נח | פְּרוּ וּרְבוּ

כאשר יוצא נח מן התיבה עם בני ביתו, הוא זוכה לקבל מפי הקב"ה את הציווי שעתיד להיחשב למצווה הראשונה בתורה: "ואתם פרו ורבו, שרצו בארץ ורבו בה". צמד המילים "פרו ורבו" אמנם כבר מוכר לנו מפרשת בראשית, אלא ששם הוא הופיע בתור ברכה ולא בתור ציווי - בתחילה ברכה לדגים, ולאחר מכן לאדם ולחווה.

על רקע קיומו של ציווי מפורש "פרו ורבו", שזכה גם למעמד החשוב של 'המצווה הראשונה בתורה', יש לתמוה על דברי המשנה בגיטין (מא ע"ב). המשנה שם קובעת שכאשר נוצר מצב שבו אדם משעבד תחתיו עבד במעמד של 'חצי עבד וחצי בן חורין' - יש לכפות את האדון לשחרר את העבד. הטעם לכפייה זו הוא שמצבו של העבד מונע ממנו את האפשרות לעסוק במצווה החשובה של פרייה ורבייה, שכן זהותו הכפולה אוסרת עליו לקיים יחסי אישות עם כל אישה שהיא. אלא שבבואה לציין את המקור למצווה זו, מתעלמת המשנה מהציווי "פרו ורבו" המופיע בפרשתנו, ומביאה כמקור למצווה החשובה הזו דווקא פסוק הלקוח מנבואת ישעיהו (מ"ה, יח): "לא תוהו בראה, לַשֶבֶת יצרה". מה פשר ההתעלמות הזאת?

ייתכן שהדבר נעוץ בהבחנה יסודית בין שני הפסוקים, עליה עמד מו"ר הרב אהרון ליכטנשטיין: בעוד הפסוק שנאמר לנח בצאתו מהתיבה מטיל עליו ציווי, הרי שהפסוק בישעיה איננו נאמר בדרך ציווי, אלא כניסוח של מטרותיו ושאיפותיו של הקב"ה בעולמו. פסוק זה מציין חזון ושאיפה של בורא העולם, ולא פונה בציווי אל האדם. פסוקים אלו, אם כך, מציבים שתי זיקות שונות בין האדם לבוראו: על פי זיקה אחת, עומד האדם מול בוראו כמצווה וכמקבל מרות, אשר עליו לבצע עד תום את פקודות בוראו שנקבעו על פי מניעיו הנעלמים. הזיקה השנייה מכוננת מערכת יחסים שונה: הקב"ה משתף את ברואיו ביעדיו ובמטרותיו, מתוך תקווה שאלו ייאותו להירתם לאותם יעדים ולקדם את הגשמתם.

מכוחה של הבחנה זו בין שני המקורות, ניתן ליישב את הקושי שעליו עמדנו קודם לכן: כל זמן שמדובר בציווי אישי על האדם - אין מקום לכפות את רבו של העבד לשחררו, שכן על האדון לא מוטלת החובה לכלכל את עולם קיום המצוות של עבדו; ואם זה נקלע למצב שבו הוא איננו יכול לקיים מצווה מסוימת - הרי שאין מחובתו של האדון לסייע במציאת פתרון. אך במידה שמקור החובה של העבד הוא השאיפה הכללית של בורא העולם ליישב את העולם, אזי האדון שייך גם כן במאמץ האוניברסלי לקדם את היעד הזה, וגם עליו מוטלת התביעה להתגייס כדי לסייע בתהליך יישובו של העולם.