מטות | 'ויקצף משה על פקודי החיל'

לאחר סיומה של מלחמת מדין הלוחמים ומפקדי הצבא שבים עם השלל למחנה ישראל, ומשה רבנו מקדם את פניהם בביקורת נוקבת:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.

וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה הַחִיִּיתֶם כָּל נְקֵבָה.

הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר מַעַל בּה' עַל דְּבַר פְּעוֹר וַתְּהִי הַמַּגֵּפָה בַּעֲדַת ה'.

 (במדבר, ל"א, יד - טז).

משה מורה כיצד יש לנהוג בשלל המלחמה (שם, יז - כ), ומייד לאחר מכן מובאת פרשיית הכשרת כלים, שבה מפרטת התורה את אופן הכשרת הכלים שנלקחו כשלל ממדין:

וַיֹּאמֶר אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל אַנְשֵׁי הַצָּבָא הַבָּאִים לַמִּלְחָמָה זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.

אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת.

כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם.

(שם).

מפתיע לגלות שפרשייה זו נאמרת על ידי אלעזר הכהן, ולא על ידי משה רבנו, כרוב הפרשיות ההלכתיות. בסוגיה בפסחים ריש לקיש מקשר בין כעסו של משה על פקודי החיל לבין העובדה שפרשיית הכשרת כלים לא נאמרה על ידו:

ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא - חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא - נבואתו מסתלקת ממנו. אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו - ממשה. דכתיב: "ויקצף משה על פקודי החיל" (במדבר, ל"א, יד) וגו', וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה" (שם, יז.), וגו' מכלל דמשה איעלם מיניה.[1]

(פסחים סו:).

להבנת ריש לקיש, לאחר שמשה רבנו רצף על פקודי חיל חכמתו הסתלקה ממנו, ולכן פרשיית הכשרת כלים נאמרה על ידי אלעזר.

מדוע כעס גורם לסילוק החכמה?

האדמו"ר מסוכצ'וב, ר' שמואל בורשטיין, בעל ה"שם משמואל", הציע הסבר לדבר:

והנה כעס הוא המפריד, היפוך הדעת...ובזה יובנו דברי הש"ס (פסחים ס"ו ע"ב) "כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", כי החכמה שבישראל היא מצד חיבורם להשם יתברך. ועל כן (ברכות נ"ח.) "הרואה חכמי ישראל אומר ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, חכמי הגויים אומר ברוך שנתן מחכמתו לבשר ודם" והטעם משום דכתיב (משלי, ב', ו) "כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה" ובמדרש (שמות רבה, פרשה מ"א, אות ג) "איני מבקש אלא מזה שבתוך פיך, נטל ונתן לו מתוך פיו. הוי 'כי ה' יתן חכמה', וכל מי שמחבבו יותר 'מפיו דעת ותבונה'"[2]. ועל כן בישראל אומר "ברוך שחלק", שהוא חלק ממה שהוא לפני השם יתברך. אבל לאומות העולם היא נתינה בעלמא, ולא מחלקו. ונביא - בודאי מבואר שכל ענין הנבואה הוא התדבקות הנפש בשרשה, ועל כן כל הכועס, שהוא היפוך הדיבוק והחיבור, על כן מסתלקת ממנו החכמה והנבואה.

(שם משמואל, פרשת ויחי, שנת תרע"ג).

להבנת ר' שמואל, חכמת ישראל נובעת מהשראה אלוקית, והכעס מפריד בין האדם לבין הקב"ה וגורם על ידי כך לסילוק החכמה. ר' שמואל לא מסביר מדוע הכעס מרחיק את האדם מה'. אחד ההסברים לדבר מופיע באיגרת של ר' שניאור זלמן מלאדי אדמו"ר הזקן מחב"ד:

... והוא בהקדים מאמר חז"ל כל הכועס כאילו עובד עכו"ם[3] וכו'. והטעם מובן ליודעי בינה, לפי שבעת כעסו נסתלקה ממנו האמונה. כי אילו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שכן אדם שהוא בעל בחירה מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים לרוע בחירתו, אף על פי כן על הניזק כבר נגזר מן השמים, והרבה שלוחים למקום. ולא עוד, אלא אפילו בשעה זו ממש שמכהו או מקללו, מתלבש בו כח ה' ורוח פיו יתברך המחייהו ומקיימו. וכמו שנאמר (שמואל ב', ט"ז, י) כי "ה' אמר לו קלל",[4] והיכן אמר לשמעי? אלא שמחשבה זו שנפלה לשמעי בלבו ומוחו ירדה מאת ה', ורוח פיו המחיה כל צבאם החיה רוחו של שמעי בשעה שדיבר דברים אלו לדוד. כי אילו נסתלק רוח פיו יתברך רגע אחד מרוחו של שמעי, לא יכול לדבר מאומה. וזהו כי ה' אמר לו, בעת ההיא ממש, "קלל את דוד", ומי יאמר לו וגו'.

(תניא, אגרת הקודש, פרק כ"ה).

אדמו"ר הזקן מסביר את מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה" (שבת קה:). מי שמאמין בלב שלם שרצון ה' מנחה את העולם, לא יבוא לידי כעס; הכעס מגלה שהאדם לא מאמין בה' ובהשגחתו המלאה על המציאות. ודאי שאדם נדרש מראש לפעול כדי למנוע התרחשויות שהוא לא רוצה שייקרו, אבל אחרי שהדבר קורה, המאמין צריך לקבל עליו את הדין ולהאמין שכך היה רצון ה'. אדמו"ר הזקן מביא ראיה לדבר מדבריו של דוד המלך בעת ששמעי קילל אותו (שמואל ב', ט"ז, י) - דוד המלך מקבל עליו את הדין מתוך הכרה בכך שהקללה הייתה ברצון ה', ולכן אינו כועס. אמנם, בסוף ימיו דוד המלך בא חשבון עם שמעי על מעשהו (מלכים א', ב', ח - ט) ולבסוף שלמה הורג את שמעי (שם, לו - מו), אבל פעולות אלו נעשו כעונש על בחירתו הרעה לקלל את המלך, ולא מתוך כעס. לאור דבריו של אדמו"ר הזקן נוכל להבין בצורה טובה את הסברו של ה"שם משמואל": מי שכועס פוגם באמונה שלו בה', ולכן גורם להתרחקות מה' ולסילוק החכמה שניתנת מאת ה'.

לפנינו סיפורי חסידים על התרחקותם של כמה מהצדיקים ממידת הכעס:

מרוב אהבתו לבריות לא היה הצדיק ר' יצחק מוורקא כועס מעולם על שום אדם. וקרה פעם, שאישה אחת הקניטה אותו הרבה, עד שהוכרח לגעור בה. אמר הצדיק:

בכדי לכעוס, צריך אני ללבוש "קפוטה" אחרת.

וציוה למשמשו להביא לו מלבוש אחר. כשהחליף את מלבושו, אמר להמשמש:

נו, פייבל, עכשיו געור בה...

(סיפורי חסידים למועדים, הרב ש"י זווין, ירושלים תשס"א, עמוד 169).

סח הצדיק ר' אברהם שלום מסטראפקוב:

שני בעלי דינים באו לדין תורה לפני הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל מלינסק (אביו של הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ). כשאמר להם את הפסק, מיאן אחד מבעלי הדינים לקיים את הפסק. אמר לו הרב: דע לך, שכשנתמניתי כאן לרב, הבאתי עמי קופסא אחת, והיא מונחת למעלה על הארגז, ובתוכה מונח כעס. כשאני צריך לכעוס לכבוד שמים, אני עומד על הספסל ומטפס ועולה עד שאני מגיע להארגז ולוקח את הקופסא עם הכעס, ואני פותח את הקופסא ולוקח לי משם קצת כעס, וכועס. ואם אכעוס עליך, לא תהיה תרופה למכתך, ובכן דע את אשר לפניך. מיד נפל מורא ופחד על בעלי הדינים וקיימו את כל מה שפסק הרב בדין תורה.

וסיים הסטראפקובי: זהו שאמר קהלת (ז', ט): "אל תבהל ברוחך לכעוס כי כעס בחיק כסילים ינוח". כלומר: אצל הכסילים הכעס הוא בחיק, מוכן ומזומן, ואצל הצדיקים הוא מונח בקופסא.

(שם).

להרב הקדוש ר' מיכל מזלוטשוב ז"ל היו תפלין יקרים וקדושים, שנפלו לו בירושה מאביו המגיד הקדוש ר' יצחק מדרוהוביטש ז"ל, הנודע בשם ר' איציקל דרוהוביטשיר. התפילין הללו היו יקרים לו מכל יקר, וחסידים עשירים רצו פעם לקנותם מאתו בסך רב, בערך, של חמשים רייניש, והוא היה איש עני וחי בדוחק גדול, ולא אבה אף לשמוע מזה. אשתו הציקה לו מאד למכור את התפילין לצורך פרנסת ביתם, כי בשביל להתפלל היו לו גם תפילין אחרים, אך הוא עמד על דעתו ולא מכרם.

והנה הגיע פעם פרוס חג הסוכות, ובזלוטשוב אין אתרוג. מחכים להביא אתרוג ממקומות שונים, ולשוא - אתרוג אין. הגיע ערב החג - והנה איש אחד הביא למכירה אתרוג יפה ומהודר, ומבקש בעדו חמשים רייניש. נמלך ר' מיכל, ומכר את התפילין של אביו ז"ל בעד חמשים רייניש, וקנה את האתרוג. ראתה אשתו, שבעלה השיג אתרוג, והבינה שבטח עלה האתרוג בסך רב, והתחילה לחקור ולדרוש אצלו מהיכן השיג מעות על האתרוג. בתחילה השתמט הרב בתירוצים שונים, אבל היא הציקה לו הרבה, עד שהוכרח לספר לה, שמכר את התפילין בשביל האתרוג. מששמעה האישה את דבר מכירת התפילין, נתמלאה חמה, והתנפלה על בעלה בחרופין וגדופין: "היתכן? כמה פעמים הפצרתי למכור את התפילין בשביל צרכי הבית ההכרחיים החסרים לנו, ולא מכרת, ועכשיו בשביל אתרוג נטלת ומכרת"?! ולא נתקררה דעתה, עד שמרוב כעסה נטלה את האתרוג, שהיה מונח על השולחן, נשכה בשיניה את הפיטום שלו והשליכתו (את הפיטום) לארץ...

ור' מיכל ראה את אשר עוללה לו אשתו, ואף הגה אחד של תלונה לא הוציא מפיו ואף סימן של קפידא לא הראה, אלא עמד ואמר:

אם ניחא לך, רבש"ע, שיפסל האתרוג שלי, הריני מקבל באהבה.

ונתגלה לו אחר-כך בחלום אביו הקדוש, ואמר לו, שהמעשה האחרון, אי-ההקפדה, עשה רושם גדול בשמים, יותר מהמעשה הראשון של קניית האתרוג בסכום רב!

(שם, עמודים 122 - 121).