דילוג לתוכן העיקרי

משפטים | נעשה ונשמע

קובץ טקסט

מקובל לחשוב שאת האמירה המפורסמת "נעשה ונשמע" אמרו בני ישראל לפני מתן תורה. מה שפחות ידוע הוא שכל מפרשי החומש (למעט רש"י) חולקים וסוברים כי הדבר לא אירע לפני מתן תורה!!!

על מנת לחשוף את העיקרון העומד מאחרי מחלוקת זו ולהבין את הרקע למצוות שבפרשת משפטים, נסביר השבוע כיצד ממשיכה פרשת משפטים את פרשת יתרו או, ליתר דיוק, איך יוצרים פרקים י"ט-כ"ד בספר שמות יחידה עצמאית [השיעור ארוך מהרגיל ולכן חילקנו אותו לשלושה חלקים].

חלק א - מתי אמרו בני ישראל "נעשה ונשמע"?

המאמץ הרב כל כך שאנו מקדישים לניתוח מצוות ספציפיות מונע אותנו פעמים רבות מתשומת לב לסיפור שבו מובאת המצווה. פרשת משפטים, שהיא חלק מסיפור חשוב ביותר המתאר את אופן נתינת עשרת הדיברות, היא דוגמה קלסית לכך.

היכן מתחילה באמת פרשת משפטים

נתחיל בניתוח המאורעות שהתרחשו מיד עם הגעת העם להר סיני.

התכנית המקורית הייתה שבני ישראל יקבלו את המצוות היישר מאת הקב"ה! ברם, בתום שמיעת עשרת הדיברות היו בני ישראל כה יראים מהמעמד הנפלא עד שביקשו ממשה לשמש "מתווך" בקבלת המצוות [ראה שמות כ; יד-יז ודברים ה; כ-ל; למרות המחלוקת באשר למועד המדויק שבו אירע מה שמתואר בכ; יד-יז (ראה רש"י, רמב"ן ואבן עזרא) מודים הכול שהפרשה המקבילה בספר דברים התרחשה רק אחרי נתינת הדיברות].

הקב"ה מסכים לבקשת העם, והפרשייה הבאה בחומש מתארת את ציווי הקב"ה למשה להעביר סדרה נוספת של מצוות לבני ישראל:

"ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל:
*אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם.
*לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.
* מזבח אדמה תעשה לי..." (כ; יח-כב).

הגם שפסוקים אלו הם פסוקי הסיום של פרשת יתרו, אין הם סיומה של סדרת המצוות שצריך משה להעביר לעם אלא דווקא ההקדמה לה. הסדרה עצמה פותחת בפסוק:

"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" (כ"א; א).

[ראה אבן עזרא (בפירושו הארוך) ורש"י על אתר].

מעקב אחר סדרה זו יגלה שהיא נמשכת עד פרק כ"ג! רק בתחילת פרק כ"ד נגמר ה"ציטוט" הארוך של משה וממשיך סיפור מאורעות מעמד הר סיני!

זיהינו כאן, אם כן, יחידת מצוות, הפותחת במילים "כה תאמר..." [כ; יח] ומסתיימת בכ"ג; לג (לקראת סיום פרשת משפטים).

מן הפסוק הפותח את הפרשה עולה שמשה נצטווה להעביר מצוות אלו לבני ישראל. הבה נתבונן בפרק כ"ד ונבחן מה אכן אירע:

"ואל משה אמר: עלה אל ה', אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, והשתחויתם מרחֹק. ונִגש משה לבדו אל ה', והם לא יִגָּשו, והעם לא יעלו עמו" (כ"ד; א-ב).

נראה שאת שני הפסוקים הללו, המתייחסים לכ"ד; ט-יב, יש לקרוא כמאמר מוסגר. נמשיך, אם כן, בפסוק ג:

"ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים...".

מקריאה חפוזה של הפסוק נראה שיש ראיה חותכת להנחתנו: הפסוק מתאר את העברת המצוות [קרי כ; יח - כ"ג; לג] לבני ישראל! כלומר: הביטוי "משפטים" שבכ"ד; ג מתייחס לאותם משפטים שהוצגו בכ"א; א, בעוד שהביטוי "דברי ה' " מתייחס למצוות האחרות שביחידה זו (שאינן "משפטים").

פירוש זה גם מסביר מדוע חייבים בני ישראל "לאשרר" בפסוק הבא את קבלת מצוות אלו, שהועברו באמצעות משה - שלא כדיברות, שאותם קיבלו ישירות מהקב"ה:

"ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דִבר ה' נעשה".

בהמשך הפרשה מתוארים תיעוד המצוות ב"מסמך רשמי", בניית מזבח והכנת טקס מיוחד ליום המחרת, שבמסגרתו יקריבו בני ישראל קרבנות (ראה כ"ד; ה-ו). מיד לאחר הטקס מקריא משה בפומבי את ה"מסמך" הנ"ל, המכונה כעת "ספר הברית". מעשים אלו הם המרכיבים של "טקס החתימה":

"ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. ויקח משה את הדם ויזרֹק על העם, ויאמר: הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה" (ז-ח).

מתי התרחש הטקס [במהלך השיעור ננתח את חלקי הברית; במסגרת זו נדון מה נכתב ב"ספר הברית" ומה פשר תגובת העם "נעשה ונשמע"]?

דעת הרוב

על פי רצף הכתובים והזרימה ההגיונית של פרשיות אלו, מצוות "ספר הברית" (שבכ"ד; ד) הן ללא ספק המצוות שבפרשת משפטים [ראה אבן עזרא, ספורנו ורשב"ם בכ"ד; ג, ודברי רמב"ן (ורשב"ם) בכ"ד; א]. במילים אחרות: על פי פשט סדר הפסוקים נאמרה ההצהרה הידועה "נעשה ונשמע" אחרי מתן תורה ולא לפניו!

דעת המיעוט

רש"י (בשם המכילתא) חולק! מסיבה שאיננה ידועה הוא טוען שקריאת "ספר הברית", הזאת הדם והצהרת "נעשה ונשמע" התרחשו לפני מתן תורה ומציב את כל הפרשייה (כ"ד; א-יא) בפרק י"ט, בין המאורעות שקדמו למתן תורה. במבט ראשון נראה פירושו אבסורדי - מדוע הוא מתעקש לשנות את פשט הפסוקים?

אנו נראה שפירוש רש"י מבוסס על שיקולים טקסטואליים ותוכניים עמוקים, שבגללם הוא הפירוש המתבקש.

בשבוע שעבר הראינו שפרק י"ט, שבו מתוארות הכנות העם למעמד הר סיני, גדוש בקשיים. למשל: מי הם הכוהנים העומדים קרוב יותר משאר העם להר [ראה י"ט; כב, כד, והשווה כ"ד; א, ט]? ומדוע חייב העם לחזור על הצהרת "נעשה" פעמים כה רבות (י"ט; ח, כ"ד; ד, ז)? חיבור הסיפור שבכ"ד; א-יא עם זה שבפרק י"ט יעזור להשלים פרטים רבים שבלעדיהם הוא לוקה בחסר.

"בונוס" נוסף שמעניק לנו פירוש רש"י הוא פתרון תעלומה מקראית קשה נוספת - מתי קיבלו בני ישראל את ספר בראשית. החומש במתכונתו הנוכחית ניתן לבני ישראל רק בשנת הארבעים לצאתם ממצרים [ראה דברים ל"א; כד-כה, גטין ס ע"א). עד למועד זה נכתבו המצוות שניתנו בסיני במגילות. אך התורה לא מזכירה בשום מקום מתי קיבלו בני ישראל את ספר בראשית, היכן אירע הדבר וכיצד אירע!

בפירושו לכ"ד; א-יא פותר רש"י את התעלומה הזו. בכ"ד; ג כותב משה את "דברי ה' " ואת ה"משפטים". מכיוון שרש"י מציב את הפרשייה לפני מתן תורה אין הוא יכול להסב ביטויים אלו (כרמב"ן ודעמיה) על המצוות שקיבל העם בהר סיני (הכתובות בפרשת משפטים), ועל כן הוא מפרש שה"משפטים" הם שבע מצוות בני נח ומצוות אחרות שקיבל העם במרה (ט"ו; כה) ואילו "דברי ה' " הם ספר בראשית וחלקו הראשון של ספר שמות! "ספר הברית" הוא, אם כן, ספר בראשית [פירוש זה עולה בקנה אחד עם מרכזיותן של ברית מילה ושל ברית בין הבתרים בספר בראשית]!!

מבחינת מעמד הר סיני מוסיף פירוש רש"י משמעות אדירה לשלושת ימי ההגבלה (י"ט; י-טז) שקדמו למתן תורה. מקריאת פרק י"ט לבדו עולה שימים אלו נועדו להגבלת הגישה אל ההר ולכיבוס בגדים; הוספת התיאור שבפרק כ"ד תלמד ששלושת ימים אלו דמו יותר ל"סמינר" שכלל לימוד תורה (כ"ד; ג-ד), הקרבת קרבנות, משתה (שם; ה-ו) וטקס ציבורי (שם; ז-יא)!

יש גם משמעות מיוחדת לכך שלימוד ספר בראשית והחלק הראשון של ספר שמות ("דברי ה' " אליבא דרש"י) הוא חלק מההכנות הנחוצות למתן תורה. ספר בראשית מסביר איך נבחרו בני ישראל לעמו הנבחר של הקב"ה ומדוע נבחרו, ולימודו מהווה אפוא הסבר מקדים למטרת קבלת התורה!

[חזקוני מסביר שאירועי פרק כ"ד התרחשו לפני מתן תורה, אך יש הבדל אחד בין פירושו לפירוש רש"י: "ספר הברית" הוא, לדעתו, התוכחה שבפרשת בחקתי (פרק כ"ו), המסבירה כי הארץ היא כלי למתן שכר ועונש על קיום המצוות או על ביטולן (על פי פירוש זה יובנו היטב המילים "כי לי כל הארץ" שבי"ט; ה).]

ולבסוף, פירוש רש"י הוא דוגמה קלסית לעיקרון שבו דוגל רש"י "אין מוקדם ומאחור בתורה" (כלומר: שפרשיות התורה אינן מסודרות על פי סדר האירועים הכרונולוגי - ראה חלק א של שיעורנו לפרשת יתרו). בגלל הקבלות טקסטואליות וסיפוריות בפרקים י"ט וכ"ד מעדיף רש"י לשנות את סדר הפרשיות ולהשיג פירוש בעל משמעות רבה יותר.

רש"י זקוק, כמובן, להסביר מדוע "מזיזה" התורה את הפרשייה ממקומה הראוי. ניתן להציע שבדרך זו מבדילה התורה בין שני היבטים של מעמד הר סיני: פרק י"ט עוסק ב"יראה" - בפחד העם ובתיאור המעמד כמחזה הנפלא ביותר שהתקיים אי פעם, ואילו פרק כ"ד מתמקד ב"אהבה" - הקרבה המיוחדת של הקב"ה לישראל שאפשרה להם "לראות אותו" [ראה כ"ד; ט-יא) והתוצאה המכרעת של שמחה אמתית הכוללת משתה והקרבת עולות ושלמים (שנאכלים) (ראה כ"ד; ה-ו, יא).

חלק ב - יחידה עצמאית

הצגנו עד כה שתי דעות ביחס לעיתוי של "ברית נעשה ונשמע" (כ"ד; א-יא): דעת רש"י - שהיא אירעה לפני מעמד הר סיני, ודעת רמב"ן ורוב המפרשים - שהיא התרחשה לאחריו. כעת נוכל לחזור לנושא הראשון - סדרת המצוות המתחילה בכ; יח ("כה תאמר..."), ומסתיימת בכ"ג; לג - ולנסות להבין את המבנה שלה ואת מטרתה.

למצוות המובאות בסדרה זו יש, כנראה, משמעות מיוחדת, שהרי הן כלולות בחוזה שעליו הצהירו בני ישראל "נעשה ונשמע" [כדעת רוב המפרשים לעיל; גם לדעת רש"י יחידה זו משמעותית, שהרי אלו המצוות היחידות המתועדות בספר שמות מלבד הלכות המשכן (שהן יחידה עצמאית)]!

כדי להעריך טוב יותר יחידה מיוחדת זו נצטרך לנתח קודם כול את מבנה הפרשה ורק אחר כך להתייחס לתוכנה.

מילת המפתח

על אף שיחידה זו פותחת בשלוש מצוות שבין אדם למקום (כ; יח-כב) עובר המוקד עד מהרה (בראשית פרשת משפטים - כ"א; א) לרשימה ארוכה של מצוות שבין אדם לחברו.

"משפטים" אלו מתחילים בדיני עבד עברי (כ"א; ב-יא) וממשיכים בקבוצת מצוות שניתן לכנותן "חוקים אזרחיים", העוסקת בעיקר בדיני נזיקין (כ"א; יב - כ"ב; טז). קבוצה זו מוצגת במסגרת הפותחת בדיני נפשות ומסתיימת בנזקי רכוש הנעשים בשוגג.

מילת מפתח בקטע זה היא המילה "כי", שפירושה 'אם' או 'כאשר' - שבה פותחות רוב הפרשיות בסדרה זו (כ"א; כב - כ"ב; יח), וגם כאשר אין הן פותחות בה הכוונה האמורה נרמזת. כל אחד מה"משפטים" מתחיל בתיאור מקרה ומסתיים בפסק דין. למשל:

"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו נקם ינקם" (כ"א; כ).

"וכי יגח שור את איש או את אשה ומת סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו ובעל השור נקי" (כ"א; כח).

יחידה זו מכילה משפטים המסודרים לפי סדר הגיוני שעליהם צריך בית הדין לבסס את פסקיו. זהו פירוש המילה "משפט" - מקרה הבא לפני שופט לשם קבלת פסק דין.

בסוף יחידה זו אנו מוצאים עוד שלושה "מקרים" כאלו, אולם הפעם - בצורת ציווי:

"מכשפה לא תחיה. כל שֹכב עם בהמה מות יומת. זֹבֵחַ לאלהים יָחֳרם בלתי לה' לבדו" (כ"ב; יז-יט).

על אף שניתן היה להכלילן במסגרת יחידת ה"מקרים", נכתבו מצוות אלה בלשון ציווי, והן מהוות "מעבר" למצוות אחרות.

סטנדרטים מוסריים

שינוי פתאומי מתרחש בכ"ב; כ. כאן איננו מוצאים עוד פסוקים משפטיים כי אם רשימת מצוות, שעליהן יכול בית דין לכפות. מצוות אלו אמורות לעצב את החברה שהקב"ה עתיד לבנות מעם ישראל באמצעות התוויית אורח החיים היום יומי של כל אדם.

ראוי להדגיש שהתורה ממסגרת חלק זה (כ"ב; כ - כ"ג; ט), המתמקד בציפיות המוסריות של הקב"ה מן העם, בשני ביטויים מקבילים. הוא פותח במילים:

"וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כ"ב; כ).

ומסתיים במילים:

"וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (כ"ג; ט).

בין שני פסוקים אלו אנו מוצאים מצוות רבות המשקפות אף הן את הסטנדרט המוסרי הגבוה הנדרש מן העם:

"אם ענה תענה אֹתו כי אם צָעֹק יצעק אלי שָמֹעַ אשמע צעקתו, וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתֹמים" (כ"ב; כב-כג).

"אם כסף תלוה את עמי את העני עמך - לא תהיה לו כנֹשֶה, לא תשימון עליו נשך. אם חָבֹל תחבֹּל שלמת רעך - עד בֹּא השמש תשיבנו לו. כי הִוא כסותֹה לבדה, הִוא שמלתו לעֹרו, במה ישכב? והיה כי יצעק אלי - ושמעתי, כי חנון אני" (כ"ב; כד-כו).

בניגוד לחלק הקודם של הפרשה, שבו מוטלת הדאגה לקיום המצוות על בית הדין, בחלק זה דואג הקב"ה עצמו להענשת העוברים על מצוותיו! אדם החי בחברה בריאה אמור לסייע לעני ולאביון על ידי עשיית חסד ומתן צדקה, ואם לא יעשה כן - עתיד הקב"ה "להתערב".

חלק זה כולל בתוכו גם מצוות נוספות שקובעות כללי התנהגות ליחיד (ראה כ"ב; כז-ל), ביניהן האיסור לקלל שופט או מנהיג, לתת מעשרות בעיתוי הנכון והלכות בסיסיות של מאכלות אסורות. מצוות אלו משפיעות על שגרת היום-יום של היחיד מישראל וכוללות ציוויים כלליים כגון:

"ואנשי קדש תהיון לי..." (כ"ב; ל).

חלק זה מסתיים בכמה מצוות נוספות המציבות סטנדרט מוסרי גבוה אף יותר:

* יושר והגינות בעת שפיטת אחרים (כ"ג; א-ג, ו).

* השבת חפץ אבוד - אפילו של אויב - לבעליו ("השבת אבדה").

* סיוע בעת הצורך לבהמת השכן (ושוב - אפילו הוא אויב) ["עָזֹב תעזֹב עמו"].

* "מדבר שקר תרחק" - ריחוק האדם מכל דבר שאינו הגון.

* "ושֹחד לא תקח" - האיסור לקחת כל שוחד שהוא.

כפי שהזכרנו לעיל, חלק זה, המצווה על רמה מוסרית גבוהה, מסתיים באותו פסוק שבו הוא פותח. למרות הקושי והסבל של שעבוד מצרים אמורים בני ישראל להפיק לקחים מחוויה זו ולבנות חברה שתהיה רגישה לצורכי הפרט - ובעיקר לאלו של הנעשק והמדוכא. העובדה שהיינו בעבר עבדים מגדילה את הציפייה שנהיה רגישים יותר לצרכיו של המסכן.

לאחר יחידה מוסרית זו מביאה התורה סדרה נוספת של מצוות שבין אדם למקום (כ"ג; י-יט) ובה מצוות מגוונות, כגון שמיטה, שבת ושלוש רגלים.

מצוות אלו כוללות אף הן היבט מסוים של בין אדם לחברו: מחזור השמיטה מעניק אוכל חינם לעניים (ראה כ"ג; יא), השבת היא יום מנוחה לגר ולעבד (כ"ג; יב) ושלושת הרגלים מוגדרים כזמן שבו מתאחד כל העם "לפני ה' " (בבית המקדש). מצוות אלו משפיעות על ההתפתחות החברתית של העם ומעניקות לעני ולאביון את הזכות לחגוג עם המצליחים יותר (ראה דברים ט"ז; יא, יד-טז).

תהליך חינוכי

כעת נוכל לחזור ולראות את מבנה הפרשה על פי נתינתו.

א. יראת האדם - החלק הראשון (כ"א; א - כ"ב; יט) מכיל דינים המשותפים לכל חברה בריאה (ואינם ייחודיים לעם ישראל). במערכת זו מתבצעת אכיפת הדינים על ידי בית דין, ופחד האדם מעונשי בית הדין הוא שמדרבן אותו לקיים אותם.

ב. יראת ה' - החלק הבא (כ"ב; כ-כו) מכיל מצוות המחייבות את האדם בהתנהגות מוסרית. מצוות אלה מחייבות את האדם להתייחס ברגישות כלפי האנשים ה"פחות-מוצלחים" בחברה, ומכיוון שאכיפת דינים מעין אלו על ידי בית דין קשה, אחראי הקב"ה עצמו להעניש את מי שיעבור עליהם.

ג. אהבת הזולת - החלק האחרון במסגרת מצוות אלו (כ"ג; א-ט) מכיל מצוות המחייבות רמה מוסרית גבוהה אף יותר, המדגימות את ההתנהגות הנאותה של "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (ראה י"ט; ה-ו) ושמבוא להן משמשת האמרה "ואנשי קדש תהיון לי" (כ"ב; ל). בחלק זה התורה אינה מזכירה עונשים כלל: כאשר ההתנהגות האזרחית מדורבנת לא רק על ידי פחד מעונש אלא גם על ידי סטנדרט מוסרי גבוה וציות בלתי-תלוי לקב"ה הופך העם ל"גוי קדוש", שהוא מטרת מתן התורה.

ד. אהבת ה' - אחרי ייסוד חברה מוסרית מגיע לעם קשר מיוחד עם הקב"ה, הבא לידי ביטוי במצוות כשמיטה, שבת ועלייה לרגל.

התקדמות זו היא משמעותית ביותר, שהרי אין די ברמה מוסרית גבוהה לבדה (סעיפים ב, ג). חברה מתוקנת חייבת להתבסס בראש ובראשונה על החוקים ה"אזרחיים" שבין האדם לזולתו וליצור מערכת משפטית נאותה (א). רק על בסיס זה יכול האדם לשאוף לרמות מוסריות גבוהות יותר ורק אז ראוי הוא לעמוד לפני הקב"ה ו"לבקר בהיכלו" (ד) [במסגרת שיעורינו לספר דברים נדון בהיבט של "העלייה לרגל" כחוויה מחודשת של מעמד הר סיני שלוש פעמים בשנה].

הבטחה אחרונה

פרשת המשפטים והמצוות מסתיימת בכ"ג; יט, ולאחריה באה יחידה נוספת הפותחת במילים "כה תאמר" (כ; כ) ונראית כהבטחה יותר מאשר כמערכת חוקים. בתחילת היחידה אומר הקב"ה למשה:

"הנה אנכי שֹלֵחַ מלאך לפניך לשמָרְךָ בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכִנֹתי. הִשָּמֵר מפניו ושמע בקֹלו, אל תמר בו, כי לא ישא לפשעכם כי שמי בקרבו; כי אם שמֹע תשמע בקֹלו ועשית כל אשר אדבר - ואָיַבתי את אֹיְבֶיך וצרתי את צֹרריך. כי ילך מלאכי לפניך, והביאך אל האֱמֹרי והחִתי..." (כ"ג; כ-כג).

סיום זה מלמדנו מה מטרת היחידה כולה. בני ישראל חייבים לקבל את המצוות הללו, שבאמצעותן יעצבו אופי של עם המיוחד לקב"ה, ואם יקיימו את מצוותיו - יסייע להם ה' לכבוש את א"י. לאור העובדה שבני ישראל נמצאים בדרכם לכיבוש הארץ מהווה יחידה זו סיום נאות לפרשה כולה.

נעשה ונשמע!

כעת נוכל להציע תשובה פשוטה לשאלה מדוע בני ישראל מצהירים "נעשה ונשמע" דווקא במהלך טקס זה בהר סיני (ראה כ"ד; ז).

אם אכן ספר הברית מכיל את היחידה הזו (כ; יח - כ"ג; לג), הרי שהבטחת הקב"ה לסייע לבני ישראל בכיבוש הארץ אם ישמעו לקולו (כ"ג; כ-כג) היא הבסיס לברית, ופסוק המפתח של ההבטחה הוא ההצהרה המרכזית בברית:

"כי אם שמע תשמע בקלו ועשית כל אשר אדבר ואיבתי את איביך וצרתי את צרריך: כי ילך מלאכי לפניך והביאך אל האמרי והחתי..." (כ"ג; כא-כב).

ו"נעשה ונשמע" הוא תשובה לתנאי הכפול שמציב הקב"ה: "נעשה" - תגובה ל"ועשית כל אשר אדבר", "ונשמע" - תגובה ל"אם שמע תשמע בקלו".

חלק ג - תולדות הדיברות

הבה נחזור עתה למסגרת הכללית של יחידת מצוות זו. מלבד התהליך החינוכי שראינו במבנה הפרשה יש עיקרון מנחה נוסף לזרימת המצוות - סדר הדיברות.

המצוות הפותחות את היחידה (כ; יח-כב - בין אדם למקום) יכולות להיחשב כ"תולדות" של שלושת הדיברות הראשונים:

כ; יח - האמונה בהתגלות הקב"ה || "אנֹכי...".

כ; יט - איסור עבודה זרה || "לא יהיה לך...".

כ; כ-כב - הלכות המזבח המסייעות להצהיר על קדושת השם|| "לא תשא את שם ה'...".

כ"תולדות" שלושת הדיברות הראשונים, הממוקמות במקום משמעותי ביחידה, כך גם "תולדות" הדיבר הרביעי - השבת. המצווה הפותחת את היחידה - הלכות עבד עברי (כ"א; א-ו) - מבוססת אף היא על העיקרון של 6 ימי/שנות עבודה ומנוחה/שחרור ביום/שנה ה7, וכך גם המצוות הסוגרות אותה - שמיטה, שבת ושלוש רגלים.

החלק האחרון, המתאר את הבטחת הקב"ה לסייע לעם בעת כיבוש הארץ אם יקיימו את המצוות, ממשיך את המסגרת הזו בסדר הפוך:

כ"ג; כ-כג - המלאך ששם ה' "בקרבו" || "לא תשא".

כ"ג; כ"ד - איסור עבודה זרה || "לא יהיה לך".

כ"ג; כה - עבודת ה' ושכרה || "אנכי".

תחימת יחידה זו במצוות שבין אדם למקום בתחילתה ובסיומה מלמדת יסוד חשוב ביהדות, שבה, בניגוד לדתות רבות אחרות, מהווה הקשר בין האדם לחברו חלק אינטגרלי מהקשר המיוחד בין האדם לא-לוהיו.

יתרו-משפטים - הסדר הכולל

התרשים הבא מראה כיצד יוצרת זרימה זו של המצוות על פי סדר הדיברות מסגרת המקיפה את כל היחידה של הפרקים י"ט-כ"ד:

א. הברית והדיברות בהר סיני (י"ט; א - כ; יז).

ב. מצוות שבין אדם למקום (כ; יח-כב).

ג. עבד עברי.

ד. חוקים אזרחיים - מקרים וציוויים.

ג. שמיטה, שבת, רגלים.

ב. מצוות שבין אדם למקום (כ"ג; כ-לג).

א. ברית "נעשה ונשמע" בהר סיני ועליית משה לקבל את הלוחות.

מבנה מעין זה מלמד, בדרך כלל, על הנושא ועל המסר של תוכנו. יחידה זו של "מעמד הר סיני" (שמות י"ט-כ"ד) ממשיכה את נושא החלק הראשון של ספר שמות (א-י"ח) - סיפור יציאת מצרים.

נסיים את השיעור בהתייחסות למסגרת זו ולנושא הכללי של ספר שמות כפי שעולה מהקדמת רמב"ן לספר.

כפי שהסברנו, יציאת מצרים היוותה את השלב הראשון בקיום ברית האבות. במעמד הר סיני נכנסים בני ישראל לשלב השני, כשהם מחליטים בהסכמה גורפת לקבל עליהם את ברית ה' ואת תורתו (ברית סיני). מצוות אלו, ובמיוחד אלו שבפרשת משפטים, יסייעו בעיצוב האופי המבוקש של העם הנבחר על ידי בורא עולם על מנת שיוכלו לקיים את השלב האחרון של ברית האבות - כיבוש א"י וייסוד העם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)