לך לך | בין אדם הראשון לאברהם אבינו

על השגת א-לוהים בגן עדן, בגרוש ובארץ ישראל

שמיעה וראייה, שתי דרגות ושתי רמות הן בהשגת א-לקים.

השומע את קול ה' זוכה להשגת 'חפץ ה' ורצונו'. זהו לא דבר של מה בכך, ולא כל אחד זוכה לכך. אך עם כל חשיבותה ומעלתה של השגה זו, נחשבת היא למעלתם הגבוהה של 'הפחותים שבנבראים'. אפילו הנחש[1] והדג[2], זכו לשמוע ולהתייחס לקול ה' הפונה אליהם. אולם, יחידי סגולה זוכים למעלה גבוהה ונשגבה יותר: 'ראות כבוד א-לקים'. מעלה זו של ראיית כבוד ה', היא השגה עליונה של דעת ה' ומשקפת דרגה רוחנית ושכלית גבוהה יותר. אדם הראשון, לפני החטא, הגיע למעלה זו. בהמש"ח מבאר מהו התנאי הנחוץ למעלה זו שהתקיים באדם הראשון לפני שחטא: "אדם הראשון קודם החטא היה חומר זך ובהיר ודק, אשר לא חצץ מאומה בינו למראה כבוד ה'". עד כדי כך הגיע זיכוך החומר של אדם הראשון, שלא התבושש מלהתהלך עירום: "כי המשכיל הרוחני בל יצטרך לכסות בשר הערווה, ושווה לו למקום הנחת תפילין, כי לא הייתה לו שום תאווה ועניין רע."

אולם, משחטא אדם הראשון ואכל מעץ הדעת, "נתהפך לחומר גס מובדל מאמיתת השגתו והתקרבות א-לקים, וחומרו חוצץ בכוחות רעים, מולידים התאווה והכעס, נקימה ודמיונות כוזבים." מעתה אינו יכול אדם הראשון לראות כבוד ה' כבראשונה. לכן מעתה: "וישמעו את קול ה' א-לקים מתהלך בגן לרוח היום[3]." ולכן: "את קולך שמעתי בגן ואירא כי עירום אנוכי ואחבא."[4] שמעתי, אך לא ראיתי את כבודך. כי מעתה 'עירום אנכי', "היינו, כי חומרי חוצץ ביני לבינך, אבי שבשמים."

מצב זה נמשך מחטאו של אדם הראשון עד אברהם אבינו. כל אותה תקופה של עשרים דורות, לא 'נראה' ה' אל אדם כלשהו. מאז, לא מצאנו את הביטוי 'וירא ה'. הביטוי שבו התורה מתארת את ההשגה בה נפגש האדם עם א-לוקים הוא 'ויאמר ה'.'

אולם, בואו של אברהם אבינו לארץ ישראל משנה את תמונת המצב שינוי דרמטי: "וירא ה' אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת, ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו."[5] כאן,עינינו הרואות, מתחדשת השגת הראייה והנראות השייכת לאותם יחידי סגולה. סגולתה של ארץ ישראל וקדושתה גרמו לו לאברהם אבינו וליצחק ויעקב אחריו[6], להשיג את השגת הראייה. בהמש"ח טוען כי: "רק כשבא אברהם לארץ ישראל, אז הזדכך חומרו עד כי שב כאדם קודם החטא."

מבחינה זו של 'זיכוך החומר', ומעלתם הרוחנית והשכלית של אנשי המעלה, כניסתו של אברהם אבינו לארץ ישראל הייתה תיקון ליציאתו וגרושו של אדם הראשון מגן עדן. לאור תורתו של בהמש"ח נמצאנו למדים, כי עלייתו של אברהם אבינו לארץ, העלתה את אבות האומה למעלה העליונה שלפני החטא.

אב המון גויים- אברהם מפרסם האמונה

בהמש"ח משער, כי מסירות הנפש שגילה אברהם אבינו באור כשדים, יותר משהייתה חיוב על פי דין, הייתה למען ''פרסום דעותיו בכפירה בעבודה זרה ובטול האלילים.'' זו גם הסיבה שהגיעו הדברים לידי כך שאברהם נחבש בכותא[7]. מאבקו הבלתי מתפשר של אברהם והשלכותיו הצבוריות, גרמו לפרסום אמונת הייחוד אותה בקש אברהם להפיץ בעולם. אולם, אמונתו של אברהם אבינו אינה מונותיאיסטית בלבד. אברהם נושא עמו בשורה חדשה הבוערת בעצמותיו: "מה שנתאמת אצלו שהשם יתברך משגיח בפרטיות, ומתראה לבחיריו בשפע נבואה פרטית. להשגיח בפרט, ולצוות האדם על מצווה פרטית חוקית." א-ל עליון הבלתי מוחש ומושג, הפונה לאדם ומצווה עליו, הוא החידוש אותו רוצה אברהם להנחיל לעולם. מצוות המילה אותה קיים אברהם כאשר מל את עצמו ואת כל אנשי ביתו, היוותה ציון דרך במסע פרסום אמונת האמת של אברהם. נכונותו של אברהם בגילו המתקדם, לקיום המצווה הכואבת "הראה שמאומת אצלו בלא פקפוק הנבואה (שבה קבל את הצווי) וההשגחה בפרט." בלא להזכיר במפורש, משווה המש"ח את נסיון המילה[8] לנסיון העקדה על פי הרמב"ם. הרמב"ם כותב במורה נבוכים כי הודעת וודאות הנבואה הייתה אחת משתי מטרותיה של העקידה. "ורצה להודיענו שכל מה שיראה הנביא במראה הנבואה הוא אמת... לא יסופק בדבר כלל... והראיה על זה הסכם אברהם לשחוט בנו יחידו אשר אהב.... ולא היה הוא מוצא בנפשו לעשות זה המעשה הגדול מספק."[9]

כמו במעשה העקדה שהוא שיא הנסיונות, כך גם במעשה ההירואי של המילה שלפניו, מפרסם אברהם אבינו את ערכי האמונה. משום כך, לדעת המש"ח זוכה אברהם לתואר 'אב המון גויים'[10] בסמוך לצווי על המילה: "לכן אמר כי עכשיו, על ידי הימולו את עצמו ובניו, יהיה לאב המון גויים, שיתאמת שיטתו בא-לוקות לכל היודעים שמו, שבלא שום פקפוק הוא עושה ויהיה לרב המון גויים (וזה מורה שם 'אב', כמו 'אב לפרעה').

בהמש"ח מוסיף ונותן טעם על זו הדרך, למשתה הגדול שעשה אברהם ביום הגמל את יצחק מספר שנים לאחר מכן: "שיראו שמל בן זקונים הנולד על דרך פלא, בטח אין לו שום ספק בשיטתו ונבואתו מהשם יתברך". בכך, חשף בפנינו המש"ח קו מנחה בדרכו של אברהם אבינו, ואף סימן את אבני הדרך של פועלו זה.

בין ישמעאל ועשיו - מעשה אבות סימן לבנים

לאברהם הובטח: "ואתה תבוא אל אבותיך בשלום תקבר בשיבה טובה".[11] רש"י בעקבות חז"ל, מפרש שבשרו לו לאברהם שישמעאל יעשה תשובה בימיו. בהמש"ח רואה בבשורה זו, בשורה היסטורית מרחיקה ראות: "רמז שבני ישמעאל באחרית הימים יתקרבו להאמת, ויאמינו בה' אחד, ויבדלו מן העובדי כוכבים." המש"ח אף מציין את תשובת הרמב"ם בנושא אמונת האיסלם שאינה עבודה זרה כלל.[12] בהמש"ח כותב שיצחק בקש על עשיו שיעשה תשובה בימיו, אך בקשתו נדחתה. לכן בני עשיו יהיו עובדי עבודה זרה עד שיתקיים "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד". לא רחוק הוא להניח כי אמונת הנצרות היא אמונתם של בני עשיו. לאור זאת, מזהה בהמש"ח את ההבדל היסודי שבין הנצרות והאיסלם בנוגע לאמיתת האמונה בה', כהבדל הנובע מן האבות וההולך ומשפיע עד ימינו.