דילוג לתוכן העיקרי

מקץ | אַל־תֶּחֶטְאוּ בַיֶּלֶד

קובץ טקסט

"הבטה לאחור" בסיפור

הקורא בסיפור שבו עלילה מתפתחת, חווה את האירועים המסופרים כאילו הם מתרחשים לפניו בשעת הקריאה. זהו "ההווה הסיפורי" - מישור הזמן שבו מתרחשת העלילה ושבו היא מתקדמת.

לעתים נעשית במהלך "ההווה הסיפורי" שבירה של זמן זה באמצעות "הבטה לאחור": חלק מן העבר נכנס לתוך ההווה של הסיפור. לעתים נעשית ההבטה לאחור על ידי המספר, מחמת צרכים שונים של הסיפור (בדרך כלל - השלמת מידע נחוץ), ולעתים על ידי אחת הנפשות הפועלות בסיפור, בדיבור ישיר שלה.

הדיון על תופעה זו בסיפור המקראי נעשה במאמרו של פרופסור מאיר ויס ז"ל 'עוד למלאכת הסיפור במקרא' (מקראות ככוונתם, ירושלים תשמ"ח עמ' 334-312). המחבר מציין את הערך ברב שיש ל'הבטה לאחור' עבור הסיפור כאשר היא באה מפי הדמויות שבסיפור.

ה'הבטה לאחור' אינה רק מוסרת לנו קטע מן העבר, אלא גם נותנת באותו הזמן את הערכתו או חווייתו של המאורע ההוא מן העבר בהווה המסופר.

יש ובאמצעות ההבטה לאחור של אחת הדמויות בסיפור "העבר לא רק נמסר במאוחר בתוך ההווה, אלא הוא מוחדר לתוכו. עבר והווה פולשים זה לתוך זה" (שם עמ' 324).

בדרך כלל מצוי אותו "עבר" שאליו מביטה הדמות בגופו של הסיפור (או בסיפור קודם), ואז יש לתת את הדעת על מידת ההתאמה בין תיאור העבר במקומו (בעת שהיה הווה סיפורי) לבין ההיזכרות של הדמות באותו עבר בשלב המאוחר יותר.

לעתים נדירות יותר נמסר מאורע מן העבר לראשונה ב'הבטה לאחור' של אחת הנפשות הפועלות. אז יש לשאול: מדוע נמסר המאורע במאוחר רק מפי הדמות הנזכרת בו, ולא נמסר במקומו הראוי מבחינה כרונולוגית?

מפני אופיו המיוחד של סיפור יוסף ואחיו (עלילתו המורכבת והמתמשכת, והעובדה שאל כמה מן המוקדים הדרמטיים של העלילה שבות הנפשות שבסיפור בדבריהן פעם אחר פעם) מרובות בו ביותר ה'הבטות לאחור' של הדמויות השונות בסיפור.

דוגמה להבטה לאחור בסיפור יוסף ואחיו, שהיא רבת חשיבות להבנת 'ההווה הסיפורי' שבו היא נתונה, הבאנו בעיוננו הקודם מתוך פרשתנו - פרשת מקץ:

ויזכר יוסף את החלמות אשר חלם להם
ויאמר אלהם: מרגלים אתם (בראשית מ"ב, ח)

אמנם אין זו 'הבטה לאחור' בפי דמות, אלא רק במחשבתה, אך ההבדל אינו רב לעניין חשיבותה של 'ההבטה לאחור' הזו להווה הסיפורי. מהו אפוא תפקידה של שיבה זו של יוסף בתודעתו אל חלומות נעוריו? בסוף אותו עיון הצענו לפרש את התיבה "להם" בפסוק הנידון במשמע 'למענם', ומתוך כך לראות ב'הבטה לאחור' זו של יוסף מהפך בתפיסתו את חלומותיו - הבנה חדשה שלהם. כל מה שעבר על יוסף מאז הושלך לבור ועד עתה הכשיר אותו לתפיסה מחודשת זו של חלומותיו בשעה זו, ותפיסה מחודשת זו עצמה משמשת הנמקה להאשמתו אותם בהמשך אותו פסוק כמרגלים. כך הופכת העלאת העבר בתודעתו של יוסף בשעה זו לעניין קריטי בהווה הסיפורי.

אנו נדון במקום אחד בסיפור שבו ישנה 'הבטה לאחור' כפולה: אחת של האחים, והאחרת של ראובן.

הקושי בהשוואת דברי ראובן בפרשת 'מקץ' לאלו שב'וישב'

בעת שדרש יוסף מן האחים: "אחיכם אחד יאסר בבית משמרכם" (בראשית מ"ב, יט) כבן ערובה, על מנת להבטיח את הבאת האח הקטן, נשמעו בין האחים דברים נוקבים של חשבון נפש:

ויאמרו איש אל אחיו: אבל אשמים אנחנו על אחינו, אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת.
ויען ראובן אתם לאמר: הלוא אמרתי אליכם לאמר, אל תחטאו בילד, ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש. (בראשית מ"ב, כא-כב)

הן האחים והן ראובן חוזרים בדבריהם אל האירוע הקשה המתואר בתחילת פרשת וישב (פרק ל"ז) - השלכת יוסף לבור ומכירתו, ודבריהם מגלים פרטים שלא נודעו לנו במקומם בסיפור שם. ובכל זאת קיים הבדל בין מה שמתגלה מדברי האחים לבין מה שמתברר מדברי ראובן: תחנוניו של יוסף לאחיו מסתברים מאוד, "שהדבר ידוע בטבע, כי יתחנן אדם לאחיו בבואו לידם להרע לו, וישביעם בחיי אביהם ויעשה כל אשר יוכל להציל נפשו ממוות", כדברי הרמב"ן לפסוק זה. על הטעמים שבגללם לא נכתב דבר זה במקומו הראוי מבחינת סדר ההתרחשות, עמד הרמב"ן (בד"ה "אשר ראינו"). מבין שלושת הטעמים שנתן לכך נציין את השני: "ירצה הכתוב לקצר בסורחנם". (בפרשת מקץ מתגלים תחנוניו מפי האחים בשעה שהם חוזרים בתשובה, ולכן אין בהם משום 'סורחנם'.) דברי רמב"ן נתבארו יפה בידי נחמה ליבוביץ ע"ה בעיונים לספר בראשית עמ' 238-239.

מאיר ויס ז"ל (מקראות ככוונתם עמ' 331-330) אמנם לא נתן טעם מספיק להשמטת פרט זה בסיפור שבפרק ל"ז, אך הסביר יפה את ערך ה'הבטה לאחור' בדברי האחים: "דווקא באמצעות השלמה של פרט שלא היה ידוע עד כה, נותנת לנו ה'הבטה לאחור' הזדמנות לחדור במבטנו אל מצפונם של האחים. היא מאפשרת לנו לעמוד על כך שהאחים רואים בצרתם בהווה גמול על צרת יוסף בעבר. תחנוני האחד יותר משהם עולים מתוך הבור, הם עולים מתוך לבם של האחים שנשתנה עכשיו… אין הכוונה להשלים נתון מנבכי העבר אלא להוסיף ממד של עומק לסיפור המתרחש בהווה. מה שצף ועולה בתודעת האחים ובזיכרונם ממעמקי העבר אינו עוד התרחשות חיצונית שחלפה, אלא חוויה פנימית בהווה".

אולם דברי ראובן עומדים במתח גלוי, אם לא בסתירה, לדבריו אל אחיו בפרק ל"ז, כא-כב. נכון הוא כי ראובן פעל שם להצלת יוסף מידי אחיו, אולם זאת עשה בהציעו להם להשליך את יוסף לבור, ולא שמענו אותו דורש מאחיו להימנע מכל מעשה שיש בו חטא כלפי הילד. אמנם 'רוח הקודש' מעידה עליו כי הציע כן "למען הציל אֹתו מידם להשיבו אל אביו", כלומר, הכתוב חושף לפנינו את כוונתו האמיתית של ראובן, שאינה משתמעת מדבריו. אך לאחיו לא גילה את כוונתו זו. אדרבה, כלפיהם הייתה הצעתו להמית את יוסף בדרך עקיפה (- בגרמא) בלא לשלוח בו יד, וכמו שפירש רשב"ם, שכוונת הצעתו לאחים הייתה 'שימות מאליו' באותו בור בודד במדבר. נמצא כי ראובן אינו מצטט את הדברים שאמר לאחים, אלא את הדברים שחשב בלבו.

אף האחים, הרי עשו בדיוק כפי שהציע להם ראובן: "ויקחהו וישלכו אתו הַבֹּרה" (ל"ז, כד), לאותו הבור שהצביע עליו ראובן. כיצד אפוא יכול היה ראובן לטעון כנגדם לאחר מכן שלא שמעו בקולו? וכי היה עליהם לדעת את מה שבסתר לבו ולהיענות לכך?

הרמב"ן מתייחס לשאלה זו בפירושו (פרק ל"ז, פסוק כב, ד"ה "אל תשפכו דם"), והוא פותר אותה באותה דרך פרשנית שנקט בה בדברי האחים "אבל אשמים אנחנו...":

והכתוב סיפר מה שאמר להם ראובן ושמעו אליו, אבל דברים אחרים אמר להם מתחילה שלא קיבלו ממנו, כמו שאמר להם: הלא דיברתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם. וכאשר ראה שלא שמעו לעזבו, אמר להם: אם כן אל תשפכו דם בידיכם.

נמצא לפירושו, כי לא לדבריו הכתובים בפרק ל"ז רומז ראובן בדבריו בפרשת 'מקץ', אלא לדברים אחרים, שאינם כתובים. מעתה יש לחזור ולשאול: מדוע לא כתבה התורה את דברי ראובן ("אל תחטאו בילד") ואת הסתייגות האחים מדבריו במקום הראוי להם מבחינת סדר ההתרחשות, ונתנה לנו לדעת על כך רק מדברי ראובן המאוחרים בפרשת 'מקץ'? הרמב"ן לא שאל זאת ולא ענה על כך כל תשובה, בעוד שעל התופעה הדומה בדברי האחים ענה תשובות אחדות.

באמת, הפירוש שמציע כאן הרמב"ן קשה ביותר. הקורא הפשוט המשווה את דברי ראובן בפרשת 'מקץ' לדבריו בפרשת 'ויגש', חש שיש ביניהם סתירה, מה שאיננו חש כלל בהיוודע לו מדברי האחים כי יוסף התחנן אל אחיו. כדי למנוע סתירה מדומה זו, היה הכתוב בפרשת 'וישב' צריך לפרש, או לפחות לרמוז, לדבריו הראשונים של ראובן אל אחיו ולהסתייגות האחים מדבריו אלה.

ואכן, עיון מדוקדק בכתוב בפרשת 'וישב' מגלה כי כל הדברים הללו מצויים שם - הן דרישת ראובן מאחיו שלא לפגוע ביוסף כלל והן הסתייגותם מדבריו. אלא שכדי שיהיו הדברים מחוורים, יש להכיר תחילה תופעה סגנונית חשובה בלשון המקרא.

'ויאמר... ויאמר...'

כמאה פעמים חוזרת במקרא תופעה מעוררת תשומת לב. המקרא מביא דבריו של דובר בציטוט ישיר, וקוטע את דבריו על ידי המילה 'ויאמר'. הרצף הדיבורי נפסק עקב כך, בלא שהתערב בדברי המדבר כל גורם חיצוני. על שום מה נוהג כך המקרא?

מאיר שילוח ז"ל אסף כמעט את כל המקרים הללו, ומיין אותם על פי הסיבות ששיער ביחס לכל מקרה. הנה כמה מדבריו בפתיחת מאמרו:

הדבר הזה ('ויאמר... ויאמר...'), חוזר כמאה פעמים בתנ"ך, במיוחד מרובים המקרים בתורה, והמפרשים כמעט שאינם מעירים על כך... עיון נוסף בדבר גילה לי שהסיבה לכך היא הפסקה החלה בדברי המדבר, ומאחר שלאחריה הוא פותח מחדש את השיחה, הצריך הכתוב לכתוב שוב 'ויאמר', כאדם המתחיל את דבריו.

כשנתתי את הדעת על פרטי הדברים, נוכחתי לדעת שגורמי ההפסקה הנזכרת אינם אחידים, אלא שונים בהרבה מקומות בהתאם לתוכן הדברים. מיון הדברים הוביל אותי לסווגם ולסדרם קבוצות קבוצות, על גורמיהן וסיבותיהן.

שילוח מחלק את כל המקרים שאסף לשבע קבוצות, והראשונה שבהן היא כשהדובר מפסיק דבריו משום שהוא "ממתין לתשובה או לפעולה שעליה נרמז בקטע הראשון של דבריו". אחד עשר מקרים של 'ויאמר... ויאמר...' הוא מנמק בטעם זה. בראש הרשימה הוא מציב את דברי בני גד ובני ראובן למשה, בבקשם ממנו להתנחל בעבר הירדן המזרחי (במדבר ל"ב, ב-ה), ולאחריהם הוא מביא מקרה דומה להפליא: דברי אחי יוסף לפרעה בבקשם ממנו לשבת בארץ גושן (בראשית מ"ז, ג-ד). בשני המקרים ציפו הדוברים כי בן שיחם ימלא את רצונם בלא שיצטרכו לפרש את בקשתם ממנו, ומשלא נענה לרמיזתם, פירשו את בקשתם במילים ברורות.

את המקרה השלישי ברשימתו נביא בהרחבה:

"ויאמרו: גש הלאה. ויאמרו: האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם" (בראשית י"ט, ט). אנשי סדום רומזים ללוט שיסתלק וייתן להם יד חופשית 'לטפל' באנשים האורחים, ורק אחר שלוט איננו נאות להפקיר את אורחיו והם נוכחים לדעת אחרי הפסקה מסוימת שהוא מתכוון באמת להגן על האנשים שבאו בצל קורתו, הם מתפרצים: "ויאמרו: האחד בא לגור וישפט שפוט... ויגשו לשבור הדלת".

שתי אמירותיו של ראובן

עתה הגיעה השעה לשוב אל דברי ראובן לאחיו בעת שהללו תכננו להרוג את יוסף:

וישמע ראובן ויצלהו מידם,
ויאמר: לא נכנו נפש.
ויאמר אלהם ראובן: אל תשפכו דם, השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו. למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו. (בראשית ל"ז, כא-כב)

לפנינו מקרה בולט של 'ויאמר... ויאמר...'; הפתיחה לדבריו השניים של ראובן בולטת באריכותה, ועל כן מבליטה את הפער בין שני דיבוריו. מה פשר הפסקה זו בין שני דיבוריו של ראובן?

נדמה כי מקרה זה שייך אף הוא לאותם מקרים שבהם מפסיק המדבר את דבריו, בהמתינו לתשובת בני שיחו לדבריו הראשונים. את חוסר התגובה יש לבאר כאן כחוסר הסכמה, שאמנם אינו מובע במילים, אך ודאי הובע בדרכים אחרות כגון הבעת פנים מסתייגת, משיכת כתף, שתיקה רועמת של אי הסכמה וכיוצא בכך. זאת מניין? מהשוואת דבריו הראשונים של ראובן לדבריו האחרונים.

מי שאינו מודע לתופעה הסגנונית הנידונה, 'ויאמר... ויאמר...', קורא את דבריו של ראובן ברצף אחד, תוך שהוא מתעלם מן ההפסקה שמפסיק הכתוב את דבריו ב"ויאמר אלהם ראובן". לדידו של זה, אין דברי ראובן בפסוק כב "אל תשפכו דם... ויד אל תשלחו בו" אלא פירוט והסבר לדבריו שאמר בתחילה "לא נכנו נפש". אולם המודע לקיומה של ההפסקה ולמתחייב ממנה מבחינה פרשנית, ינסה לבדוק מה בין הדיבור הראשון, שלפני ההפסקה, לבין הדיבור השני שאחריה.

והנה, דבריו הראשונים של ראובן הם החלטיים בשלילת תכניתם של האחים: הם אמרו "לכו ונהרגהו", וכנגד אמירתם זאת אומר ראובן "לא נכנו נפש". אין כאן הצעת הריגה חלופית, אלא שלילה גמורה של תכנית האחים. המילים המקדימות את אמירתו זו של ראובן, "ויצלהו מידם", אינן מדברי 'רוח הקודש' (היינו: אינן עדות הכתוב על כוונתו הנסתרת של ראובן), אלא עדות ברורה לכוונתו הגלויה והמובעת של ראובן להציל את יוסף מיד אחיו הצלה גמורה.

אמירתו השנייה של ראובן, לעומת זאת, אינה שוללת (בגלוי) את גרימת מותו של יוסף, אלא רק את רציחתו בידיים, ובמקום זאת באה הצעה לגרימת מותו בעקיפין על ידי השלכתו לבור. מה גרם לו לראובן לשנות את דבריו לאחיו (אף שבלבו לא שינה דבר)? הסתייגות האחים מדבריו הראשונים. משהבין ראובן כי דבריו הראשונים נתקלו במורת רוח ונדחו על ידי אחיו, שינה באופן טקטי את דרישתו המוחלטת, והציע הצעה אשר תאמה באופן עקרוני את תכנית ההריגה של האחים. על כן היו מוכנים להישמע לו בהצעתו החדשה: "ויקחהו וישלכו אתו הַבֹּרה...".

חיזוק לשוני להבחנה החותכת שעשינו בין שני דיבוריו של ראובן הוא בכך שאת הצעתו הראשונה מנסח ראובן ב'גוף ראשון רבים': "לא נכנו נפש", ובכך הוא כולל עצמו עמהם בהימנעות מעשיית כל רע ליוסף. אולם את דבריו האחרונים הוא מנסח ב'גוף שני רבים': "אל תשפכו דם, השליכו אתו... ויד אל תשלחו בו". כאומר: אם אינכם מוכנים להצטרף אלי לדעתי, עשו אתם לפחות כפי שאציע לכם; אולם אני, אין חלקי עמכם בכך.

נמצא כי צדקו דבריו של ראובן, שלאחר עשרים ושתים שנה הזכיר לאחיו כי פנה אליהם ואמר "אל תחטאו בילד" - בכל דרך שהיא, וצדק באמרו "ולא שמעתם". וכל זה אמנם כתוב בתורה במקומו הראוי, אם מדקדקים בקריאה.

יש לעמוד עתה על השינוי שעשה ראובן בין דבריו המקוריים "לא נכנו נפש" לבין ציטוטם בפיו מאוחר יותר "אל תחטאו בילד". אין להסתפק בתשובה שלאחר עשרים ושתיים שנה נשתכחו מראובן המילים ונותר רק הטעם-העניין.

נראה כי התשובה לכך היא, שאם היה ראובן מצטט מילולית את דבריו שאמר אז, ואומר: 'הלא אמרתי אליכם לא נכנו נפש', היה גורם לכך שאחיו היו חושבים בלבם: 'הלא באמת לא הכינו אותו נפש, אלא רק השלכנוהו לבור'. שכן רק בהקשר המקורי שבו נאמרו דברי ראובן, לאחר דברי האחים "לכו ונהרגהו...", מתפרשים דבריו "לא נכנו נפש" כהסתייגות מוחלטת מכוונתם הרעה. אולם לאחר שנאלץ ראובן לדבר את דבריו השניים ולהציע להשליך את יוסף לבור, והאחים עשו כן, עלול ציטוט דבריו הראשונים לאחר זמן רב להתפרש שלא על פי כוונתו של ראובן, אלא כמתאים למה שעשו האחים בפועל.

ועוד: בדבריו לאחים במצרים מעוניין ראובן להבליט את ממד החטא ועונשו. על כן הוא ממיר את ה'הכאה נפש' במונח 'חטא' (ועוד מוסיף את המילה 'בילד' כדי להעצים את חומרת החטא), ובכך מתבלט הקשר בין החטא ותוצאתו - "וגם דמו הנה נדרש" (בהזכרת 'דמו הנדרש' של הילד, מתברר למפרע ש'החטא בילד' היה מעשה הקשור בהבאת מיתה עליו).

שינוי נוסף שיש לעמוד עליו הוא, שבציטוט המאוחר פונה ראובן אל אחיו ב'גוף שני' - "אל תחטאו", בעוד שבמקור הייתה הפנייה ב'גוף ראשון רבים', בדרך שראובן כולל עצמו עם אחיו "לא נכנו". טעם הדבר הוא, שאם היה ראובן אומר 'הלא אמרתי אליכם לא נחטא בילד', היה כמודה על חטא שגם הוא שותף בו. אולם כוונתו בדבריו לאחים הפוכה בתכלית - להאשים אותם בחטא, ולנקות את עצמו ממנו.

נמצא אפוא כי אין ה'הבטה לאחור' שבדברי האחים דומה לזו שבדברי ראובן (א) לא מבחינת הזיקה שלה למה שסופר בעבר (ב) ולא מבחינת התפקיד שלה בהווה הסיפורי:

א. ה'הבטה לאחור' של האחים מעלה מאורע מן העבר שנמסר לראשונה רק עתה, בדבריהם, ואילו בדברי ראובן ישנה 'הבטה לאחור' אל אירוע שנכתב במקומו, ורק שינויי הסגנון המתחייבים הם שמבדילים בין האירוע לבין ההבטה אליו מאוחר יותר.

ב. ההבטה לאחור של האחים מתארת חוויה פנימית שלהם בהווה: "תחנוני יוסף יותר משהם עולים מתוך הבור, הם עולים מתוך לבם של האחים שנשתנה עכשיו (ויס)". אף אצל ראובן עיקר תפקידה של ה'הבטה לאחור' הוא לתאר את חווייתו בהווה: דברי האחים המבטאים חרטה וחשבון נפש בשעה זו, מביאים אותו לתחושה שהוא פטור מאלו משום שמצפונו נקי. אין הוא חפץ להיכלל בדבריהם "אבל אשמים אנחנו…", ועל כן הוא חוזר אל העבר כדי להצדיק את הוצאת עצמו מכללם.

העיצוב הספרותי של נאומי ראובן

לסיום, נעיר על העיצוב הספרותי של נאומי ראובן ועל המשתמע ממנו, בשני המקומות שבהם הוא נושא את דבריו.

1. בפרק ל"ז מצויים פסוקים כא וְכב בהקבלה כיאסטית בולטת:

וישמע ראובן ויצלהו מידם.
ויאמר: לא נכנו נפש. (בראשית ל"ז,כ"א)

ויאמר אלֵהם ראובן: אל תשפכו דם. השליכו אתו אל הבור הזה אשר במדבר, ויד אל תשלחו בו. למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו. (בראשית ל"ז, כ"ב)

הקבלה זו מבליטה את הכפילות במאמצי ההצלה של ראובן (על שני הדיבורים שבהם), ואת השוני בין שני ניסיונותיו, שהשני מביניהם מצוי ברמה נמוכה יותר מן הראשון בכל פרטי ההשוואה (אלא שמפני סירוב האחים לניסיון הראשון, מצליח דווקא הניסיון השני להתקבל על דעתם).

הבה נפרט:

א. את דברי ראובן הראשונים מקדים הכתוב במילים "ויצלהו מידם", ובכך הוא מתכוון לומר כי דבריו הבאים של ראובן הם דברי הצלה. לעומת זאת, את דבריו השניים מבאר הכתוב לאחר אמירתם, משום שהדברים הללו אין פשוטם כמשמעם, והם צריכים הבהרה. אין אלו דברי הצלה כמו הדברים הקודמים, ובכל זאת מטרתם הסופית היא "למען הציל אתו מידם" בעתיד.

ב. את אמירתו הראשונה מקדים הכתוב רק ב"ויאמר", ואילו את זו השנייה ב"ויאמר אלהם ראובן". בדברים הראשונים ישנה נחרצות, הדברים שבפי ראובן קצרים ונמרצים. הוא אינו פונה אל אחיו אלא מדבר בשמם, ועל כן הוא מדבר בגוף ראשון רבים. בדיבורו השני (לאחר סירובם של האחים), לעומת זאת, מנסה ראובן לפנות אל מצפונם של אחיו, לדבר על לבם. אך כיוון שאינו שותף כלל לתכנית האחים, החפצים במותו של יוסף, כפי שהבהיר בדבריו הראשונים, הוא פונה אליהם עתה בגוף שני רבים (וראה מה שכתבנו על שינוי הגופים בסעיף ד לעיל).

ג. הדיבור הראשון של ראובן שולל את הריגתו של יוסף כפי שתכננו האחים לפני כן "לכו ונהרגהו" - "לא נכנו נפש". הדיבור השני, לעומת זאת, שולל רק את מעשה שפיכת הדם כשלעצמו, בשם עיקרון מוסרי כללי, שאין זה ראוי לשפוך דם (אלא שבהמשך מבאר ראובן את דבריו כהצעה לגרימת מותו של יוסף בעקיפין).

נדמה שכל פרטי ההשוואה הללו מחזקים את התפיסה המוצעת, כי שני ניסיונות הצלה שונים לגמרי נעשו מצדו של ראובן, והשני בא לעולם רק לאחר כישלונו של הראשון.

2. דבריו של ראובן לאחיו במצרים בפרק מ"ב, כב, מצויים בהקבלה לדברים שאמרו הם "איש אל אחיו" בפסוק שלפני כן. הבה נציב את הדברים אלו לעומת אלו:

פסוק כא - דברי האחים

פסוק כב - דברי ראובן 

ויאמרו איש אל אחיו:

ויען ראובן אתם לאמר: 

אבל אשמים אנחנו

הלא אמרתי אליכם לאמר 

על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו

אל תחטאו בילד

ולא שמענו

ולא שמעתם 

על כן באה אלינו הצרה הזאת.

וגם דמו הנה נדרש. 

גם הקבלה זו נועדה להבליט דווקא את ההבדלים בין דיבורם של האחים "איש אל אחיו", לבין נאומו של ראובן ש'ענה' (- לשון הרמת קול) אותם.

א. הם מאשימים והוא מאשים. הם מאשימים את עצמם - "אבל אשמים אנחנו", והוא מאשים אותם - "הלא אמרתי אליכם", ומנקה את עצמו מאחריות.

ב. הם מעלים בזיכרונם סיטואציה שבה "ולא שמענו", והוא מעלה בזיכרונם סיטואציה שבה "ולא שמעתם". זו שלהם מעוררת (לפחות בדיעבד) רגש עז של צער וחמלה - "אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו", ואילו זו שלו מזכירה שלב מוקדם יותר, של וכחנות עקרה בין אח אחד לבין שאר אֶחיו, המצויים בשעת התפרצות זעם נגד אחיהם המתקרב אליהם.

ג. הם רואים במה שבא אליהם 'מידה כנגד מידה', ואף הוא רואה בכך גמול צודק. אלא שהם אינם מאשימים עצמם בשפיכות דמים (מה שאינו ברור להם כלל שאירע) אלא רק בהקשחת לבם לנוכח צרת אחיהם. ממילא גם הגמול אינו אלא 'צרה' שבאה אליהם. ראובן, לעומתם, מפריז בהאשמתם, ורואה באירוע הנוכחי 'דרישת דמו' של הילד. אם כך הם פני הדברים, אין תקווה להינצל מצרה זו.

נדמה כי כוונת הכתוב להציב בפנינו שני דגמים של תגובה על בוא הצרה. מצד אחד, התגובה הדתית החיובית של האחים, העושים חשבון נפש וחוזרים בתשובה לנוכח הצרה שהם נתונים בה, וממילא אינם נקלעים לייאוש ביחס לאפשרות הגאולה ממנה. לעומתם, התגובה הלא-חיובית של ראובן, המטיל על אחיו את האחריות למצב, ומפריז בתיאור החטא עד שאינו מותיר קרן תקווה.

בכל דבריו בסיפורנו לא הצליח ראובן להשיג את מטרתו. בדיבורו הראשון בפרק ל"ז לא הצליח לשכנע את אחיו לקבל את דבריו. בדיבורו השני שם אמנם שכנע את אחיו, אך מה בצע בכך? את מטרתו להציל את יוסף מן הבור ולהשיבו אל אביו - לא השיג. ואף בדיבורו האחרון, בפרק מ"ב, לא כיוון לאמת. אכן צרה זו באה אל האחים להזכירם את צרת אחיהם ולזכך את רגשותיהם, אך לא הייתה זו 'דרישת דמו' של יוסף. כשם שדבריו הראשונים בפרק ל"ז לא מצאו הד בלבות אֶחיו, כך גם דבריו האחרונים אליהם, בפרק מ"ב, נתקלים בשתיקה, ואינם מעוררים אותם לתוספת תשובה וחרטה. עיקר השפעתם של דבריו אלו, נראה שהייתה דווקא על יוסף, הלומד מדבריו שאחיו סבורים כי מת, ודבר זה גורם לו לבכות. מדברי ראובן לומד יוסף מה גדול השבר במשפחה, והוא מבין מה גדולה תהא התדהמה כשיתגלה אליהם ויאמר "אני יוסף".

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)