נח | צוהר תעשה לתיבה

הבעש"ט דרש את עניין ה"תיבה" על תיבות התפילה, שצריך האדם להיכנס ולשים את כל כוחו במילות התפילה, ולהאיר אותן עד שיעלה איתן לעולמות העליונים.

בספר "בעל שם טוב" מסודרות התורות על ענייני התפילה בשער הנקרא "עמוד התפילה", בתוך פרשת נח. הבעש"ט מדבר על רמת כוונה כמעט טוטאלית, והמאמץ הנדרש מוחשי עד כדי כך "...שאמר שנס גדול הוא שאדם חי אחר התפילה, שלא יצאה נשמתו מגודל הדבקות" (שפתי צדיקים פרשת בשלח). מאידך, הבעש"ט היה גם רבם של היהודים הפשוטים, ולכן - בצד ההדרכות המעשיות כיצד לעלות מעולם לעולם ולדבק מחשבתו בשכינה - אפשר גם למצוא הנחיות מה לעשות כשאין כוח וריכוז:

"...ואם רואה שהוא בסוד הקטנות ואינו יכול לכוון, שמתגברין עליו מחשבות זרות, אזי יתפלל כתינוק בן יומו מתוך הכתב, כאשר העיד מורי על עצמו שהיה בארץ אחרת זמן מה בבחינה זו..." (כתונת פסים לפרשת בלק, דף מג ע"ג). מאידך גיסא: "אבל בזמן שהוא דבוק בעולם העליון - אז טוב יותר לסגור עיניו, כדי שלא יבטל אותו הראייה מלהיות דבוק בעולם העליון" (צוואת הריב"ש דף ד ע"ב). מעבר לעבודה על התפילה, צריך גם להתפלל על העבודה: "ואי אפשר להתפלל בכוונה כי אם ע"י חיזוק, וצריך לבקש מהשם יתברך חיזוק ועזר" (שם ז ע"א).

נראה לי, שאפשר ללמוד מכך שתי עצות טובות גם לשאר ענייני עבודת ה':

א. לא להתייאש כשאי אפשר לעבוד ברמה גבוהה, ולא להכריז 'הכל או כלום'. צריך להמשיך לעשות את המצוות בפשטות, וכשירחיב ה' - לעלות שוב לעבודת ה' עם כוונות ועניינים גבוהים, ובדבקות והתמסרות מוחלטת. הנחיה זו אינה רק גדר ביטחון כדי שלא ניפול עוד, אלא גם פתח לשיקום: "כמו בגחלים - אם יהיה ניצוץ אחד שנשאר, יכול לנפח בהם הרבה עד שיהיה מדורה גדולה..." (ליקוטים יקרים ד' ט"ו).

ב. כש'אין מצב' לעבודת ה' - אפשר וצריך להתפלל על הדבר הזה עצמו, שה' יחזק אותנו וייתן לנו כוח לעבוד אותו, בשמחה, בטוב לבב ומרוב כל.