דילוג לתוכן העיקרי

נח | על הכפילות שבסיפור המבול

לעילוי נשמתו של דוד יהודה בן שאול גולדשטיין ז"ל
01.11.2016
קובץ טקסט

א. שם א-לוהים ושם הוי-ה בסיפור המבול

פרשת המבול מתחילה כבר בסוף פרשת בראשית. על כן, את שיעורנו נתחיל בקריאה בסוף פרשת בראשית, שם מתואר:

"וַיְהִי כִּי הֵחֵל הָאָדָם לָרֹב עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּבָנוֹת יֻלְּדוּ לָהֶם: וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ: וַיֹּאמֶר ה’ לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם לְעֹלָם בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה: הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם: וַיַּרְא ה’ כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: וַיִּנָּחֶם ה’ כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ: וַיֹּאמֶר ה’ אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם: וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה’ " (בראשית ו', א'-ח')

וכאן מתחילה פרשת נח עם סיפור המבול במבט נוסף:

"אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ: וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת: וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ: עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר: וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ: צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ: וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר בָּאָרֶץ יִגְוָע: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ: וּמִכָּל הָחַי מִכָּל בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ: מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת: וְאַתָּה קַח לְךָ מִכָּל מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה"     (שם ט'-כ"ב)

ומיד אחר כך נאמר שוב, באותה דרך של הסיפור הראשון:

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה: מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ: גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ: כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה וּמָחִיתִי אֶת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּהוּ ה' "      (שם ז', א'-ה')

אם כן, סיפור המבול מתחיל פעמיים. כפילות זו מוכרת לנו כבר מפרשת בראשית בסיפור הבריאה, ובדומה לסיפור הבריאה סיפור אחד משתמש בשם 'א-להים' והשני בשם 'הוי"ה'.[1]

ההבדל העיקרי בין השמות הוא ההבדל הלשוני, בין שם כללי לשם פרטי[2]. עוד לפני החלוקה הידועה בין "מידת הדין" ל"מידת הרחמים"[3], שם 'א-להים' הוא שם כללי, אובייקטיבי וסמכותי (ולכן הוא גם מידת הדין), כפי שמבוטא היטב בפסוק בקהלת: "כי הא-להים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו בריך מעטים" (קהלת ה', א'). לעומתו, שם הוי"ה הוא שם פרטי, שמבטא קשר אישי בלתי אמצעי (ולכן, זו גם מידת הרחמים). שם זה הופיע לראשונה בגן העדן, כאשר ה' דיבר עם האדם.

ב. הכפילויות בכל פרט במבול

בתיאור הרקע למבול שבשם הוי"ה יש רגשות, הבאים לידי ביטוי בחטיפת נשים יפות וניצול כוח וסמכות. בתיאור זה מופיע קשר בלתי אמצעי בין ה' לבין האדם, ו-ה' אף מרגיש את האדם ו"מתעצב", רואה את כשלון הבריאה וניחם (מתחרט) על היצירה הראשונה.

בתחילת התיאור האובייקטיבי, בראש פרשת נח, מתוארת ההשחתה של הארץ בלשון אובייקטיבית וכללית:

"וַתִשָחֵת הארץ לפני הא-להים"  (בראשית ו', י"א)

בתיאור זה אין יצרים ומיניות ואין יחס אישי ובלתי אמצעי.

 

גם התיאור של נח שונה. בתיאור היחס האישי שבסוף פרשת בראשית נח "מצא חן", חנינה ורחמים, בעיני ה'. לעומת זאת, בתיאור הכללי, בתחילת פרשת נח, מתואר נח כ"צדיק תמים... בדורותיו", שהתהלך את הא-לוהים.

 

בהתאם לכך, גם החטא מוגדר פעמיים. בנקודת המבט האישית, של שם הוי"ה, נאמר: "ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו" (שם ו', ב'), גם עריות וגם חמס, שהרי מדובר גם על לקיחת נשים מבעליהן. תיאור החטא, אם כן, מתייחס לעולם הרגשות, התאוות והיצרים.

בתיאור האובייקטיבי, של שם א-לוהים, נאמר: "וַתִשָחֵת הארץ לפני הא-להים, וַתִמָלֵא הארץ חמס". פה, התאווה לנשים יפות לא נזכרת.

 

הדבר בא לידי ביטוי גם בתיאור התיבה. בתיאור האובייקטיבי מתוארת התיבה למידותיה ולפרטיה, ואילו בתיאור שבשם הוי"ה מופיעה רק התיבה ללא פירוט.

הרמב"ן (בפירושו לבראשית ו', י"ט) כתב, שהתיבה הייתה עשויה בנס, שכן הייתה צריכה להכיל את כל בעלי החיים בעולם ומזון לכולם לשנה, דבר שהוא בלתי אפשרי בדרך הטבע. אם כן, כיוון שהתיבה הכילה את כולם בנס, מדוע התורה קובעת לה מידות, ומתארת בפרוטרוט את ההוראות המעשיות?

כאן מלמד הרמב"ן עיקרון יסודי בעבודת ה': מה שאפשר לעשות בדרכים הטבעיות, על פי הכללים הטבעיים וההסתכלות האובייקטיבית בעולם, יש צורך לפעול בו בצורה טבעית. אי אפשר לומר 'נעשה תיבה קטנה ותחזיק בנס'. הנס לא בא במקום הטבע, אלא במקום שכלה כוחו של הטבע. כך מתאים פירושו זה של רמב"ן, לכפילות שמצאנו בתיאור התיבה.

 

כפילות זו באה לידי ביטוי גם בהמשך. בתיאור האובייקטיבי של החיות שייכנסו לתיבה נאמר לנח לקחת שניים-שניים מכל מין, זכר ונקבה, על פי עקרון ההישרדות הטבעי. בהמשך אף מודגש שהם באו  מעצמם כדי לשרוד ולהינצל. "באו אל נח", "שנים שנים מכל הבשר אשר בו רוח חיים" (שם ט"ו).

אולם, בתיאור שבשם הוי"ה נאמר לו לקחת שבעה שבעה מכל הבהמה הטהורה ומכל העוף הטהור. בטבע, כמובן, אין טהור וטמא, ורק מכוח הופעת ה' בעולם בשם הוי"ה, יש "טהור" ו"לא טהור". הבהמה הטהורה איננה תופעה טבעית, אך בעבודת ה' יש גם תפילה וגם קרבן, שאינם מן הטבע.

 

גם העורב והיונה (שם ח', ז'-י"ב) ששלח נח משקפים יפה את שני הצדדים של הסיפור – העורב יצא "יָצוֹא וָשוֹב", במובן הטבעי. היונה, שהיא עוף טהור (מוזכרת בתורה כקרבן, ראה לדוגמה ויקרא ה', ז') נשלחה על ידי נח, והביאה לבסוף עלה זית כביטוי של ישועה.

 

בסופו של המבול, עם יציאתו מהתיבה, נח מקריב עוֹלוֹת ל-ה' "מכל הבהמה הטהֹרה, ומכל העוף הטהור" (בראשית ח', כ'). בתורה אין קרבנות לשם 'א-להים'.[4] נראה, שאין מקום לקרבנות לשם א-לוהים, כי מצד הטבע יש רק חיים ומוות באופן טבעי.

ג. הקשר האישי-ישיר והקשר הכללי

כיצד מבטא שם ה' קשר ישיר?

שם הוי"ה הוא, בעצם, צורה של פועל, שמבטא נוכחות פעילה.[5] נוכחת זו גם פוגעת (כגון בשמות ט', ג': "הנה יד ה' הוֹיָה במקנך אשר בשדה... דֶבֶר כבד מאד"), וגם מושיעה ומצילה (כגון בשמות ג', י"ב-י"ד "כי אהיה עמך... אהיה אשר אהיה", וראה שם ברש"י). לכן, ה' פונה אלינו ואנו פונים אליו, בלשון 'נוכח', כבפנייתו לנח:

"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה, כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה"    (בראשית ז', א')

מנקודת המבט האובייקטיבית, המשתמשת ב'גוף שלישי' ('אני-הוא'), נח הוא איש צדיק תמים בדורותיו.[6] לעומת זאת, מנקודת המבט של הקשר הבלתי אמצעי נוצר קשר של 'אני-אתה', "אֹתךָ ראיתי צדיק לפנַי".

שני המבטים, האובייקטיבי והסובייקטיבי, הכללי והפרטי, משלימים זה את זה. אי אפשר שהתורה תתאר את הדברים רק מנקודת מבט כללית או רק מנקודת מבט פרטית. מהתיאור בשם 'א-להים' צומחת 'יראת א-להים', ומהתיאור בשם הוי"ה צומחת אהבת ה'. אין התורה אפשרית כלל בלי שתיהן, משום שבלי יראה אין אמונה, ובלי אהבה אין קשר.

ד. מפגש שם ה' ושם א-לוהים

ישנו פסוק אחד (שם ז', ט"ז) בכל פרשת המבול, בו נפגשים שני השמות ושני המבטים, שם ה' עם שם א-לוהים, המבט הכללי והמבט הפרטי:

"וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱ-לֹהִים, וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ"       (בראשית ז', ט"ז)

החלק הראשון הוא תיאור אובייקטיבי, כפי שהדברים קרו. כאמור, נח לא נזקק לאסוף "שנים שנים מכל הבשר", משום שהחיות עצמן חשו בסכנה, ובאו אל התיבה בממשם את עקרון ההישרדות הטבוע בטבע הבריאה.

אולם, לסגור את הפתח בצורה אטומה נח לא יכול. הוא לא יכול כי קשה לעשות זאת מבפנים, אך בעיקר, משום שקשה נפשית - ה' צריך להתערב התערבות אישית ולסגור את התיבה.

בלי ההתערבות הזאת לא היה ערך לכל התיבה. נח לא היה מסוגל לסגור, כי לא היה ראוי לעשות כך, שהרי זהו גזר דין על כל העולם שנשאר בחוץ. רק ה' היה יכול להכריע כך, "וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ".[7]

 

ה. לוח השנה הכפול של המבול

כידוע, לוח השנה העברי הוא לוח כפול, משולבים בו לוח עונות שמשי-חקלאי ולוח חודשים ירחי, שבנוי על תאריכים. שתי 'הבחינות' הללו משתלבות זו בזו בלוח העברי המעובר, שמתאם שנה למול 12 חודש ובין 10 ל-11 יום, ומחזור של 19 שנות חמה מול 235 חודשי לבנה (19 כפול 12 חודשים בשנה + 7 חודשים מעוברים).

נבחן את הפסוקים בפרשת נח, בהם מופיעים תאריכים מפורטים לשלבי המבול:

"וְנֹחַ בֶּן שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה וְהַמַּבּוּל הָיָה מַיִם עַל הָאָרֶץ"    (בראשית ז', ו')

"וַיְהִי לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, וּמֵי הַמַּבּוּל הָיוּ עַל הָאָרֶץ"      (שם י')  

"בִּשְׁנַת שֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה לְחַיֵּי נֹחַ בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ, בַּיּוֹם הַזֶּה, נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה, וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ"     (שם י"א)

"וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה" (שם י"ב)

"וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל הָאָרֶץ..." (שם י"ז)

"וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב, וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם" (שם ח', ג')

"וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט: וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי, בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים"    (שם ד'-ה')

"וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם, וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה"          (שם ו')

"וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"          (שם ח')

"וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה מִן הַתֵּבָה"         (שם י')

"וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים, וַיְשַׁלַּח אֶת הַיּוֹנָה וְלֹא יָסְפָה שׁוּב אֵלָיו עוֹד"    (שם י"ב)

"וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ... וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ"

                                                   (שם  י"ג-י"ד)

"עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ"        (שם כ"ב)

 

פסוקים אלו, "לוח המבול", הם המקום היחיד בספר בראשית בו נזכרים תאריכים ורמזי לוח שנה. אמנם המבול בכללו נמשך שנה בדיוק, אלא שהפירוט מופיע בשתי צורות – במספרי ימים ובעונות מצד אחד, ובתאריכים לחודשים מאידך.

מפרשים רבים ניסו לתאם ולאחד את שתי הספירות. מצד אחד, הספירות של קבוצת הימים (40 יום, 150 יום, עוד פעם 40 יום ואז קבוצות ימים של 7 ימים[8], עם לוח התאריכים (לחודשי ירח).

אולם, בהתאם למה שראינו לעיל, כיון שיש שני היבטים, גם התאריכים של סיפור המבול מסופרים באופן כפול. התאריכים נותנים תיאור אובייקטיבי, אך לקבוצות הימים יש משמעות רעיונית-רוחנית. במספר 7 כמובן, וגם 40 הימים מכוונים את דעתנו אל הקשר בין נח לבין משה, ארבעים יום וארבעים לילה גם במבול וגם משה בהר סיני.

לוח התאריכים נותן לפנינו שנה שלמה,[9] כפי שפירש רש"י בעקבות חז"ל. הדברים ברורים מהתאריכים עצמם: מה-17 לחודש השני בו "ארובות השמים נפתחו" עד ה-27 לחודש השני בו "יבשה הארץ" יש שנה שמשית מלאה. זאת, כיוון שחודשים בתורה הם חודשי ירח (שהרי רק הירח מתחדש!), וההפרש בין 12 חודשי ירח (354 יום פחות או יותר), לבין שנת שמש (365 יום וקצת פחות מרבע יום), הוא כ-11 יום. זהו ההפרש בין 17 לחודש השני, לבין 27 בו, בשנה הבא,  שנת שמש תמימה.

מכאן נובע שהלוח הכפול, החודשי-ירחי המתואם ללוח השמש, הוא הלוח של מועדי התורה, והוא גם הלוח של פרשת נח.[10]

כך הדברים מתקשרים יפה ללוח העונות שמופיע בסיכום:

"עֹד כל ימי הארץ, זרע וקציר וקֹר וחֹם וקיץ וחֹרף ויום ולילה, לא ישבֹתו"   (שם ח', כ"ב)

במשך שנה תמימה של "זרע וקציר וקֹר וחֹם וקיץ וחֹרף", הכל שָבַת, שנה שלמה כל המערכת לא תפקדה. מכאן ואילך, הכל חזר למקומו.

 

שנה תמימה זו, שהיא הלוח של התורה, לא נתקבלה על דעתם של רבים מאנשי בית שני,[11] בעיקר מתומכי "ספר היובלים" וכת ה"יחד". קבוצות אלו ניסו לאחוז בלוח שמשי בלבד[12], וטענו שהוא הכתוב באמת ב"לוחות השמים".

כנגד טענתם, נמצאו בכתבי בית שני עדים, שמעידים (בניגוד לרצונם) על המסורת שלנו, שהיא אמת.

העד הראשון נמצא בתרגום השבעים,[13] ש"מתקן" את הכתוב בתורה וגורס שהמבול החל ב-27 לחודש השני ונגמר ב-27 לחודש השני בשנה שאחריו. ברור ש"תיקון" זה מעיד על כך שהכותב ראה לנגד עיניו לוח המבוסס על השמש בלבד. המתרגם לא רצה לקבל את התאריך של 17 יום לחודש השני אלא ראה בו "טעות", כי התאריך הזה מעיד על לוח כפול, ירחי-שמשי.

העד השני בא מתעודה שהייתה מצויה בספריה המרתקת והמדהימה שנמצאה בקומראן, ליד חופו הצפון-מערבי של ים המלח, בין מאות מגילות, חלקם מתוך המקרא וחלקם ספרים "מדרשיים" של כת ה"יחד". בתעודה נמצא מעין מדרש לספר בראשית,[14] שמשלים תאריכים בספר. במגילה זו הגירסה היא שהמבול החל ב-17 לחודש השני כמסופר בתורה, אך המספר "תיקן" ל-17 לחודש השני גם בסוף. זאת, מסתבר, מאותו הטעם שהוסבר לעיל.

שני עדי השקר הללו מעידים על המסורה שלנו שהיא אמת. שניהם הבינו את משמעות הכתוב כהוכחה ללוח הכפול, ושניהם לא רצו לקבל 365 יום בלוח כפול, בחודשי ירח ובתוספת של 11 יום, שעל כן 17 בחודש השני בתחילה, ו-27 בסוף. אלא שאחד "תיקן-קלקל" לצד אחד, והשני "תיקן-קלקל" לצד השני, בחושבם לטעות את מסורת האמת.

 ו. הברית הכפולה – הקרבן והקשת

הכפילות של סיפור המבול מסתיימת בצורה מובהקת בברית הכפולה:

"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַ-ה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ: וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי"    (בראשית ח', כ'-כ"א)

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל נֹחַ וְאֶל בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר: וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם: וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ: וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא יִכָּרֵת כָּל בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ" (שם ט', ח'-י"א)

"וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים זֹאת אוֹת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם: אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ: וְהָיָה בְּעַנֲנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן: וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי..." (שם י"ב-ט"ו)

מצד אחד יש את הבטחת ה' לנח לא להוסיף להכות את כל חי ולקיים את העולם בסדריו הטבעיים, מכוח הקרבן לשם ה'. הבטחה זו באה בעקבות מעשה דתי של עבודת ה' מצד נח. כמובן, זהו המשך של אותן בהמות טהורות ועופות טהורים, ש-ה' ציוה לנח לקחת אל התיבה, "שבעה שבעה".

מאידך, הקשת היא חלק מעולם הטבע, מעשה א-לוהים. אות ברית זו מזכירה ומעידה, שלא יהיה עוד גשם בלתי פוסק, ולא יהיו עוד "המים למבול לשחת כל בשר". ברית הקשת נאמרה בשם א-לוהים, כהמשך לבריאה הטבעית ולאמונה הכללית בא-לוהים אחד, אשר ברא את הכל.

 

בנקודה זו העלו רבים את השאלה המתבקשת הבאה: האם רק עכשיו נוצרה הקשת בענן? שאלה זו עמדה בפני רב סעדיה גאון, האבן עזרא והרמב"ן. הרס"ג והרמב"ן פירשו "נתתי בענן" – עוד בימי הבריאה נתתי אותה בענן. ראב"ע, לעומתם, פירש שהיום נתתי בענן, כלומר, הקשת היא חידוש שנוצר אחרי המבול.

אולם לדעתם של רס"ג ורמב"ן לא התופעה נתחדשה אלא המשמעות שלה, והרמב"ן הוסיף כאן:

"ואנחנו על כרחנו נאמין לדברי היונים שמלהט השמש באויר הלח יהיה הקשת בתולדה, כי בכלי מים לפני השמש יֵרָאֶה כמראה הקשת, וכאשר נסתכל עוד בלשון הכתוב נבין כן, כי אמר [הכתוב], "את קשתי נתתי בענן", ולא אמר 'אני נותן בענן", כאשר אמר "זאת אות הברית אשר אני נותן", ומלת קשתי מורה שהיתה לו הקשת תחלה ולכן נפרש הכתוב, 'הקשת אשר נתתי בענן מיום הבריאה תהיה מן היום הזה והלאה לאות ברית ביני וביניכם', שכל זמן שאראנה אזכיר כי ברית שלום ביני וביניכם"     (רמב"ן בראשית ט', י"ב)

בדברי הרמב"ן מקופל עיקרון מַנחֶה חשוב: אם אנשי הגות ומדע אומרים תיאוריה, אכן יש לבחון אותה בזהירות. אולם, אם הם מציבים עובדות, צריך לבדוק בניסוי ויש לקבלם. לכן הוא מקבל את מה שאמרו חכמי היוונים על סמך עובדות, ועל פיהן הוא מפרש את התורה. בורא העולם הוא נותן התורה, והתורה איננה סותרת את עובדות הבריאה.

ז. הקשת ביחזקאל

לאור זאת מובן, מדוע מראה הקשת הוא גם חלק ממראה כבוד ה', כפי שהוא מופיע בפרק א' בספר יחזקאל, כאשר כבוד ה' מופיע גם כבורא עולם, וגם כמושל בו.

התגלות ה' ליחזקאל שם מבטאת את הסתלקות השכינה. בורא עולם מתגלה כמלך היושב על הכסא, אשר שלטונו בעולם יתבטא מכאן ואילך, באופן זמני כמובן, בשלטון מלך בבל. התגלות זו מזכירה, במידת מה, את המבול, ועל כן בנבואת יחזקאל הוא מתואר בצורה כזו.

כמו הקשת לאחר המבול, מתגלה כאות של נחמה ותקווה עתידה הנוגה שמסביב, "כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם..." (יחזקאל א', כ"ח). הגשם מזכיר את המבול, וגם את אות הקשת שבסיומו. כך יוכלו עם ישראל לדעת שיש אות ברית של נחמה גם אחרי חורבן הבית, בדומה לאות הברית בתום המבול.

כלומר, ה' ישמור על שארית עמו גם בכל הגלויות, כפי שהוא שומר על הבריאה. גם בטבע וגם בנס, גם בשם א-לוהים וגם בשם הוי"ה.

 

 

[1] כפילות זו הפכה בדורות האחרונים (כידוע) ל'שורש האמונה ושורש המרי', שכל האמונה ב'תורה מן השמים' תלויה בהסברת הכפילות. ראו למשל במבוא של הרב מרדכי ברויאר ז"ל לספרו פרקי בראשית (אלון שבות תשנ"ט), עמודים 19-11, ואכמ"ל.

[2] שם כללי מקבל ה"א הידיעה והטיות ('הא-להים' > 'א-להי; א-להיך; א-להיו; א-להינו וא-להי אבותינו'), ואילו שם פרטי אי אפשר להוסיף לו יידוע, ולא הטיות. כיוון שבשם ה' אין יידוע ואין הטיות, ברור שהוא שם פרטי בהגדרה לשונית.

הבחנה יסודית זו כשלעצמה, כבר שומטת את הבסיס המדעי של שיטת 'ביקורת המקרא'. זאת, משום ששם כללי ושם פרטי אינם מקבילים וכפולים, אלא משלימים זה את זה בצורה פשוטה, כפי שכתוב בפרשת הבריאה השנייה. ראה בענין זה בספרו של אבי-מורי ז"ל, יחיאל בן-נון, ארץ המוריה – פרקי מקרא ולשון (אלון שבות התשס"ו), עמודים 10, 49-43.

[3] לכן יש הבדל בסיסי בין 'תורת הבחינות' בשיטתו של הרב מרדכי ברויאר ז"ל (ראו בספרו הנ"ל, הערה 1, עמודים 72-48), לבין 'הבחינות' בשיטתי, שיסודן בהבדל הלשוני. לכן, מתבקש לקרוא "הבחינות" בשיטתי כמשלימות זו את זו בלי קושי, ולא כתופעת נס מעבר לטבע הדיבור האנושי (ורק בורא העולם ומנהיגו יכול לדבר כך) כפי שהסביר זאת הרב ברויאר.

[4] ראו פירוש רמב"ן לשמות כ"ב, י"ט – "זֹבֵחַ לאלהים יָחֳרָם בלתי לה' לבדו".

[5] ראו מאמרי, הוויה פעילה וקיומית במקרא – פירושו הלשוני של שם ה', מגדים ה' (ניסן תשמ"ח), עמודים 23-7, ובאתרי (ybn.co.il).

[6] ממילא, כאשר עוסקים בשאלות האמונה באופן כללי, אפשר לדבר על א-לוהים רק בשם כללי ובגוף שלישי.

[7] בגיל 16 פתחתי לראשונה ספר שעוסק בביקורת המקרא ושם ראיתי לראשונה איך קוראים כאן שני סיפורים שחוברו יחדיו. די נדהמתי שאפשר לקרוא את התורה בצורה כזאת. בדקתי שוב ושוב וראיתי שאכן מצטטים נכונה את הפסוקים. עד שהגעתי לפסוק האחד הזה, שיש בו גם שם א-לוהים וגם שם הוי"ה: "וְהַבָּאִים זָכָר וּנְקֵבָה מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ". אז ראיתי שמחלקי סיפור המבול לשני טורים, לא ידעו מה לעשות במילים 'ויסגֹר ה' בעדו', כי הן לא מתחברות אצלם לשום מקום. כך סגר ה' בעדי.

[8] וגם 6 עונות בסופו של דבר.

[9] ראו הרחבה בספרי, זכור ושמור – טבע והיסטוריה נפגשים בשבת ובלוח החגים (אלון שבות תשע"ה), עמודים 221-209.

[10] באחת מהשיחות הרבות שניהלתי עם הרב מרדכי ברויאר ז"ל, אמרתי לו ששתי ה'בחינות' העיקריות בתורה (בחינת שם 'א-לוהים', ובחינת שם הוי"ה), מקבילות ושייכות לשתי הבחינות של הלוח הכפול בתורה, החודשים בלוח הירחי, והעונות בלוח השמשי. וכבר בתורה עצמה ברור, ששתי הבחינות האלה משתלבות בלוח הכפול. למשמע דברי התרגז הרב ברויאר ודחה הסבר זה על הסף, באומרו: "איפה כתוב 'ירחי' ו'שמשי'?". לא הצלחתי לענות, כי הוא לא רצה לשמוע. אז התחוור לי הפער בינינו במלוא עוזו. ה"בחינות" לפי הרב ברויאר לא יכולות להשתלב, ואני רואה אותן משתלבות בתורה עצמה (כגון בלוח) באופן טבעי. לכן, בשיטתי, כלל אי אפשר לקרוא בתורה "מקורות ספרותיים" נפרדים, והשיטה ה"ביקורתית" נופלת מעצמה.

[11] ראו הרחבה בספרי הנ"ל (הערה 7), עמ' 320-293.

[12] ליתר דיוק, הלוח שלהם מונה 364 יום בשנה של 52 שבועות שלמים.

[13] ראו מ' צפור, תרגום השבעים לספר בראשית (רמת-גן תשס"ו), עמ' 140-137, וטבלת ההשוואה שם, עמ' 140.

[14] פשר בראשית, ראו א' קימרון, מגילות מדבר יהודה – החיבורים העבריים ב' (ירושלים תשע"ג), עמ' 252; וראו בספרי הנ"ל (הערה 7), עמ' 315.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)