לך לך | הבטחת הזרע והארץ

כמה פעמים צריך ה' לחזור ולהבטיח לאברהם אבינו אותה הבטחה עצמה? בפרשת לך-לך ה' מבטיח לאברהם ארבע (!) פעמים שזרעו יהיה לעם ויירש את ארץ כנען. האם לא די בהבטחה אחת?

בשיעורנו השבוע ננסה להסביר את הצורך בכל אחת מההבטחות על רקע המאורעות שהתרחשו ביניהן. תוך כדי כך נדון גם בנושא "בחירה ודחייה" - נושא מרכזי בספר בראשית.

פתיחה

כפי שלמדנו בשבוע שעבר, בפרשת לך-לך התורה "משנה כיוון": היא מפסיקה לספר על אירועים הנוגעים לאנושות בכללה ועוברת לספר על הבחירה באברהם ובזרעו. כפי שהסברנו, ה"מעבר" הזה עוזר להבין את המטרה שלשמה נבחר אברהם - לייסד עם שינחה את כלל האנושות לאמונה בה'.

מובן שכדי לייסד עם דרושה ארץ, ולכן מובן מדוע בכל פעם שה' מדבר עם אברהם בפרשתנו הוא חוזר ומבטיח שני דברים: זרע וארץ.

תוך שנעמוד על המשמעות של כל הבטחה נדון בשיעורנו השבוע גם במהלך האירועים בפרשה.

עלייתו הראשונה של אברהם

בהתבסס על מה שלמדנו עד כה מובנת הבטחתו של ה' לאברהם בהתגלותו הראשונה אליו: "ואעשך לגוי גדול... ונברכו בך כל משפחות האדמה" [י"ב; ב-ג] - ככלות הכול, זוהי בדיוק המטרה שלשמה נבחר. באותה התגלות ה' גם מצווה על אברהם להגר לארץ מיוחדת, אשר נבחרה למטרה זו.

בהתגלות השנייה, מיד לאחר שאברהם מגיע לארץ (בשכם), ה' מבטיח "לזרעך אתן את הארץ הזאת" [י"ב; ז], ובעקבות ההבטחה אברהם בונה מזבח לה'. לאחר מכן ממשיך אברהם במסעו עד לנקודה מזרחית לבית אל, שם הוא בונה מזבח נוסף וקורא בשם ה' [י"ב; ח]. עובדה זו היא בעלת משמעות לאור מה שלמדנו: מטרת הבחירה באברהם ובזרעו היא שיקראו בשם ה' (אברהם מסמל את הניגוד לדור הפלגה, אשר כל מטרתם הייתה "ונעשה לנו שם"). בפירושו לפסוק ח אומר הרמב"ן דברים דומים: "והנכון: שהיה קורא בקול גדול שם לפני המזבח את שם ה', מודיע אותו וא-להותו לבני אדם...". על אף שתכלית הבחירה באברהם יכולה להגיע למימוש מלא רק כאשר זרעו יהיה לעם בארץ [עיין דברים ד; ה-ח] יש משמעות לכך שאברהם עצמו חותר ככל יכולתו להגשמת מטרה זו ושפעולתו הראשונה בארץ היא הקריאה בשם ה'.

ירידתו של אברהם ועלייתו השנייה

שהייתו של אברהם בארץ כנען מופרעת על ידי רעב, המאלץ אותו לרדת למצרים [י"ב; י - י"ג; א]. אולם מיד עם חזרתו לארץ הוא חוזר למקום המזבח בבית אל וקורא שם שוב בשם ה' [י"ג; א-ד].

כאשר מביאים בחשבון מהיכן הגיע אברהם לבית אל בכל אחת מהפעמים מוצאים שיש משמעות מיוחדת לקריאה זו בשם ה'. בפעם הראשונה אברהם עולה לבית אל מאור כשדים שבמסופוטמיה ואילו בפעם השנייה - ממצרים: אלה הם שני מרכזי התרבות של הזמן העתיק. בהתחשב בכך שייעודו של אברהם הוא להביא את הקריאה בשם ה' לכל האנושות יש חשיבות סמלית לתהליך של עלייה לארץ וקריאה בשם ה' שאברהם חווה ביחס לכל אחד מהמרכזים הללו (אפשר להסביר באופן דומה מדוע נבחרה דווקא ארץ כנען: היא נמצאת בדרך שבין מצרים ומסופוטמיה).

נושא תנ"כי

ראיית ייעודו של עם ישראל כמנחה את כל האנושות לאמונה בה' משתקפת לא רק בספר בראשית כי אם לאורך התנ"ך כולו.

בפרק כ"ח מסופר שה' מתגלה ליעקב אבינו בבית אל - אותו מקום שבו קרא אברהם בשם ה' - ויעקב מכריז שמקום זה "יהיה בית א-להים".

בספר דברים מוגדרים מטרתו ואופיו של "בית א-להים": בני ישראל מצווים לכונן בארץ ישראל מרכז רוחני - "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (בשיעורים על ספר דברים נלמד כי מקום זה - בית המקדש - מיועד לפרסם את שם ה' בכל העולם).

כ400 שנה מאוחר יותר, כאשר נבנה סוף סוף בית המקדש, משתקפים תכנים דומים בתפילתו של שלמה המלך, בונה המקדש: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך... ובא והתפלל אל הבית הזה... ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעו כל עמי הארץ את שמך ליראה אותך כעמך ישראל..." [מל"א ח; מא-מג. ועיין גם שמ"ב ז; כב-כז].

למעשה זהו בדיוק התוכן של חצייה השני של תפילת "עלינו לשבח": "ועל כן נקווה... לתקן עולם במלכות ש-די, וכל בני בשר יקראו בשמך... יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תישבע כל לשון, לפניך ה' א-לוהינו יכרעו וייפולו ולכבוד שמך יקר יתנו...".

הפרדה הראשונה

הבה נחזור לפרשת לך-לך ולהתגלותו השנייה של ה' לאברהם. סיפור חזרתו של אברהם ממצרים ממשיך בתיאור הריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט ופרדתו של לוט מאברהם [י"ג; א-יד]. מיד לאחר מכן ה' מתגלה לאברהם ומברך אותו שוב בזרע ובירושת הארץ: "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו: שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה, כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם. ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה..." [שם; יד-יז]. הבטחה זו מנוסחת אמנם באופן יותר מרשים מן ההבטחה הראשונה, אך התוכן הבסיסי - זרע וארץ - נשאר זהה. מדוע, אם כן, יש לחזור על אותה הבטחה פעם נוספת?

יש להניח שהתשובה מצויה במאורעות שקדמו להבטחה: עיינו בתנ"ך שיש בו חלוקה לפרשיות (קורן, ברויאר וכד') ושימו לב שההבטחה הנ"ל חותמת פרשייה המתחילה בפרק י"ב פסוק י. עובדה זו היא בעלת משמעות, שכן החלוקה לפרשיות היא בעצם חלוקה לנושאים. עם זאת, נדמה שפרשייה זו מכילה שלושה סיפורים נפרדים:

1) ירידתו של אברהם למצרים ושובו לארץ כנען [י"ב; י - י"ג; ד].

2) פרדת לוט מאברהם [י"ג; ה-יג].

3) ההבטחה לאברהם [י"ג; יד-יח].

מהו הקשר המאגד את שלושת הסיפורים הללו לפרשייה אחת? ברמה הבסיסית ביותר הקשר הוא קשר של סיבה ותוצאה: הריב בין רועי לוט ורועי אברהם התחיל משום שעושרם היה רב ו"לא נשא אותם הארץ לשבת יחדו". את העושר הרב הזה צברו אברהם ולוט במצרים, כמסופר בפסוקים הקודמים. ההבטחה לאברהם באה אפוא לעודד אותו לאחר הפרדה הטרגית מלוט בן אחיו.

אולם בהתבסס על הנושא הכללי של ספר בראשית ניתן לראות קשר עמוק יותר בין שלושת הסיפורים. ספר בראשית מתאר את הבחירה בעם ישראל על שלביה השונים, מהבחירה באברהם, דרך דחיית חלק מצאצאיו ועד הבחירה בכל משפחת יעקב. ניתן להציע שמטרת הפרשייה שלנו היא להסביר מדוע נדחה לוט ממשפחת אברהם.

כזכור, לאברהם אבינו לא היו ילדים, ואילו לוט, אחיינו, היה יתום מאב. לכן אנו מוצאים את לוט הולך עם אברהם לכל אשר יפנה מרגע היוודענו לאברהם לראשונה (כבר בפרשת נח) - ממש כאילו היה בנו. ייתכן בהחלט שאברהם עצמו היה סבור שהזרע שהבטיח לו ה' יהיה מלוט! גם לו היה אברהם ניחן בבן, מן הסתם היה רוצה שלוט יישאר חלק מהמשפחה הנבחרת. על כן מהווה הפרדה מלוט טרגדיה אישית עבור אברהם.

פרדה מאברהם או פרדה מא-לוהים?

על רקע זה ניתן לראות את פרדת לוט מאברהם כמקרה הראשון של "דחייה" - הוצאה של אחד מבני משפחת אברהם מחוץ למסגרת העם הנבחר.

כפי שעוד נראה בהמשך, רבים מהסיפורים בספר בראשית נועדו לתאר תהליכי דחייה, ולא רק את תהליכי הדחייה עצמם אלא גם את הרקע ואת הסיבה לכל דחייה.

לאחר המריבה בין רועי אברהם ורועי לוט הציע אברהם ללוט להיפרד מעליו ולהתגורר (כפי שמבואר בתרגום אונקלוס) בצפון או בדרום, כלומר (בהתחשב בכך שאברהם התגורר אז באזור בית אל) בהרי שומרון או בהרי יהודה. הצעתו של אברהם נועדה רק ליצור ביניהם מרחק סביר, שימנע סכסוכים דומים בעתיד, ולא היה בה כדי להביא לניתוק ביניהם. לוט, לעומת זאת, בחר שלא להתגורר כלל באזור ההר של ארץ כנען אלא להתרחק עד לכיכר הירדן. הנימוק הטכני לבחירתו זו היה שכיכר הירדן "כולה משקה", כלומר: בגלל הקרבה לנהר הירדן נהנה האזור מאספקת מים קבועה, שאינה תלויה בגשמים.

אלא שהחלטתו זו של לוט משקפת עמדה רוחנית ברורה. בפרשת עקב נאמר: "כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם, אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק. והארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה ארץ הרים ובקעות - למטר השמים תשתה מים. ארץ אשר ה' א-להיך דורש אותה, תמיד עיני ה' א-להיך בה - מראשית השנה ועד אחרית שנה" [דברים י"א; י-יב]. העדפתו של לוט את כיכר הירדן משקפת אפוא העדפה של אורח חיים שונה לחלוטין מזה של אברהם. אברהם קיבל עליו את האתגר שמציבה ארץ כנען - תלות תמידית במטר, ולפיכך תלות תמידית בה' [עיין דברים י"א; יג-טו]. לוט, לעומתו, מעדיף את החיים הנוחים והבטוחים בסדום.

המדרש (המצוטט בפירוש רש"י לבראשית י"ג; יא) מבטא זאת בחריפות: " 'ויסע לוט מקדם' - הסיע עצמו מקדמונו של עולם (=מא-לוהים). אמר: 'אי אפשי לא באברהם ולא בא-לוהיו' ". (המדרש מתבסס על קושי לשוני בפסוק: סדום נמצאת ממזרח לבית אל, ולפיכך לשון הפסוק הייתה צריכה להיות "לקדם". ההתייחסות לביטוי "מקדם" כביטוי המבטא התנתקות מה' מצויה במדרש גם ביחס לגירוש מגן עדן [ג; כד] ולחטא דור הפלגה [י"א; ב])

עם הפרדה מלוט מאבד אברהם לא רק קרוב משפחה אלא גם יורש וממשיך דרך. על כן אין די בכך שה' יעודד את אברהם; עליו להבטיח לו שברכת הזרע וברכת הארץ עתידות להתגשם למרות דחייתו של לוט.

הסבר זה לאופי בחירתו של לוט בכיכר הירדן, וממילא לדחייתו ממשפחת אברהם, מסביר גם את הקשר בין שלושת הסיפורים בפרשייה. יש להניח שהחלטתו של לוט לבחור בחיים אחרים הייתה תוצאה של רשמי ביקורו עם אברהם במצרים, שכן ארץ מצרים מושקה על ידי נהר (הנילוס) ואינה תלויה במטר. לאחר שטעם לוט מ"החיים הטובים" במצרים, שוב לא היה מוכן לעמוד באתגר הרוחני של החיים בארץ כנען. למעשה הפסוקים עצמם רומזים לכך: "וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה.... כגן ה' כארץ מצרים..." [י"ג; י].

הלקחים שהפיק אברהם אבינו מהביקור במצרים היו שונים לחלוטין: אברהם ראה את השחיתות המצרית (שבאה לידי ביטוי בלקיחת שרה) וחזר לארץ כנען נחוש בדעתו למלא את ייעודו הרוחני, נחישות שהתבטאה בפעולתו הראשונה בשובו לארץ: עלייה למזבח שהקים בבית אל וקריאה שם בשם ה' (עיין ברמב"ן י"ב; ח, וברמב"ם הלכות עבודה זרה פ"א הלכות ב-ג!).

הברית הראשונה

ההתגלות הבאה של ה' לאברהם היא בפרק ט"ו, המוכר כ"ברית בין הבתרים". גם כאן חוזרות הבטחות הזרע והארץ [עיין ט"ו; יח], אולם כאן הן ניתנות לראשונה במסגרת של ברית.

כדי להבין את משמעותה של הברית עלינו להביא בחשבון את האירועים שקדמו לה, כלומר: את מלחמת ארבעת המלכים עם חמשת המלכים בפרק י"ד, שבה אנו מתוודעים לראשונה אל אברהם הכובש - איש המלחמה. דווקא הניצחון הגדול שנחל אברהם במלחמה זו חיזק אצלו את הכרת הצורך ביורש. שימו לב לכך שפרק ט"ו הוא בעצם המשך ישיר של פרק י"ד: "ויאמר אברם: א-דני א-להים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר. ויאמר אברם: הן לי לא נתתה זרע, והנה בן ביתי יורש אותי" [ט"ו; ב-ג]. אברהם מבין שאם לא יזכה לבן יעבור בבוא היום כל השטח שכבש למשרתו, אליעזר. שימו לב, אמנם, לשימוש בשורש יר"ש (שבדרך כלל מקובל לפרשו במובן של העברת רכוש מאב לבנו וכד') בדבריו של אברהם ובתשובתו של ה' "והנה דבר ה' אליו לאמר: לא יירשך זה, כי אם אשר יצא ממעיך הוא יירשך... ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים, לתת לך את הארץ הזאת לרשתה" [ט"ו; ד-ח]. מילת המפתח בפסוקים אלו היא, ללא ספק, השורש יר"ש.

פירוש המילה "ירושה" בתורה הוא כיבוש צבאי של שטח, לרוב כדי ליצור ריבונות עליו [ראו לדוגמה: במדבר ל"ג; נ-נד]. וכך גם בפרשתנו: לאחר ניצחונו הצבאי הגדול רוצה אברהם לדעת כיצד יהיה זרעו שליט הארץ בעתיד! "ברית בין הבתרים" היא בעצם התשובה לשאלתו של אברהם: ה' אומר לאברהם שזרעו אכן עתיד לכבוש את הארץ, אולם דבר זה עתיד להתרחש רק לאחר כמה דורות של שעבוד בארץ זרה [ט"ו; יג-טז]. הצורך בהבטחה נוספת - "ברית בין הבתרים" - הוא אפוא תוצאה של כיבוש הארץ בידי אברהם ורצונו לדעת כיצד ינחל אותה זרעו.

בין "ארץ ייעוד" ל"ארץ מולדת"

התהליך ההיסטורי המתואר ב"ברית בין הבתרים" הוא בעל משמעות שכן הוא מלמד על אופי הקשר בין עם ישראל לארצו. בניגוד לתהליך הרגיל של היווצרות עמים - התאגדות תושבי חבל ארץ מסוים לשם השגת מטרות משותפות - עם ישראל נוצר בתהליך הפוך בדיוק: התאגדותו לעם היא תוצאה של שעבוד בארץ זרה (אמנם למען מטרה משותפת - להיות עַם ה'), והוא זוכה לארץ משלו רק לאחר קבלת התורה (= החוקים המלמדים כיצד להיות עַם ה'). במילים אחרות: מה שהופך אותנו לעם אינו ישיבתנו על ארץ אחת אלא הייעוד המשותף שאותו אנו שואפים להגשים. את הארץ הבטיח לנו ה' כמכשיר המסייע בהגשמת הייעוד הזה.

הולדת ישמעאל

הפרשייה הבאה בפרשת לך-לך מתארת את האירועים שהובילו להולדת ישמעאל [ט"ז; א-טז]. ה' מבטיח שגם הוא עתיד להיות לעם, אם כי פראי למדי [ט"ז; יב]. מסיבה כלשהי עתיד הצאצא הנבחר היחיד של אברהם להיוולד דווקא משרה, אחרי שנים ארוכות של עקרות.

אולם בטרם ייוולד הילד הזה משנה ה' את שמותיהם של אברם ושרי לאברהם ושרה וכורת עם אברהם ברית נוספת - "ברית המילה".

ברית המילה

הפרשייה הבאה, שנושאה הוא ברית המילה, כוללת את ההבטחה הרביעית והאחרונה של זרע וארץ בפרשת לך-לך. חשיבות פרטיה של ברית זו הם בכך שהיא כוללת את המצווה הראשונה שנצטווה אברהם לשמור ולהעביר לבניו. לא נדון כעת במשמעות כל הפרטים. נפנה את תשומת הלב רק לאופן שבו משמשת ברית המילה מעין הקדמה להולדת יצחק.

הפרשייה הבאה [י"ז; טו-כז] מתארת כיצד ממלא אברהם את ציווי ה' למול את עצמו ואת בני ביתו. אולם על אף שגם ישמעאל קיים את מצוות ברית המילה מודיע ה' לאברהם שתהליך הבחירה עתיד להימשך אך ורק דרך יצחק, העתיד להיוולד בקרוב, ולא דרך ישמעאל.

(שימו לב להקבלה הטקסטואלית בין י"ז; ז-ח, יט, לבין הברית בין ה' לנח: ו; יח ו- ט; ח-יז. לא נאריך בכך כעת).

בשיעורנו הבא נמשיך לעסוק בנושא ה"בחירה".