דילוג לתוכן העיקרי

מסעי | אחרית דבר

קובץ טקסט

א. המסעות

פרשת מסעי פותחת בסיכום של מסע בני ישראל במדבר סיני באמצעות רשימה מפורטת של כל תחנותיהם לאורך הדרך. במבט ראשון נראה שאין כל חידוש ברשימה זו, והרושם הראשוני הוא שפרשתנו היא מעין תמצות של הספר כולו. אף על פי כן, קשה לנו לקבל את האפשרות שלא ניתן ללמוד דבר מהרשימה המפורטת הזו; בדרך כלל גישתנו היא שכל פרשה בתורה מלמדת אותנו דבר מה חדש. כלום לא נוכל להעלות ולו לימוד אחד מארבעים ותשעה הפסוקים הפותחים את הפרשה?! את השאלה הזו שאל כבר הרמב"ם במורה הנבוכים:

דע שלכל סיפור שאתה מוצא מוזכר בתורה יש תועלת הכרחית לתורה, או כדי לאמת דעה שהיא יסוד מיסודות התורה, או לתיקון מעשה מן המעשים, כדי שלא יארעו עושק ומעשי איבה הדדיים בין בני אדם. ואני אערוך זאת לפניך... מבין אלה הזכרת המסעות. לכאורה זאת הזכרת מה שאין בו תועלת כלל (מורה הנבוכים חלק ג פרק נ, מהדורת שוורץ).

על מנת להשיב על השאלה יש לעיין היטב בפרשת מסעי. בעיון זה מתגלות סתירות ואי-התאמות, שללא ספק יש בהן מסר.

מצד אחד, רשימת המסעות שבפרשתנו אינה תואמת תמיד את תיאור האירועים בעת התרחשותם. למשל, בפרשת מסעי נמצא:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר וַיַּחֲנוּ בְּצַלְמֹנָה; וַיִּסְעוּ מִצַּלְמֹנָה וַיַּחֲנוּ בְּפוּנֹן; וַיִּסְעוּ מִפּוּנֹן וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת (ל"ג, מא-מג).

בעוד שבתיאור בפרשת חֻקת אין זכר לצלמונה ולפונון:

וַיִּסְעוּ מֵהֹר הָהָר... וַיַּחֲנוּ בְּאֹבֹת (כ"א, ד, י).

שינויים אלה שופכים, ללא ספק, אור חדש על מה שקרה במהלך המסע באותם מקומות (עיין ברמב"ן על ל"ג, מא).

ואולם, מה שמשך את תשומת לבי הרבה יותר מן הסתירות הללו הוא חוסר-עקביות פנימי בפרשה, שיש בו כדי ללמד רבות על הפרשה כולה. עמד על כך כבר רמב"ן:

'ויחנו ברפידִם ולא היה שם מים לעם לשתות' - לא הזכיר במרה נס המים ולא במדבר סין ענין המן, אבל בעבור היות רפידים דבר גדול - שניסו את ה', ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע, ובאה אליהם שם מלחמת עמלק - על כן הזכיר בקצרה 'ולא היה שם מים לעם לשתות', כי הוא המקום הניכר והנודע בזה (פירוש רמב"ן על ל"ג, יד).

רמב"ן משיב על השאלה מדוע אירועים מסוימים, כגון המחסור במים ברפידים, צוינו בסיכום שבפרשת מסעי, ואילו אירועים דומים, כגון המחסור במים במרה, הושמטו לגמרי, והוא טוען כי הפרשה הזכירה רק אירועים חשובים במיוחד. אלא שתשובה זו, קשה לקבלה: מעמד הר סיני, חטא העגל וחטא המרגלים אינם נזכרים בפרשת מסעי ולו ברמז; האומנם עולה חשיבותו של מחסור במים ברפידים על חשיבותם של האירועים הכבירים הללו?!

קשה להניח שטיעון מתבקש זה נעלם מעיניו של רמב"ן. על מנת להבין טוב יותר את תשובתו, הבה נעיין בפסוקים וננסה לגלות אילו אירועים בחרה התורה לציין במפורש. שימו לב במיוחד לחריגות מן הנוסח השגרתי "ויסעו מ... ויחנו ב...":

וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר, וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים (ג-ד).

וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת, וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר (ו).

וַיִּסְעוּ מֵאֵתָם, וַיָּשָׁב עַל פִּי הַחִירֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי בַּעַל צְפוֹן, וַיַּחֲנוּ לִפְנֵי מִגְדֹּל (ז).

וַיִּסְעוּ מִפְּנֵי הַחִירֹת, וַיַּעַבְרוּ בְתוֹךְ הַיָּם הַמִּדְבָּרָה; וַיֵּלְכוּ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בְּמִדְבַּר אֵתָם וַיַּחֲנוּ בְּמָרָה (ח).

וַיִּסְעוּ מִמָּרָה וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה, וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים, וַיַּחֲנוּ שָׁם (ט).

וַיִּסְעוּ מֵאָלוּשׁ וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִם, וְלֹא הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם לִשְׁתּוֹת (יד).

וַיִּסְעוּ מֵעֶצְיֹן גָּבֶר וַיַּחֲנוּ בְמִדְבַּר צִן הִוא קָדֵשׁ (לו).

וַיִּסְעוּ מִקָּדֵשׁ וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם, בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר. וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד, וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (לז-מ).

וַיִּסְעוּ מֵאֹבֹת וַיַּחֲנוּ בְּעִיֵּי הָעֲבָרִים בִּגְבוּל מוֹאָב (מד).

וַיִּסְעוּ מֵעַלְמֹן דִּבְלָתָיְמָה וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים לִפְנֵי נְבוֹ (מז).

וַיִּסְעוּ מֵהָרֵי הָעֲבָרִים וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ (מח).

וַיַּחֲנוּ עַל הַיַּרְדֵּן מִבֵּית הַיְשִׁמֹת עַד אָבֵל הַשִּׁטִּים בְּעַרְבֹת מוֹאָב (מט).

די במבט חטוף ברשימה לעמוד על כך שכל החלק המרכזי של רשימת המסעות, פסוקים טו-לה, בנוי בתבנית הסטנדרטית, והחריגות נמצאות כולן בארבעה עשר הפסוקים הראשונים ובארבעה עשר הפסוקים האחרונים. החריגות הללו מדגישות את היציאה ממצרים, את הכניסה למדבר בלתי-מיושב, ואת החזרה לארץ נושבת, ארץ ישראל, לאחר מסע ארוך במדבר. בהקשר זה יש התמקדות מיוחדת במים: באופן מרומז באזכור המסע בן שלושת הימים למרה (פס' ח, וראה שמות ט"ו, כב) והחניה בקדש (לו), ובאופן מפורש יותר באזכור אילים (ט) ורפידים (יד).

נמצאנו למדים שפתיחת פרשת מסעי איננה רק רשימה של מקומות שבני ישראל חנו בהם; זהו סיפור האומץ והאמונה שהפגינו בני ישראל בעזבם ארץ מתורבתת ועשירה במים ובלכתם אחר ענני הכבוד אל המדבר, ובידם רק ההבטחה שבסופו של דבר ייכנסו לארץ ישראל. כך כותב ספורנו:

'אלה מסעי' - רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ (ספורנו על ל"ג, א).

יש כאן גם עדות להשגחה העליונה שמשגיח הקב"ה על בני ישראל בהוציאו אותם מארץ מצרים, בהוליכו אותם ארבעים שנה במדבר, בספקו בדרך נס את כל צורכיהם ובהביאו אותם מן המדבר אל גבול ארץ ישראל. הרמב"ם במורה הנבוכים מבאר כך את המסר שברשימת המסעות:

הצורך בזאת גדול מאוד, כי כל הנסים ודאיים רק למי שראה אותם. אבל בעתיד הזכרתם הופכת סיפור שהשומע עשוי להכחישו. ידוע שאי אפשר - ואין להעלות על הדעת - שיהיה נס קבוע ועומד לאורך הדורות ולאנשים כולם. מבין נסי התורה, יתרה מזאת, מהגדולים שבהם, שהייתם של ישראל במדבר ארבעים שנה ומציאותו של המן בו בכל יום. ומדבר זה הוא כמו שהזכיר הכתוב 'נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים' (דברים ח', טו). אלה מקומות רחוקים מאוד מן היישוב, לא טבעיים לאדם, 'לא מקום זרע ותאנה וגפן ורִמון [ומים אין לשתות]' (במדבר כ', ה), וגם נאמר עליהם: 'ארץ לא עבר בה איש [ולא ישב אדם שם]' (ירמיה ב', ו). ולשון התורה: 'לחם לא אכלתם ויין ושֵכָר לא שתיתם [למען תדעו כי אני ה' א-להיכם]' (דברים כ"ט, ה). כל אלה נסים ברורים נראים. ומפני שהא-ל יתעלה ידע שלנסים אלה עתיד לקרות מה שקורה לסיפורים, ויחשבו שבני ישראל שהו בערבה הסמוכה ליישוב, שבה מסוגל אדם לשהות, כגון הערבות בהן מתגוררים הערבים כיום, או שאלה מקומות שאפשר לחרוש בהם ולקצור או להיזון מאחד הצמחים שהיו שם, או שטבעו של המן לרדת באותם מקומות תמיד, או שיש באותם מקומות בארות מים. לכן נדחו דמיונות שווא אלה כולם, והודגש הסיפור על אודות כל הנסים האלה על ידי הבהרת התחנות, כדי שיראו אותם העתידים לבוא, ואז יֵדעו את גודל הנס בשהיית מין האדם באותם מקומות ארבעים שנה (מורה הנבוכים שם).

רמב"ן מצטט בפירושו את דברי הרמב"ם האלה, ומסתבר אפוא שניתן לבאר גם את דבריו הוא מנקודת מבט זו. אם כך, רמב"ן כלל לא שאל מדוע הושמטו מתן תורה או חטא העגל מרשימת האירועים. שאלתו מתמקדת בניגוד שבין רפידים ומרה: בשני המקומות סבלו בני ישראל ממחסור במים, אך בעוד שאירועי מרה רק נרמזים בכתובים, נזכר האירוע ברפידים במפורש. מתן תורה, עם כל חשיבותו, איננו חלק מתיאור המסע במדבר, ולכן איננו רלוונטי בהקשר הזה.

ב. ראשי שבט יוסף

לאחר סיכום המסע באות כמה פרשיות העוסקות בכיבוש ארץ ישראל ובחלוקתה לשבטים, והספר מסתיים בתיאור משא ומתן שהתקיים בין ראשי שבט יוסף ובין משה רבנו ביחס לנחלת בנות צלפחד. מיקומה של הפרשייה הזו מעורר תמיהה. לכאורה היה מתאים יותר לכתבה בפרשת פינחס, מיד אחרי שנענתה בקשת הבנות לקבל נחלה; שתי הפרשיות הללו הן שתי מחציות של סיפור אחד, ואך טבעי היה לסמכן זו לזו.

חלף זאת מתואר המשא ומתן בפרשייה האחרונה של ספר במדבר. במבט ראשון נראה המיקום הזה משונה: הזהו הסיום הראוי לספר?! האם לא עדיף היה לחתום את הספר ברשימה המסכמת של המסעות?! שמא תאמרו: רצתה התורה לסיים את הספר במבט לעתיד, אל כיבוש ארץ ישראל וחלוקתה לנחלות; עדיין יקשה - האם הדיון חסר-המעוף הזה בדקויות של חלוקת הנחלות הוא הסיום הראוי?! האם לא היה מתאים יותר לסיים בתיאור הנחלות של העם כולו, ולא בבעיה מקומית של משפחה אחת? על כורחנו שיש בפרשייה הזו מסר רלוונטי לחתימת ספר במדבר, ומוטל עלינו לגלותו.

הבה נבחן את טענתם של ראשי שבט יוסף: בנות צלפחד נקבעו כיורשותיו של צלפחד, וכעת יש להן זכות חוקית לקבל את נחלתו; ראשי השבט חששו שהבנות יינשאו לגברים משבט אחר, ובעקבות זאת יירשו הבעל או ילדיו - בני שבט אחר - את נחלתו של צלפחד. הקב"ה הסכים על ידי ראשי שבט יוסף, והורה לבנות צלפחד להינשא לגברים משבטן.

לכאורה יש פער מהותי בין בקשת בנות צלפחד ובין בקשת ראשי השבט. הבנות הוטרדו מבעיה משפטית טהורה בדיני ירושה: מי יורש את נחלתו של אדם שיש לו רק בנות, ולא בנים? הקב"ה השיב שבתנאים אלה הבנות יורשות את הנחלה. כנגד זאת הוטרדו ראשי השבט, שיש להם זווית ראייה רחבה יותר באשר ליחסי השבטים ברמה הלאומית, ממתחים שעלולים להיגרם כתוצאה מקיום הדין הזה, אך לכאורה אין לבקשתם בסיס משפטי. למעשה, התשובה שניתנה לבנות צלפחד היא היסוד להלכות ירושה לדורות, בעוד שההנחיה שניתנה בעקבות טענתם של ראשי שבט יוסף עמדה בתוקפה רק בתקופת חלוקת הארץ לנחלות, ולאחר מכן בטלה (עיין תענית ל ע"ב). יחד עם זאת, התורה מקבילה בין שתי התשובות הקבלה לשונית-סגנונית ברורה:

כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דּבְרת (כ"ז, ז).

כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דּבְרִים (ל"ו, ה).

ייתכן שעמדת ראשי השבט נובעת אף היא מזכות משפטית - זכותו של השבט: הלוא הארץ אינה נחלקת רק בין האנשים הפרטיים אלא גם בין השבטים. התשובה שניתנה לבנות צלפחד יצרה מתח משפטי בין הזכויות הסותרות הללו: הנחלה שניתנה לשבט מנשה, ואשר חולקה בין בני השבט, עלולה להפוך לנחלתו של שבט אחר. כיוון שכך, חויבו בנות צלפחד להינשא לבני שבטן דווקא, על מנת לפתור את הסתירה בין זכויות היחיד וזכויות השבט.

לשון אחר: פסקת הסיום של ספר במדבר קובעת למעשה שמערכת החלוקה לשבטים תעמוד בעינה גם אחרי שיעברו בני ישראל את הירדן; ניתן היה לחשוב שהחלוקה לשבטים רלוונטית רק לתקופת המסע במדבר, אך התורה מבהירה שהמערכת הזו תתקיים גם בארץ ישראל.

מבחינה זו, המשא ומתן שבין משה וראשי שבט יוסף הולם ביותר את חתימת הספר. בשיעורנו לפרשת במדבר, שעסק במפקד הראשון, ציינו שמניין כל אדם ואדם במסגרת שבטית נועד להדגיש את החשיבות של עצמאות כל שבט ושבט יחד עם המיוחדות של כל אדם ואדם. התורה מבקשת לשמר הן את הייחוד האישי הן את הזהות השבטית לא רק בגלל חששות מעשיים האופייניים לתקופת המסע במדבר אלא גם במישור הערכי - כהעדפה של הרמוניה על פני אחידות. רעיון זה נשנה בפסקת הסיום של ספר במדבר, כאשר בני ישראל מתכוננים לחצות את הירדן. במסגרת דיון פרטי הנובע מהתנגשות בין זכויות אישיות ובין זכויות שבטיות שבה התורה ומדגישה את החשיבות של העצמאות האישית מצד אחד ושל סמכות השבט מצד שני.

ברם, ייתכן שיש סיבה נוספת לבחירת הפרשייה הזו לחתימת הספר. אף על פי שהטענה שהעלו נוגעת רק לשבט מנשה, התורה מדגישה שראשי השבט הם משבטו של יוסף:

וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי גִלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף (ל"ו, א).

רש"י מעיר על תופעה מקבילה גם בחציו הראשון של הסיפור, בפרשת פינחס:

'וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף' - למה נאמר? והלוא כבר נאמר "בן מנשה"?! אלא לומר לך: יוסף חיבב את הארץ, שנאמר 'והעליתם את עצמותי' וגו' (בראשית נ', כה); ובנותיו חיבבו את הארץ, שנאמר 'תנה לנו אחוזה' (במדבר כ"ז, ד) (רש"י על כ"ז, א).

ואולם, בעוד שבפרשת פינחס ההתייחסות היא בעיקרה למשפחת מנשה, המזוהה כ"בן יוסף", בפרשתנו מתייחסת התורה ישירות למשפחת בני יוסף. יתר על כן, משה מגיב:

כֵּן מַטֵּה בְנֵי יוֹסֵף דֹּבְרִים (ל"ו, ה).

ומציג את טענת ראשי השבט כטענתו של שבט בני יוסף.

אבל יש כאן גם יותר מכך. מלבד ההתייחסות המיוחדת ליוסף, יש גם משמעות לביטוי "בן מכיר בן מנשה". את בני מכיר בן מנשה פגשנו לראשונה בסוף ספר בראשית:

וַיַּרְא יוֹסֵף לְאֶפְרַיִם בְּנֵי שִׁלֵּשִׁים, גַּם בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף (בראשית נ', כג).

לדעת רש"י (על פי התרגום), יוסף סייע לגדל את נינו. ילדותם של בני מכיר הייתה, אם כן, עוד לפני שעבוד מצרים, ותמונתם של גלעד ואחיו המשחקים על ברכי אבי-סבם היא בעצם סצנת הסיום של סיפורם של בני ישראל במצרים לפני השעבוד. מיד לאחר הסצנה הפסטורלית הזו מת יוסף, ובפיו בשורה מבשרת רעות ומעוררת תקווה כאחד:

פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם (שם, כה).

ייתכן שהעיסוק ביוסף במסגרת הדיון במשפחת גלעד בן מכיר בן מנשה נועד ללמד על סגירת מעגל: צאצאיו של גלעד, שהשתעשע על ברכי יוסף, ניצבים כעת בערבות מואב, ערב הכניסה לארץ ישראל. ראשי האבות למשפחת בני גלעד, אשר שמע באוזניו את הנבואה "פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם", מוכנים עתה להשתתף בהתגשמותה.

ג. סיכום

לאורך ספר במדבר עסקנו בבנייתו של "מחנה ישראל": יֵשות דתית ולאומית רבת-פנים והרמונית. השתדלתי (לעתים תוך חזרות מרובות על דבריי) להראות כי נושא זה הוא הציר שעליו סב הספר כולו. ראינו כי לאחר הקמתו הראשונית של המחנה נכשל הניסיון לעצבו בתחילת "חומש הפקודים" וניסינו לנתח את הסיבות לכישלון זה. בהמשך דנו במאמץ המחודש שעשו בני הדור שנולד וגדל במדבר וראינו את חניכתו של המחנה המחודש במלחמתו "לתת נקמת ה' " במדיין.

פרשת מסעי מהווה מכמה בחינות אפילוג של חומש במדבר. הפרשה האחרונה של הספר חוזרת לנושאים שעלו בראשיתו ועוסקת בחשיבות של העצמאות האישית ושל סמכות השבט גם יחד. יתר על כן, המסר הזה הולם את הנושא המרכזי של הספר כולו: הקמת המחנה, בואו לגבול ארץ ישראל וההכנה לקראת חציית הירדן. לפיכך זוהי חתימה ראויה לספר.

ראינו גם שראשית הפרשה, הפורטת את תחנותיהם של בני ישראל במסעם במדבר סיני, משמשת כסיכום מבחינה נוספת. אין היא רק סיכום המסעות והחניות שבספר במדבר; יש בה גם חזרה לספר שמות, ליציאת מצרים ולתחילת המסע. רשימת המסעות ממחישה את החשיבות הרוחנית שבכל חלקי המסע, שהגיע כעת לסיומו.

הצענו גם שהפסקה האחרונה של ספר במדבר מקשרת אותנו לאירועים שהתרחשו בסוף ספר בראשית, בטרם החל שעבוד מצרים. באופן זה מציינת התורה את סיום תקופת הגלות, הסבל והשעבוד, שהחלה עם מות יוסף. הספר נחתם כאשר מחנה ישראל חונה על הגבול וממתין בנחישות לקראת מעבר הירדן ומימושה של הנבואה שהשמיע יוסף לפני מותו: הכניסה לארץ המובטחת.

ברם, המבחן האמתי יגיע כשיקבל יהושע את ההנהגה. כיצד תעמוד האומה באתגרים הצבאיים והחברתיים שיעמדו לפניה בעת המלחמה בעמי כנען? היאך תישמר האחדות הלאומית אחרי שיקבל כל שבט את נחלתו בארץ? באחרית ימיו ינסה משה, הרועה הנאמן, להבטיח כמיטב יכולתו שכנסת ישראל תישאר מאוחדת במחויבותה לה' ולמצוותיו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)