פרשת כי תשא – מהעגל ללוחות השניות

  • הרב יאיר קאהן

א. ועתה הניחה לי ואכלם

חטא העגל הוא אחת מנקודות השפל של עם ישראל. העובדה שעם ישראל עבדו דמות מזהב חמורה לכשעצמה, והדבר חמור עוד יותר בהתחשב בהקשר ההיסטורי: ארבעים יום בלבד לאחר ששמעו מפי הגבורה, בין השאר, דברים אלו:

"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני: לא תעשה לך פסל וכל תמונה... לא תשתחוה להם ולא תעבדם" (שמות כ', ג'-ה')

חומרת החטא באה לידי ביטוי גם בתגובת הקדוש ברוך הוא:

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול" (שם ל"ב, י')

אולם, בסופו של דבר, הקדוש ברוך הוא סלח לישראל. כיצד השיגו בני ישראל כפרה זו?

 

התורה מספרת על ענישת הנאשמים העיקריים:

"ויאמר להם כה אמר ה' א-להי ישראל שימו איש חרבו על ירכו עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו: ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלושת אלפי איש" (שם כ"ז-כ"ח)

הענישה המשיכה גם למחרת:

"ויגוף ה' את העם על אשר עשו את העגל..." (שם ל"ה)

בנוסף, מספרת התורה גם על החרטה העמוקה של יתר העם:

"וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו"   (שם ל"ג, ד')

על אף האמור, התורה מדגישה בעיקר את פעילותו של משה. לפני שירד מן ההר הוא התערב כדי להפר את התוכנית הא-לוהית כביכול, והתחנן לקדוש ברוך הוא לא להשמיד את ישראל.

חז"ל הבליטו את התעוזה בתגובת משה:

"אמר רבי אבהו אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו מלמד שתפסו משה להקדוש ברוך הוא כאדם שהוא תופס את חבירו בבגדו ואמר לפניו רבונו של עולם אין אני מניחך עד שתמחול ותסלח להם" (ברכות דף לב.)

כיצד מלאו לבו של משה לעשות כך?

הגמרא מספרת שמשה למד לעשות כך מדברי ה'. הקדוש ברוך הוא אמר, מיד לאחר שסיפר על חטא העגל, כך:

"ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם" (שמות ל"ב, י')

על ידי דברים אלו, רמז ה' למשה שאם לא יניחנו, לא ישמיד את העם. הגמרא מביאה בהקשר זה משל נפלא:

"משל למלך שכעס על בנו והיה מכהו מכה גדולה והיה אוהבו יושב לפניו ומתירא לומר לו דבר אמר המלך אלמלא אוהבי זה שיושב לפני הרגתיך אמר דבר זה תלוי בי מיד עמד והצילו"   (ברכות שם)

 

ב. בין העגל למרגלים

גם אחרי חטא המרגלים איים הקדוש ברוך הוא להשמיד את ישראל, כפי שכתוב:

"אכנו בדבר ואורישנו ואעשה אותך לגוי גדול ועצום ממנו"   (במדבר י"ד, י"ב)

גם שם, משה התחנן:

"סלחנא לעון העם הזה כגודל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים ועד הנה" (שם י"ט)

כמו בחטא העגל, גם שם סלח הקדוש ברוך הוא לעם:

"ויאמר ה' סלחתי כדברך"    (שם כ')

בחטא המרגלים, כמו בעגל, עמדו בני ישראל בסכנת השמדה ומשה התערב על מנת להצילם.

בזה, כך נראה, מסתיימת ההקבלה. אחרי העגל, משה ממשיך להתפלל כדי להשיג כפרה מקיפה ושלמה יותר. בסופו של דבר, תפילותיו נושאות פרי ומצליחות להביא לחידוש הברית שהופרה על ידי חטא העגל. בפרשת מרגלים, לעומת זאת, אין הקבלה לתפילת ההמשך.

אחרי חטא העגל ושבירת הלוחות, הקדוש ברוך הוא נותן לישראל לוחות שניות. אולם, אחרי חטא המרגלים ה' נשבע שהדור שיצא ממצרים ימות במדבר.

מדוע משה לא התפלל לכפרה שלמה יותר אחרי חטא המרגלים? מדוע הסתפק במניעת ההשמדה המיידית? בקיצור, במה שונה חטא המרגלים מחטא העגל?

 

התשובה פשוטה ביותר היא שחטא העגל אירע בתחילת הדרך של בני ישראל. רק כמה חדשים לפני שחטאו ישראל עדיין היו משועבדים לפרעה ולמצרים. בשלב מוקדם זה, בני ישראל עוד לא היו מוכנים לחופש וטרם הפנימו כיצד להתמודד עם האחריות הבאה בעקבותיו. לכן, אריכות האפיים שמפגין הקדוש ברוך הוא מובנת.

אולם, בניגוד לחטא העגל, חטא המרגלים אירע יותר משנה אחרי חטא העגל. במשך השנה, בני ישראל קבלו את הלוחות השניות ובנו את המשכן. הם הציבו את המחנה מסביב למשכן, והיו מוכנים לכניסה לארץ ישראל. נראה שבשלב זה, היה ניתן לצפות מבני ישראל ליותר.

ייתכן וכך יש להבין את הכתוב:

"כי כל האנשים הרואים את כבודי ואת אותותי אשר עשיתי במצרים ובמדבר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי: אם יראו את הארץ אשר נשבעתי לאבותם וכל מנאצי לא יראוה" (במדבר י"ד, כ"ב-כ"ג)

כבר לא מדובר בעם שרק עכשיו נולד, ולא כל כך אחראי על תגובותיו, אלא בעם שראה וחווה הרבה, ובכל זאת חוטא שוב ושוב.

ייתכן, שיש להבחין בין העגל למרגלים גם בנוגע לתוכן החטא.

חטא העגל, על אף חומרתו, לא היה מרד נגד הנהגת הקדוש ברוך הוא. בחלל שנוצר בעקבות העלמות משה, בני ישראל, אשר היו כצאן ללא רועה, הרגישו צורך לביטוי קונקרטי של הנהגת הקדוש ברוך הוא.

כך, במהלך עבודת העגל, קראו בני ישראל:

"אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" (שמות ל"ב', דׂׂ'ׂ)

לכן, למרות הטעות האיומה בניסיון להציב צורה פיזית כמייצגת את ה', בני ישראל עדיין הכירו בו. אפילו בשלב זה, הם עדיין התייחסו ליציאת מצרים כאירוע המכונן בזהותם הלאומית.

המצב בחטא המרגלים היה שונה לחלוטין. עם ישראל דחה במפורש את כל מה שהקדוש ברוך הוא עשה להם. הם ניסו להעמיד מנהיג חלופי. לא לייצג את ה', אלא למרוד נגדו.

כך קראו איש לאחיו בחטא המרגלים:

"ניתנה ראש ונשובה מצרימה" (במדבר י"ד, ד')

בהתאם לדברי העם, הגיבו כלב ויהושע:

"אך בה' אל תמרודו..." (שם ט')[1]

על כל פנים, ברור שאחרי שבירת הלוחות סולח הקדוש ברוך הוא לישראל ונותן להם לוחות שניות. אולם, לאחר חטא המרגלים גזר הקדוש ברוך הוא על בני הדור שיצא ממצרים שימותו במדבר. ההבטחה של ירושת הארץ, תתקיים בילדיהם כעבור ארבעים שנה.

הבדל זה, בין חטא העגל לחטא המרגלים, משפיע גם על השוני ההלכתי שבין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, כפי שנראה.

 

ג. בין י"ז בתמוז לתשעה באב

שנינו בסוף מסכת תענית:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה בתשעה באב - בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית כו.)

היסוד ההיסטורי לי"ז בתמוז, הוא שבירת הלוחות בעקבות חטא העגל. השורש של תשעה באב, לעומתו, הוא הגזרה שנגזרה על דור המדבר שלא יכנס לארץ ישראל בעקבות חטא המרגלים.

אמנם יש חיוב לצום בשניהם, אך יש ביניהם הבדל יסודי.

על מנת להדגיש את ההבדל, נתחיל בחיוב להתענות, על פי מה שכתב הרמב"ם בהלכות תעניות. הרמב"ם קובע, שהחיוב לצום בעת צרה הוא ביטוי מדברי סופרים של מצוות העשה מדאורייתא המחייבת לזעוק ולהריע לה' בעתות צרה, על פי הפסוק:

"וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' א-להיכם ונושעתם מאויביכם"      (במדבר י', ט')

לפי הרמב"ם, חוץ ממצוות העשה להתפלל בכל יום, ישנה מצוה מיוחדת של תפילה בעת צרה. להבנתו, הפסוק אינה מחייב רק תרועה בחצוצרות, אלא גם זעקה, כלומר תפילה.

אפילו הרמב"ן, החולק על שיטת הרמב"ם וסובר שתפילה בכל יום אינה אלא מצווה מדרבנן, מודה, כך נראה, שיש חיוב מן התורה להתפלל בעתות צרה[2].

 

בהלכות תעניות, מוסיף הרמב"ם שהחיוב להריע ולהתפלל בעת צרה קשור לתשובה:

"מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות... ודבר זה מדרכי התשובה הוא, שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן ככתוב עונותיכם הטו..." (הלכות תעניות א', א'-ב')

מכאן אנו למדים, שיש חיוב מיוחד לשוב בתשובה בעת צרה. כך משמע מהפסוק בדברים:

"בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקולו" (דברים ד', ל')[3]

אם כן, דין תענית בעת צרה הוא קיום מדברי סופרים של החיוב התורני להתפלל ולחזור בתשובה בעתות צרה. כפי שכתב הרמב"ם:

"ומדברי סופרים להתענות על כל צרה שתבוא על הצבור עד שירוחמו מן השמים, ובימי התעניות האלו זועקין"  (הלכות תעניות א', ד')

חיוב זה, מבוסס על ההנחה שעל ידי תפילה ותשובה הצרה תחלוף. כפי שהמשיך הרמב"ם וכתב: 

"וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות" (שם ג')

לאור זאת, ברור מדוע מצאנו דגש מיוחד על תפילה בימי תענית. המשנה מציינת שבשבע התעניות האחרונות על הגשמים שמוסיפים על ברכות שמונה עשרה:

"ואומר לפניהם עשרים וארבעה ברכות שמונה עשרה שבכל יום ומוסיף עליהן עוד שש"   (תענית ב', ב')

בנוסף, אנחנו מוסיפים תפילת עננו בשומע תפילה, ובחזרת הש"ץ היא נאמרת כברכה בפני עצמה. אחרי תפילת העמידה אנו אומרים סליחות, שבמרכזם מוצבת אמירת י"ג מידות. גם קריאת התורה של תענית מפרטת את י"ג המידות, ואנו מפטירים מישעיהו "דרשו ה' בהמצאו" (ישעיהו נ"ה, ו').  

 

לדעת הרמב"ם, רעיון זה גם עומד בשורש החיוב לצום בתעניות היסטוריות:

"יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב שנאמר והתודו את עונם ואת עון אבותם וגו' "    (תעניות ה', א')

לכן, גם בתעניות אלו יש הוספת תפילת עננו, סליחות וכו'.

אולם, מימד זה כמעט ולא קיים בתשעה באב. במקום סליחות אנו אומרים קינות. הקריאה בבוקר תשעה באב איננה פרשת י"ג המידות, אלא פרשיית "כי תוליד בנים" (דברים ד', כ"ה) העוסקת בחורבן וגלות. אנו גם מפטירים מנבואות החורבן של ירמיהו "אסוף אסיפם" (ירמיהו ח', י"ג), בניגון של איכה.

אחד מתלמידי הרמב"ן, רבנו דוד, הגדיר את הבדלי הדינים בין תשעה באב לשאר הצומות כך:

"דכולי עלמא מודו דתשעה באב אין בו תפלת נעילה ולא עשרים וארבע [ברכות] מפני שלא הוקבע לתפלה אלא לאבל" (רבינו דוד פסחים נד: ד"ה והאמר שמואל)

כלומר, שאר הצומות הוקבעו לתפילה, בניגוד לתשעה באב שהוקבע לאבלות[4]

על כן, בניגוד לשאר הצומות בהם יש הבלטה של תפילה, בתשעה באב ישנה מגמה הפוכה.

כך פוסק הרמ"א:

"וכל הקדישים שאומרים אחר איכה עד שיוצאים למחר מבית הכנסת אין אומרים תתקבל ואין אומרים א-ל ארך אפים ולא למנצח [...יענך ה' ביום צרה]"   (רמ"א או"ח תקנ"ט, ד')

הגאון מווילנא הסביר דינים אלו על פי הפסוק באיכה "גם כי אזעק ואשוע שתם תפילתי" (ג', ח'), וכפי שלמדנו במסכת ברכות:

"אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי"   (ברכות לב:)

בנוסף, בהלכות תשעה באב פסק המחבר שאין אומרים תחנון. נימוקו של השולחן ערוך הוא "משום דמקרי מועד"[5]. כעין זה כתב גם הט"ז:

"ר"י הנהיג שלא לומר ענינו בשחרית לפי שנקרא מועד" (ט"ז או"ח תקנ"ז, ב')

אולם, הדגול מרבבה השיג עליו וכתב:

"דבריו תמוהים דמה בכך שנקרא מועד והלא בשבת אומר ענינו... ועוד אי מטעם שנקרא מועד אם כן גם במנחה לא יאמר ענינו ובהגהת מנהגים לא כתב כלל מטעם מועד רק מדכתב שתם תפילתי" (דגול מרבבה שם)

נמצא, שהחיוב המיוחד של תפילה בעת צרה שייך רק בשאר תעניות, וי"ז בתמוז בכללן, כפי שביארנו. אבל תשעה באב, על אף היותו יום תענית, אין הוא יום תפילה. תשעה באב הוא יום של אבלות על חורבן הבית, יום של "שתם תפילתי".

הבדלי הדינים בין תשעה באב לשאר התעניות אינם רק בנוגע לדיני תפילה. האבלות של תשעה באב באה לידי ביטוי גם ביחס לדיני הצום עצמם.

מצד אחד, דיני התענית של תשעה באב מבוססים על היותו יום תענית. לכן, מצאנו שדיניו דומים ליום כיפור, כפי שלמדנו בפסחים:

"אין בין תשעה באב ליום הכיפורים אלא שזה ספיקו אסור וזה ספיקו מותר" (פסחים נד:)

מצד שני, הגמרא רואה את הדברים האסורים בתשעה באב, כמקבילים לאיסורי אבל:

"תנו רבנן כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב אסור באכילה ובשתיה, ובסיכה ובנעילת הסנדל, ובתשמיש המטה, ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה בתלמוד ובמדרש ובהלכות ובאגדות" (תענית דף ל., ועיין בחידושי הגרי"ז)

כאמור, חילוקי הדינים בין תשעה באב לי"ז בתמוז קשורים לשוני בהקשר ההיסטורי. י"ז בתמוז הוא יום שבירת הלוחות. על ידי תפילה ותשובה, בני ישראל זכו לקבל את הלוחות השניות ביום הכיפורים. בי"ז בתמוז הובקעה העיר, אך בית המקדש טרם נחרב, ועדיין היה מקום לתפילה ותשובה.

אולם, בתשעה באב "נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ", ולא היה אפשרות לשנות את רוע הגזרה על ידי תשובה ותפילה. הנסיון של המעפילים לשנות את הגזרה בכח, הסתיים בצורה טרגית "ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר י"ד, מ"ה). בתשעה באב "חרב הבית בראשונה ובשניה".

משל למי שיש לו חולה בתוך ביתו. כל עוד שהחולה חי ויש תקווה שיחלים, יש מקום להתפלל לרפואתו. אבל אם חס ושלום ימות, עליו להתאבל. המשך תפילתו אינה אלא תפילת שוא (עיין ברכות נד. ושמואל ב' פרק י"ב). התגובה הדתית לגזירה איננה תפילה, כי אם אבלות וצדוק הדין.

בניגוד לצרה, גזירה אינה חולפת. יש בה ביטוי של הסתר פנים, לא של השגחת ה', כפי שלמדנו:

אמר רבי אלעזר מיום שחרב בית המקדש נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים שנאמר ואתה קח לך מחבת ברזל ונתתה אותה קיר ברזל בינך ובין העיר" (ברכות לב.) 

*

תשעה באב מציין גזירה המחייבת אבלות ובכי, כפי שלמדנו:

"ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא. אמר רבה אמר רבי יוחנן אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם בכיתם בכיה של חנם ואני קובע לכם בכיה לדורות" (תענית כט.)

אבל י"ז בתמוז, על אף חמשת דברים שאירעו בו, מציין צרה ולא גזירה. לכן הערוץ של תפילה ותשובה עדיין היה פתוח.



[1]עיין בראב"ע שמות י"ד, יג להצעה מקורית ומעניינת לגזרת המרגלים.

[2]עיין השגת הרמב"ן ספר המצוות מצוות עשה ה' ובמפרשים על הרמב"ם שם, באגרות משה חלק ב' סימן כ"ה ועוד.

[3] עיין קול דודי דופק הערה 3.

[4]המקור להבחנה זו נמצא בירושלמי ראש השנה ג, ד).

[5]על פי הפסוק באיכה (א', ט"ו) "קרא עלי מועד לשבור בחורי".