאומה כאל יחידה אחת, ואין מדובר בהן כמעט על עונש לבודדים.[10] בולט ביותר העונש הסופי - היינו: הגלות - המתואר בפרק כ"ח כעונש לאומה, ולא לבודדים. בפסקתנו, לעומת זאת, מדגיש משה כי הוא מדבר על בודדים: "פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט" (יז). כל הנזכרים בפסוק זה הם בגדר יחידים, בין אם מדובר באיש ובין אם מדובר באנשים, בין במשפחה ובין במשפחות, בין בשבט ובין בשבטים. היחיד החוטא סבור כי האלה המתוארת בפרק כ"ח לא תחול עליו, שהרי היא מיועדת לרבים, וכיוון שהרבים אינם חוטאים, אלא הוא לבדו, ממילא תגן "הרוה" על "הצמאה". בפסקה זו באה התורה לחדש ולהדגיש שמחשבה זו מוטעית היא. האלה, שביסודה מיועדת כאמור לציבור, יכולה לחול גם על היחיד החוטא: "כי אז יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה" (יט). תדע שכן הוא, שהרי בסופה של הפִּסקה נאמר "והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה" (כ), רוצה לומר: אף שבפרק כ"ח דנו את העם כולו כאחד, מכל מקום בשעת הצורך ניתן להבדיל שבט אחד מכל שבטי ישראל ולהחיל עליו את אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה.

למרות היתרון הענייני הרב שיש לפירוש זה של ראב"ע, מבחינה תחבירית יש קושי בפירושו לפתגם, שהרי הצדיק אינו מוסיף על הרשע אלא מגן עליו.

בכיוונו של ראב"ע הלך גם אברבנאל באחד מפירושיו, אלא שהוא פירש את הפתגם באופן אחר:

אולי היחיד... יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי... לפי שבטוב ההוא אשר יטיב השם יתברך את ישראל אהיה נכלל אנכי ולא יוכלו הקללות לפעול בי בפרטות כיון שלא יאור את העם כי ברוך הוא. וזהו 'שלום יהיה לי' בפרטיות כאשר בשרירות לבי אלך ואעשה כל רצוני. וזה 'למען ספות הרוה את הצמאה', והוא משל נמרץ. כי האדם שיש לו שתי שדות סמוכות זו לזו האחת צמאה צריכה למים והאחרת רוה בלתי צריכה למים אין ספק שבהיותו שולח מים להשקות את הצמאה ישקה גם את הרוה גם כי לא יכוין להשקותה. כמו כן חשב הכופר הזה שאף על פי שלא יכוין השם יתברך להשקותו משפע ברכותיו בהיותו הולך בשרירות לבו יקבל בהכרח הטוב וההצלה והצלחה בתוך זה הכלל.

ההבדל בין אברבנאל לראב"ע הוא שלדעת אברבנאל "הרוה" ו"הצמאה" אינן כינויים לצדיק ולרשע אלא חלק מן המשל: דרך העולם היא שהשדה הרווה מושקית עם השדה הצמאה. יתרונו של פירוש זה בכך שבמקומות רבים במקרא המילים 'רוה' ו'צמאה' אכן מתארות קרקע או שדה. אלא שעדיין אין ברור מה טיבה של מילת "ספות" שבכאן.

שד"ל ביקש לתקן פירוש זה והציע שהשורש ספ"ה קרוב לשורש ספ"ח, ועניינו חיבור ודיבוק.[11] ועדיין הדברים דחוקים.

ואולי יש לאמץ את הצעתו של טור סיני,[12] ששורש המילה "ספות" הוא ספ"א, שהוראתו 'אכל' באוגריתית או 'להאכיל' בארמית.[13] על פי זה יהיה פירוש הפתגם 'שדה רוויה מרווה גם את השדה הצמאה', על הדרך שפירש אברבנאל.

כללו של דבר, בפסוקים אלה באה התורה להוציא מן המחשבה המוטעית שתפיסת העונש הקיבוצי המתוארת בפרק כ"ח שוללת עונש פרטי. חידושה של התורה הוא, כאמור, שהאלות יכולות לחול גם על הפרט, הן ברמת האיש, הן ברמת המשפחה והן ברמת השבט. לכך יש לצרף את הדגשתו של משה בפתח הפרשה כי הברית נכרתת עם כולם, לרבות כל הפרטים מכל המעמדות ובכל הזמנים, הדגשה השוללת כל אפשרות מכל פרט שהוא בכל דור שהוא להימלט מן הברית ומן האלה.

להשלמת הבנתה של פסקה זו יש להוסיף את דברי ראב"ע ורמב"ן לפס' יט, שגם בתיאור העונש מתייחסת התורה לשלוש הרמות - איש, משפחה ושבט - וזאת על מנת להבהיר הבהר היטב שאין ליחיד, בכל רמה של יחיד שתיתכן, מפלט מן העונש. נעתיק כאן את דבריו של רמב"ן: "יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא - אלת היחיד, איש או אשה; ומחה ה' את שמו - אלת המשפחה, כי שם אחד לראש בית אבותם; והבדילו ה' לרעה - לשבט מכל שבטי ישראל הנשארים".

ה

נעבור עתה לדון בפסקת הסיום של הפרק:

(כא) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבֹא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההִוא ואת תחלֻאיה אשר חִלָּה ה' בה: (כב) גפרית ומלח שרֵפה כל ארצה לא תִזָּרַע ולא תַצְמִחַ ולא יעלה בה כל עשב כמהפכת סְדֹם ועמֹרה אַדְמָה וצבֹיִים אשר הפך ה' באפו ובחמתו: (כג) ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף הגדול הזה: (כד) ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבֹתם אשר כרת עמם בהוציאו אֹתם מארץ מצרים: (כה) וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אשר לא ידעום ולא חלק להם: (כו) ויחר אף ה' בארץ ההִוא להביא עליה את כל הקללה הכתובה בספר הזה: (כז) וַיִּתְּשֵם ה' מעל אדמתם באף ובחֵמה ובקצף גדול וישלִכם אל ארץ אחרת כיום הזה:

במבט ראשון נראה שפִּסקה זו חורגת מנושאו של הפרק כפי שנתברר לעיל, שהרי היא מתארת לכאורה את חורבן הארץ ואת גלות העם כולו, כפי שמפורש לכאורה בפס' כז, ואינה מתייחסת לעונש היחיד.

ואכן, פרשנים מסוימים סבורים שפִּסקה זו אינה ממשיכה את הפִּסקה שלפניה, אלא היא חוזרת לפרק כ"ח וממשיכה מהנקודה שבה נסתיים פרק זה:[14] לאחר תיאור הגלות בפרק כ"ח עוברת התורה לתאר בכ"ט, כא את תגובת הגויים למראה חורבן הארץ וגלות העם. הפסוקים שבאמצע - כ"ט, א-כ - מהווים, לדעת מפרשים אלו, מעין מאמר מוסגר שמטרתו להבהיר נקודות מסוימות.

ואולם, עיון בלשון הכתוב מלמד שפירוש זה קשה, וזאת משני טעמים. ראשית, פסוקים אלו חוזרים ומדגישים שהמכות באו על 'הארץ ההיא' (כ"ט, כו), ביטוי שאינו מתאר בתורה בדרך כלל את ארץ ישראל כולה, כי אם חבל ארץ מסוים הנזכר לפני כן בכתובים. שנית, פס' כא מבדיל בין הדור האחרון, שהם "בניכם אשר יקומו מאחריכם", לבין "הנכרי אשר יבֹא מארץ רחוקה"; ביחס לבנים לא נאמר שהם יבואו מארץ רחוקה, כפי שנאמר ביחס לנכרי, הווה אומר: הבנים לא גלו מן הארץ אלא הם מצויים בה, ואינם צריכים לבוא אליה מרחוק.

מצירוף שני הנימוקים עולה שהארץ שעליה מדברת התורה בפסוקים אלה איננה ארץ ישראל כולה, כי אם ארצו של אותו שבט שעליו דובר בסוף הפִּסקה הקודמת. הדור האחרון הם בניהם של השבטים שלא גלו, והם התוהים לפשר החורבן שעיניהם רואות באותו חבל ארץ שיושביו גלו ממנו.

אלא שעדיין יש מקום לשאול: מה ראתה התורה להקדיש פסקה שלמה לדברי הנכרי אשר יבוא מארץ רחוקה, ומדוע צירפה אותה דווקא לעונשו של השבט, ולא לגלות האומה כולה?

ביחס לשאלה הראשונה כתב רשב"ם: "על אשר עזבו - ולא יאמרו 'מבלי יכולת ה' ' (ט', כח) כמו שפירשתי אצל 'ואתפלל אל ה' ואומר' ". בדבריו אלה רומז רשב"ם לפירושו לט', כה-כו:

ואתנפל לפני ה' ארבעים וגו' ואתפלל אל ה' ואומר וגו'. מי האיש החכם יתן לב ויבן למה הוצרך לכפול כאן נפילת ארבעים יום, וכי דרך המקרא לחזור ולכפול דבר לומר כשנפלתי לפני ה' ארבעים יום כך וכך התפללתי? למעלה היה לו לומר, ולא היה צריך לחזור ולכפול כדי להודיע לישראל בלשון זה התפללתי.

אפס חכמה גדולה יש כאן ולהוכיח ישראל בא. שמא תאמרו: והלא חטא גדול כמעשה העגל הועילה תפלתו של משה וניצלנו, אף בארץ ישראל אם נחטא יועילו לנו תפלות הנביאים. אמר להם משה: לא תועיל לכם תפילה בארץ ישראל, כי עתה לא נתכפר לכם אלא כדי שלא יתחלל שמו שהרי כך התפללתי 'זכור לעבדיך וגו' פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם מבלתי יכולת ה' להביאם' (ט', כז-כח), ולכך לא נתחייבתם מיתה במדבר. אבל לאחר שיהרוג לפניכם שלושים ואחד מלכים וינחילכם את הארץ, אז יוציאכם ויגרש אתכם מן הארץ, שאין כאן עוד חילול השם לאמר האומות 'מבלתי יכולת ה' ' אלא יאמרו הגוים: ישראל חטאו לו, כמו שמפורש באתם נצבים 'ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת מה חרי האף וגו' ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' א-להי אבותם וגו' ויתשם ה' מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה'.

בדברים אלה של רשב"ם יש תשובה לשאלתנו הראשונה, אבל אין בה כדי להשיב על השאלה השנייה - מדוע נאמרו דברים אלה רק ביחס לגלות חלקית של האומה, ולא ביחס לגלות כללית.

ושמא ניתן לומר כי בגלות כללית אין ביטחון כלל שהנכרים יְיַחסו את הגלות לחטא העם, וסביר יותר שיְיַחסוה לקוצר כוחו של הא-ל, על פי דעתם, ביחס לאומה שנלחמה בישראל וביחס לאלוהיה. ואולם, כאשר גולה שבט אחד ושאר האומה יושבת במקומה - במקרה כזה ייחס גם הנכרי את החורבן לזעם ה' על החוטאים, כמתואר בפרשתנו.[15]

ו

האם התקיים בהיסטוריה של עם ישראל האיום שבפרקנו? ניתן להצביע לפחות על שני מקרים של גלות חלקית:

וימעלו בא-להי אבותיהם ויזנו אחרי אלהי עמי הארץ אשר השמיד א-להים מפניהם. וַיָּעַר א-להי ישראל את רוח פּוּל מלך אשור ואת רוח תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לַחְלַח וְחָבוֹר וְהָרָא ונהר גּוֹזָן עד היום הזה (דה"א ה', כה-כו).

בשנת התשִעית להושע לכד מלך אשור את שֹמרון וַיֶּגֶל את ישראל אשורה וַיֹּשֵב אֹתם בַּחְלַח ובחָבוֹר נהר גּוֹזָן וערי מָדָי (מל"ב י"ז, ו).

אמנם בשני המקרים מדובר בגלות של יותר משבט אחד, אך מכל מקום אלו גלויות חלקיות, ולא גלות של האומה כולה.

מאלפת העובדה שבדונם בשאלה אם עשרת השבטים עתידים לחזור מביאים חז"ל ראיה מן הכתוב בפרקנו. כך שנינו במסכת סנהדרין (פ"י מ"ג):

עשרת השבטים אינן עתידין לחזור שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' (דברים כ"ט, כז), מה היום הזה הולך ואינו חוזר אף הם הולכים ואינם חוזרים, דברי רבי עקיבא. רבי אליעזר אומר: מה היום מאפיל ומאיר אף עשרת השבטים שאפל להן כך עתיד להאיר להן.

מסתבר אפוא שגם חז"ל פירשו את הפסוקים הללו כעוסקים בגלות חלקית, ולא בגלות של האומה כולה.[16]

ראייתו של רבי עקיבה מן הכתוב נראית דחוקה. ובייחוד קשה הדבר לאור העובדה שבפרק הסמוך (פרק ל') הבטיחה התורה את חזרתם של ישראל לארצם אם אך ישובו עד ה'.

אפשר שרבי עקיבה אמר את דבריו על סמך הקשרו של פרקנו. כפי שהערנו בעיוננו לפרשת כי-תבוא, פרק ל' נוקט את לשונו של סוף פרק כ"ח, וברור שהוא ממשיך את המתואר שם. תהינו שם מדוע הופרד פרק ל' מפרק כ"ח, ומה סיבת שיבוצו של פרק כ"ט ביניהם. כעת נוכל לשוב ולדון בשאלה זו.

פרק כ"ט פותח, כאמור, בתיאור הכניסה בברית. העובדה שתיאור זה בא לפני פרק ל', שהוא פרק התשובה והגאולה, מלמדת שהתשובה והגאולה אינן חלק מהברית. מסקנה זו עולה גם מלשון הפסוק החותם את פרק כ"ח, "אלה דברי הברית אשר צִוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב": אלה - ולא יותר. הגאולה בעקבות התשובה היא ממידת החסד והרחמים, בבחינת לפנים משורת הדין; ואין מקום בטקס הברית להבטחה שהיא לפנים משורת הדין.

מאידך גיסא, מכך שפרק ל' נוקט, כאמור, בלשונו של פרק כ"ח ניתן להסיק שהבטחת הגאולה בעקבות התשובה אינה אמורה אלא ביחס לגלות העם כולו, שתוארה בסוף פרק כ"ח, ואין היא אמורה ביחס לגלות של שבט אחד או של שבטים אחדים, שתוארה בסוף פרק כ"ט.[17] אמור מעתה: מעמדו של היחיד - איש או אישה או משפחה או שבט - הפוך הוא ממחשבתו של החוטא. החוטא סבור היה שייעוד העונש באופן קיבוצי יכול לשמש מפלט ליחיד, שיינצל בזכות הרבים. ואילו הכתוב מודיענו שלא רק שהיחיד לא יינצל בזכות הרבים וכל אלות הברית יחולו עליו, אלא שעונשו חמור אף מעונש הרבים: רבים שגלו, מובטח להם שייגאלו אם רק ישובו אל ה'; אך יחיד הגולה - איש או משפחה או שבט - הבטחה זו אינה מוענקת לו. זהו אפוא הרקע לדעתו של רבי עקיבה.

אפשר שיש מקום לעגן בפרקנו גם את דעתו של רבי אליעזר. אמנם מבחינת לשונו חוזר פרק ל' לפרק כ"ח, אך סוף סוף הוא ממוקם לאחר פרק כ"ט, ושמא מכך למד רבי אליעזר שההבטחה המובעת בו תקפה גם לאמור בפרק כ"ט, הווה אומר: גם שבט או מספר שבטים שגלו, מובטח להם שה' ישיב את שבותם ויביאם אל הארץ - אם אך ישובו אל ה'. "ולא ישא א-להים נפש וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח" (שמ"ב י"ד, יד).[18]

 

[1] יש לשער שפתיחת הפרשה באמצעו של הנאום, בפסוק "אתם נצבים היום כֻּלכם לפני ה' א-להיכם" קשורה לעובדה שפרשה זו נקראת תמיד לפני ראש השנה (על סמך הברייתא במגילה לא ע"ב "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עזרא תיקן להן לישראל שיהו קורין קללות שבתורת כהנים קודם עצרת, ושבמשנה תורה קודם ראש השנה"; וכבר בימי הגאונים נתנו לכך סימן - "קומו [=נצבים] ותקעו"), ופסוק זה מתאים היטב, על פי מדרשו, למעמד של ראש השנה. יצוין שפסוק זה פותח גם סדר חדש.

[2] מילה זו אינה נזכרת עוד בספר בהקשר של כריתת ברית בין ישראל לא-לוהיו, והיא נזכרת בהמשך רק בצירוף "ארון הברית" (ל"א, ט, כה, כו).

[3] והשווה את האמור בפסוק זה לכ"ו, יז-יח.

[4] נקטנו כאן את הפירוש הרווח, שכוונת המילים "ואת אשר איננו פה עמנו היום" היא לדורות הבאים, וכפי שפירש רש"י. שד"ל (ומפרשים אחרים) פירש שכוונת משה לאנשים שלא באו להתייצב לטקס המעבר בברית מחמת מחלה או מסיבה אחרת, ואין הדברים נראים.

[5] בפירוש זה נקטו, עקרונית, גם מפרשים רבים נוספים.

[6] וראה בפירוש הרמב"ן, שניסה לשלב טעם זה במילים "כי בשררות לבי אלך", וזו לשונו: "או יהיה טעם 'כי' לאמר: יהיה לי שלום בעבור שאינני מקבל עלי השבועה, כי בשרירות לבי אלך כל ימי וכל חפצי אעשה". ואין הדברים נראים.

[7] מסיבה זו, כנראה, פירש רמב"ן פתגם זה באופן אחר. לדעתו מתאר הפתגם את תהליך הידרדרותו של החוטא: "...שהוא אם ימלא נפשו בתאוות השרירות והחזקות עליו אשר היא צמאה להם יוסיף נפשו הרוה עם הצמאה כי יתאוה ויצמא למה שהיה שבע ממנו". אלא שעל כך יש לתמוה: מה ראה הכתוב העוסק בעונשו של המפר ברית לתאר את תהליך הידרדרותו של החוטא?

[8] השווה למסופר בשופטים י"ז, א-ב: "ויהי איש מהר אפרים ושמו מיכיהו. ויאמר לאמו: אלף ומאה הכסף אשר לֻקַּח לך, ואת אָלִית וגם אמרת באזנַי, הנה הכסף אתי, אני לקחתיו. ותאמר אמו: ברוך בני לה' ". וכבר עמדו המפרשים על כך שמיד בשמעהּ שבנה הוא שלקח את הכסף מיהרה האֵם לומר "ברוך בני לה' " על מנת לבטל את האלה שהטילה בזמנו על לוקח הכסף (ראה בפירוש דעת מקרא שם; וראה גם מ' סבתו "ועתה אשיבנו לך", עלון שבות ט/א, אלון שבות סיוון תשל"ח, עמ' 56-60).

[9] מפרשים רבים פירשו את המילה "ספות" כהַכְרָתָה (וכן הוא בתרגומי השבעים והוולגטה), כדרך שפירשהּ ריה"ל, אלא שאת הפתגם כולו פירשו כמכוון לתוצאת החטא: מעשהו של החוטא יגרום להשמדת מקום רָוֶה עם מקום שומם, והוא משל להכרתת הצדיק והרשע גם יחד, מעין "האף תספה צדיק עם רשע" (בראשית י"ח, כג). דא עקא, שכבר הערנו כי הגישה הרואה במילים אלו את תיאור העונש אינה תואמת את לשון הכתוב, המתחיל לתאר את העונש רק בפס' יט.

[10] יש בפרק גם יוצאים מן הכלל, ראה למשל שם, ל, "אשה תארש ואיש אחר ישכבנה". ואולם, חריגים בודדים אלה אינם מבטלים את העיקרון שבפרק כ"ח באות הקללות על האומה כאומה, ואין עניינם אלא לומר שבתוך הקללות שיחולו על האומה יבואו גם קללות נוספות על היחידים.

[11] כך כתב ב'המשתדל'. אך בפירושו לתורה חזר בו ופירש את הפתגם במשמעות שונה, עיין שם.

[12] פשוטו של מקרא א, ירושלים תשכ"ב, לכתוב זה. אמנם הוא עצמו לא פירש את הפתגם כפי שהצענו בפנים, והוא אף סבור שפתגם זה, על פי פירושו שלו, אינו מתאים להקשרו, עיין שם.

[13] ראה במילונו של יסטרוב (Jastrow) לתלמוד ערך 'ספא, ספי'. וראה למשל בבלי פסחים ג ע"ב, "מי קא ספו לך מאליה"; בבלי כתובות נ ע"א "אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת: בציר מבר שית לא תקביל, בר שית קביל וספי ליה כתורא"; ועוד רבים. וראה א' רופא, מבוא לספר דברים, ירושלים תשמ"ח, עמ' 183 הערה 28.

[14] כך סבור הרב הירש בפירושו, וכך סבורים רבים מהמפרשים החדשים.

[15] באשר למטרת פירוט התפילה בפרק ט' נראה להציע פירוש אחר מזה של רשב"ם. נראה שבכך מבקש משה להוכיח לעם שלא בצדקתם הם באים לרשת את הארץ, אלא למען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאברהם ליצחק וליעקב, כפי שקבע משה בתחילת אותו פרק (פס' ה). וראה על כך עיוננו לפרשת עקב.

[16] וכבר עמד על פרט זה הרב ד"צ הופמן בפירושו לדברים כאן.

[17] ייתכן שבדרך זו ניתן להסביר את חומרת הביטוי הבא בפסוקים העוסקים בעונש היחיד "ומחה ה' את שמו מתחת השמים", ביטוי המזכיר את האמור ביחס לעמלק (שמות י"ז, יד; דברים כ"ה, יט), ואשר משמע ממנו כי מדובר בענישה שאינה ניתנת לתיקון. גם ההשוואה למהפכת סדום ועמורה, אפשר שהיא באה לבטא ענישה סופית, שאינה בת-תיקון, אך ייתכן גם שאזכור ערים אלו בא להדגים ענישה של מקום אחד והבדלתו מהאזור שסביבו.

[18] מקוצר היריעה התעלמנו בדיוננו זה מהפסוק החותם את הפרק: "הנסתרֹת לה' א-להינו והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת". בלא להאריך בדיון בשיטות השונות נציין כי על פי פשוטו בא פסוק זה להגביל את כל האמור בעונשים שבפרק כ"ט על חטאי היחיד לנסתרות, היינו: לחטאים שאין הציבור מכיר בהם. אבל חטאים שהציבור מכיר בהם - חובה על הציבור לטפל בהם, ואם לאו, ייחשבו חטאים אלו כחטאי ציבור. וראה פירושי רש"י ורשב"ם לכתוב זה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)