לך לך | מוסר ואמונה
א. מדוע נבחר אברהם?
על אף שמסכת חייו של אברהם אבינו מפורטת למדי, עדיין נותרים אנו עם כמה שאלות יסוד.
ראשית, מי, בעצם, היה אברהם אבינו? בנוסף, מדוע דווקא הוא נבחר על ידי הקדוש ברוך הוא לבצע שלל משימות? ולבסוף, מה טיב המורשת שהנחיל לבניו אחריו, לאומה היהודית, וכיצד עשויה / צריכה מורשת זו להשפיע על חיינו?
כאשר אני מנסה לצייר את דמותו של אברהם, אני מוצא את עצמי מתחבט בדילמה יסודית. אפשר לתמצת דילמה זו בשאלה, האם אברהם הוא "איש האמונה", או "איש החסד".
מצד אחד, אני רואה בעיני רוחי את אברהם אבינו כפילוסוף מנפץ מוסכמות, איש הנלחם בכל הנחות היסוד של החברה שבה הוא חי תוך חיפוש בלתי מתפשר אחר האמת.
את התמונה הזו אני יכול להזין בכל המדרשים המתארים את שנותיו הראשונות של אברהם אבינו, המגלה את אורה של האמת המונותיאיסטית בתוך חושך הקודר של העולם האלילי.
לפי גישה זו, בשלב מסוים החליט אברהם לפרסם את גילויו להמון הנבער מדעת, השקוע באמונותיו התפלות, הטיפשיות והמזויפות.
למעשה, זו הדרך בה בחר הרמב"ם לתאר את אברהם אבינו:
"וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהשבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם א-לוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם כגון חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עמהם ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה וידע שיש שם א-לוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא א-לוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם, ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו, כיון שהכיר וידע התחיל להשיב תשובות על בני אור כשדים ולערוך דין עמהם ולומר שאין זו דרך האמת שאתם הולכים בה ושיבר הצלמים והתחיל להודיע לעם שאין ראוי לעבוד אלא לא-לוה העולם ולו ראוי להשתחוות ולהקריב ולנסך כדי שיכירוהו כל הברואים הבאים" (הלכות עכו"ם א', ב-ג')
מצד שני, אברהם נחשב כאבי אבות החסד. בכרטיס הביקור שלו היו רשומים המושגים חמלה, טוב לב ורגישות. כך הגדיר זאת הנביא:
"תתן חסד לאברהם" (מיכה ז', כ')
מידה זו באה לידי ביטוי במעשים רבים, המאפיינים את דרכו של אברהם. כך, אברהם אבינו התפלל למען הצלת חייהם של אויביו האידיאולוגיים, אנשי סדום ועמורה. כמו כן, אוהלו היה פתוח לכל עובר ושב. אפילו מחלתו וכאביו לא הפריעו לו בשעה שהביט אל אם הדרך, כחום היום, ממתין ומחכה לסייע לעובר אורח בודד שנקרה למקום.
לאור הסתכלות זו, פעולותיו של אברהם אינן מונעות מכוחה של מיסיונריות קנאית, אלא זורמות מתוך אהבת האדם והרגישות לסבל האנושי, בהן התאפיין.
אם כן, מי הוא אברהם אבינו האמיתי? "איש החסד" או "איש האמונה"? האם אברהם היה הומניסט אלטרואיסטי חסר תקנה, או אביר האמונה?
כמובן שאין סתירה בין שני הציורים, ואין לנו שום קושי אם יקום מאן דהו ויטען ששניהם נכונים במקביל, זה לצד זה. יחד עם זאת, נראה שיהא זה ניסיון מאלף לבחון האם מקבילות אלו נפגשו. האם קיים קשר בין שתי הדמויות שציירנו, ומהו קשר זה?
ב. איש האמונה הופך לאיש החסד
אפשרות אחת היא לראות את אברהם כפילוסוף שגילה את הא-לוהים. בעקבות חיפושיו, גילה אברהם לא רק את מי שברא את העולם, אלא גם מצא לעצמו א-ל אוהב, רחום וחנון. השכינה נגלתה לאברהם בדמותו של "ה', ה' א-ל רחום וחנון, ארך אפים, ורב חסד" (שמות ל"ד, ו').
מכוחה של התגלות זו, אימץ לעצמו אברהם דרכי הנהגה דומים ובחר בנתיב החסד. "מה הוא רחום וחנון, אף אתה רחום וחנון" (מסכת סופרים ג', י"ז), אברהם ביקש לחקות את מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ושינה את אורחות חייו בהתאם.
ניתן לחזק אפשרות זו, מהעובדה שדמותו של אברהם אבינו כפילוסוף, כאיש האמונה, תואמת לדרך בה תיארו חז"ל את אברהם בראשית חייו. מידת החסד שבדמותו, לעומת זאת, באה לידי ביטוי רק מאוחר יותר.
ג. רגישות מוסרית כתכונה ישראלית בסיסית
מאידך, יש כמה מקורות המצביעים על כך שמידת החסד הייתה טבועה בדמותו של אברהם. תכונה מוּלֶדֶת ולא רק תכונה נרכשת.
בהלכות תשובה, רואה הרמב"ם את הרגישות האנושית כתכונה בסיסית של זרע ישראל:
"אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול מוחל בלב שלם ובנפש חפיצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון אבל העובדי כוכבים ערלי לב אינן כן אלא ועברתן שמרה נצח, וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה"
(הלכות תשובה ב', י')
רעיון זה מהדהד גם בהלכות מתנות עניים, שם הרמב"ם מדגיש שמרכזיות הצדקה בעם ישראל קשורה בקשר הדוק להיותנו זרע אברהם:
"חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו שנאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה"
(הלכות מתנות עניים י', א')
עמדה דומה מופיעה בהלכות עבדים, שם מוסיף הרמב"ם שתכונות אלו אופייניות גם לקדוש ברוך הוא:
"ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי עבודה זרה אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא טובת התורה וצוה אותם בחוקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקדוש ברוך הוא שצונו להדמות בהם הוא אומר ורחמיו על כל מעשיו" (הלכות עבדים ט', ח')
בהלכות איסורי ביאה צועד הרמב"ם צעד נוסף, וטוען שיש לחשוש במי שפועל באכזריות וחוסר רגישות שאינו מזרע ישראל:
"וכן כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא, שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים, ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה" (הלכות איסורי ביאה י"ט, י"ז)
האם אנחנו מפקפקים על הייחוס של מי שלמרבה הצער אינם מאמינים בבורא עולם? האם אנו מציעים שאולי אינם מזרע אברהם? במצבים כאלו אנו קובעים נמרצות, "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא" (על פי סנהדרין מד.). אולם לאור דברינו, אכן מודעות מוסרית ורגישות אנושית טבועות היטב בתודעה היהודית, והן פרי מורשתו של אבי האומה, אברהם אבינו.
ד. אברהם ולוט
את הגישה השניה, לפיה החסד והמוסריות של אברהם הן מגדיר בסיסי באישיותו, ניתן לחזק מתוך התבוננות באנשים שסבבו אותו, שלמדו וקיבלו השראה ממנו. נתבונן בדמותו של לוט.
בשלב מסוים, ביקש לוט להיפרד מאברהם ומתורתו, והעדיף על פניהם את חלון ההזדמנויות הנוצץ והרווחי שהוצע לו בסדום. עיניו של לוט, שסונוורו מפוריותה ועושרה של בקעת הירדן, בחרו להתעלם מן הרשע ואי המוסריות שבצדן:
"ויסע לוט מקדם... ומדרש אגדה, הסיע עצמו מקדמונו של עולם. אמר: אי אפשי לא באברהם ולא בא-לוהיו"
(רש"י בראשית י"ג, י"א)[1]
המדרש מתאר את נסיעת לוט ונסיונו להתרחק מאברהם, כניסיון להתרחק, כביכול, מהקדוש ברוך הוא.
למרות זאת, ועל אף שאיבד את אמונתו וחי בחברה בלתי מוסרית בעליל, לוט נשאר בעל רגישות מוסרית. לא במקרה משווה התורה בין התנהגותו של לוט לזו של דודו, אברהם אבינו, ביחס להכנסת אורחים (עיין בראשית, תחילת פרק י"ט).
בהקשר הזה חשוב לציין, שהאיסור להכניס בקהל ה' את עמון ומואב, צאצאי לוט, בא דווקא בשל כשל במידת החסד:
"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג, ה')
בהתאם לכך, גם חבִירָתָה מחדש של רות המואביה לקהל ישראל נעשתה בהקשר למעשה נוגע ללב, שכולל בתוכו תיאור מפורט של מסירותה ונאמנותה לחמותה נעמי. כך נאמר לה:
"ברוכה את לה' בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון"
(רות ג', י')
לפי תפישת חז"ל, המורשת שקיבל לוט מאברהם אבינו נשארה בתוקפה, אך היא הונחלה לדורות הבאים רק באמצעות בנות מואב ולא בניו. כך נאמר בגמרא:
"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים, דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אישה לקדם" (יבמות עו:(
בני מואב, שנהגו באכזריות כלפי ישראל, אינם ראויים לבוא בקהל ה'. אולם, איסור זה הוגבל, לפי חז"ל, רק לבנים, ואילו בנות מואב הותרו, "מואבי ולא מואבית" (יבמות סט:).
ה. ולקחת אשה לבני ליצחק
בהקשר זה יש ליתן את הדעת גם לדרך שבה מבקש עבד אברהם להבטיח כלה ראויה ליצחק בן אדוניו. העבד היה מודע לכך, שכל עתידה של קהילת הברית תלויה בו. הוא נשלח לארץ נוכריה במטרה למצוא נערה, שנתברכה באותן תכונות שנחוצות להמשיך את מורשת קהל ישראל.
אברהם הבטיח לעבד, שתהיה לו סייעתא דשמיא:
"ה' א-להי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם"
(בראשית כ"ד, ז')
ואכן, מיד בבואו לארם נהרים, מבקש העבד סימן א-לוהי:
"ויאמר ה' א-להי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי נצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני" (שם, י"ב-י"ד)
אחת השאלות המרכזיות הנידונות בהקשר לסיפור זה, נשאלת על רקע הגמרא בחולין, בה נאמר:
"כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם... אינו נחש"
(חולין צה:)
הרי המנחש עובר על איסור מן התורה! האם בחירת אשה ליצחק באה בעבירה?!
המפרשים הציעו כמה מספר פתרונות לשאלה זו. לעניינו, נציין את התשובה המופיעה ביראים ובר"ן. לטענתם, איסור ניחוש נאמר רק כאשר הסימן הוא שרירותי. אולם, כאשר הסימן מצביע על בחירה הגיונית, אין בזה איסור ניחוש.
כך מפרש הר"ן את הסימן לבחירת אשה ליצחק:
"שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק אבינו אלא הוגנת לו ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה הגמיאני מעט מים תשיבנו ברוח נדיבה שתה וגם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק"
(חידושי הר"ן חולין שם)
הסימן שהציע העבד, לפי דבריו, אינו סימן שרירותי. ה"נחש" של העבד מעיד על בחורה בעלת תוכן, והוא נועד להצביע על התכונות ההולמות את כלתו של אברהם אבינו - רגישות אנושית, חן, חסד ורחמים.
בין כך ובין כך, מדהים להיווכח שהמרכיב הדתי נעלם מהסיפור כליל. העבד אינו מוטרד מסוגיית האמונה. מה שעומד במוקד ה"מבחן" שהוא מציע נעוץ ברגישות האנושית מהסוג הבסיסי ביותר. העבד מחפש את "נערת החסד", לא את "נערת האמונה".
ו. עולם חסד ייבנה
בעקבות דברים אלו נראה, שנקודת המוצא של אברהם אבינו אינה בהכרח האמונה. לפי חז"ל, היו אנשים נוספים בעלי אמונה מונותיאיסטית בדורו של אברהם, שהיו שותפים לאמונתו הדתית. אלא, שאברהם ניכר ביניהם ונתייחד מהם ברגישותו המוסרית. אברהם אכן היה פילוסוף דתי, אך הוא זכה להתגלות השכינה כתוצאה ממעשי החסד שלו.
אם נאמץ את הגישה לפיה מידת החסד מהווה מרכיב יסודי ובסיסי באישיותו של אברהם אבינו, נוכל להוסיף אפשרות להבנת היחס בין המוסריות של אברהם לבין אמונת הייחוד אותה גילה. על פי אפשרות זו, דחייתו של אברהם את העבודה הזרה לא הייתה רק פריו של מאמץ פילוסופי. כאיש חסד, לא היה יכול אברהם לאמץ את התורה הפגאנית, את עבודת האלילים.
עולם האלילות נועד לתת מענה לעולם גדוש סתירות, באמצעות פיתוח מערכת מסובכת של כוחות המתחרים זה בזה. כוחות הטוב נלחמים בכוחות הרשע ובני האור נאבקים עם בני חושך. אליל השלום והאהבה נלחם באליל המלחמה והשנאה. על פי מבט שביר זה של העולם, האדם הוא פגיע ונתון לגחמותיהם של כוחות חזקים הימנו.
העולם האלילי נעדר צדק ומשפט, וממילא איש חסד אינו יכול לחיות בו. כשם שאיש החסד אינו יכול לקבל עולם שמבוסס על מקריות קרה, כך הוא אינו יכול לאמץ עולם אלילי.
אברהם איש החסד מתבונן בכוכבים ותר בעיניו את היקום כדי למצוא בו את מקור החסד. את אותו כוח יחיד שמניע לבדו את גלגלי הבריאה כולה:
"כי אמרתי עולם – חסד ייבנה" (תהלים פ"ט, ג')
חיפושו של אברהם אחר הא-ל לא היה רק מסע פילוסופי, אלא גם מסע מוסרי. מסעו של אברהם בדרך לאמת לא היה רק במגדלי השן האקדמיים בהם יושבים אינטלקטואלים. גילויו לא היה מוגבל רק לעולם ההשערות הפילוסופי. הוא מצא את האמונה בחיים עצמם, בעולם מלא הבטחות ואכזבות, בעולם מלא צער ושמחה. ממילא, אברהם מצא לא רק את ריבונו של עולם, אלא גם את מקור הצדק והמוסר.
מנקודת מבט זו, יש לשקול מחדש את משמעותה של העקידה. לפי דרכנו, אברהם נתבקש לעשות יותר מאשר להקריב את יצחק בנו אשר אהב, או מאשר להשמיד את כל חלומותיו במו ידיו. הצו הא-לוהי דרש מאברהם לוותר על ההישג שלמענו עמל ובשבילו הקריב את כל חייו. אברהם נצטווה לוותר על הא-ל מלא הרחמים שמצא בחיפושיו אחר האמת, א-ל שבשבילו הקרבת אדם היא תועבה (דברים י"ח, י"ב).
אברהם התבקש להשלים ולוותר על כל עולמו כביטוי לאמונתו התמימה.
*
דווקא אברהם אבינו, "איש החסד", היה זה שאליו נגלה הקדוש ברוך הוא. אברהם היה זה שנצטווה "לך לך", והוא זה שונבחר לעמוד בראש קהילת הברית. היה זה "איש החסד" שנבחר להנחיל מורשת זו לבניו אחריו, להראות לצאצאיו את הדרך שמובילה לצדק ולרחמים. אותה מורשת של מוסר ואמונה היא, כאמור, חלק מהותי מעבודת ה'.
"כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, י"ט)
[1] על פי בראשית רבה פרשה מא, פיסקה ז.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)