כי תשא | מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ

פרשתנו פותחת בסוגיית מניין בני ישראל, הנעשה באמצעות מחצית השקל:

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ-ה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"   (שמות ל', י"א-ט"ז)

תוכן הפרשה אמנם נראה ברור, אך סביבה עולים שאלות לא מעטות. בראש ובראשונה, הפרשייה נראית תלושה לגמרי מסביבתה. עד עכשיו עסקנו בבניית המשכן, כליו וצרכיו, ולא מובן היאך פרשייה זו משתלבת בכך[2]. המפרשים אף נחלקו, האם פרשייה זו טומנת בחובה ציווי ומשליכה אף לדורות, או שמא היא מוגבלת לזמנה בלבד[3]. במסגרת דיון זה, המפרשים הצביעו על כך שבמפקדים אחרים שנזכרו במקרא, לא הוזכר כלל הצורך במתן מחצית השקל[4].

בנוסף, המקרא מנמק את תרומת מחצית השקל כהגנה מנגף אפשרי, שעלול לבוא כתוצאת לוואי מהמניין. אולם, הכתוב אינו מבאר מדוע המניין עלול להביא למגפה.

המפרשים העלו מספר סיבות אפשריות לנגף זה. יש מהם שתלו זאת מנזק בדמות "עין הרע", הנובע בהכרח מפעולת המניין[5]. גישה זו בעצם טוענת, כי המפקד הוא כה חיוני עד שחייב להתבצע, למרות שהוא טומן בחובו סיכון. אך דא עקא, שלא מבואר בכתוב הצורך או הסיבה למנות את העם. אף לא מצאנו במקרא התייחסות לנזקים מסוג "עין הרע"  וכדומה.

בהקשר זה, יש לתת את הדעת אף על אופי הנתינה, האמורה להגן מפני הסכנה המאיימת. בכתוב היא מוגדרת כ"כופר נפש". לו היה מדובר על הגנה מ"עין הרע", הגדרת התרומה כ"כופר נפש" נשמעת מעט זרה לעניין.

ב. אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם

"וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ... וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה... קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם... וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַ-ה' "   (שם א'-י')

בפרשייה זו, המתארת את מזבח הקטורת ועבודתו, מסתיים ציווי כלי המשכן. הפסוק המסכם דווקא איננו מתייחס לעבודתו השגרתית של המזבח, אלא לאופן טיהורו, כפרתו. כפרה זו נצרכת, כדי שיוכל להמשיך למלא את ייעודו במשך השנה. בפסוק זה בלבד חוזרות המילים משורש כ.פ.ר שלוש פעמים.

אף בפרשייתנו שורש זה נפוץ למדי:

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שם י"ב)

"הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"  (שם ט"ו)

"וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"   (שם ט"ז)

ישנם מפרשים, שראו בנקודה זו את המפתח להבנת הסמיכות בין הפרשיות. כך כותב האבן עזרא:

"החל לפרש כסף הכפורים, שהוא חיוב על כל אחד, ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה, כי אחת בשנה יעשה כפורים. וכסף הכפורים גם כן יהיה אחת בשנה כאשר אפרש"   (אבן עזרא [הארוך] שם י"ב)

יתכן כי העמדת מימד הכפרה במוקד, כטעם למיקום הפרשה, תוכל להנחות אותנו להבנה אחרת של העניין.

ג. וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַ-ה' בִּפְקֹד אֹתָם

כשהכתוב מתייחס לספירת העם, הוא תמיד משתמש במילים מהשורש פ.ק.ד. השימוש חוזר על עצמו במיוחד בחומש הפקודים, שעל שום כך נקרא כן:

"אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ: וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל"   (במדבר א', מ"ד-מ"ה)

התבטאות זו נעשית, בעוד שהשורש ס.פ.ר אינו זר למקרא, כמו שמצאנו לגבי ספירת העומר[6]:

"וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה: עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַ-ה' " (ויקרא כ"ג, ט"ו-ט"ז)

המקרא אף מכיר פועל שלישי לפעולה זו, בשימוש בשורש מ.נ.ה:

"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה"   (בראשית י"ג, ט"ז)

נדמה, שניתן לסכם ולומר שהמקרא מקפיד להתנסח ביחס לפעולת מניית אנשים בלשון "מפקד"[7]. מאידך, בהקשרים אחרים, נמצא הן "ספירה" והן "מניין"[8]. בהמשך, נבקש לבדוק האם יש משמעות לאבחנה זו.

ד. פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם

השורש פ.ק.ד נמצא אף בהקשרים אחרים, כמו בבשורת הגאולה בהיות העם במצרים:

"לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נִרְאָה אֵלַי אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב לֵאמֹר פָּקֹד פָּקַדְתִּי אֶתְכֶם וְאֶת הֶעָשׂוּי לָכֶם בְּמִצְרָיִם" (שמות ג', ט"ז)

ממספר מובאות במקרא עולה, שפתרון המילה הוא במובן של "זכירה"[9].

כעת, נבקש לברר מדוע ספירת אנשים מתוארת כזכירתם? נראה, שכבר התייחס לעניין רבינו בחיי, בפרשתנו:

"ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם: במדבר. "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם": לדורות, לכך הזכיר פעם שנית "בפקוד אותם". או יהיה הראשון לשון מנין והשני לשון השגחה, מלשון (ירמיה ט"ו) "בעת פקדתם יאבדו", ושעור הכתוב כן "ונתנו איש כפר נפשו ל-ה' " במנות אותם כדי שלא יהיה בהם נגף בהשגיחו אותם.

וגלה לך הכתוב כי העם הנפרט במנינו כל אחד לגלגלותם, הנה הוא מושגח מבעל ההשגחה יתעלה וכל מעשיו נפרטין לפניו ואז יחול הנגף, מה שאין כן בתחלה שהיה ענינו נמשך בכלל הרבים, אבל עתה בהיות כל יחיד ויחיד וכל מעשיו נפרטין אי אפשר מבלתי עונש וכענין שהשיבה השונמית לאלישע (מלכים ב' ד', ג') "בתוך עמי" וגו', כלומר איני רוצה שתתפלל בשמי לפני המלך או אל שר הצבא, מוטב לי שיהיה עניני נכלל בכלל הרבים ולא נפרטת פן אענש, וידוע כי אותו היום שכתוב בו (שם י"א) "ויהי היום", ראש השנה היה. ומכאן ראוי אותו היום שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שיהיה יום הדין ופקודת עונש לעולם ולהתפחד ולדאוג בו, כיון שכל יחיד נפרט וכל מעשיו נפרטין (ירמיה ל"ב, י"ט) "לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו" "   (רבינו בחיי ל', י"ב)

בדרך כלל, רגילים אנו לחשוב כי המניין מעמעם את פרטיו ומאפיל עליהם. נראה, דווקא שהשימוש במילה "פקידה" ביחס למניין מורה ההיפך. במהלכו של מפקד אנושי, האדם נחשף בפני עצמו בשעה שנספר. לפחות לרגע קט מתמקדים רק בו.

בעוד המפקד מתנהל והספרות רצות קדימה, נדמה שמדובר בהליך טכני לחלוטין. אך, מבחינה רוחנית עדיין מדובר בחשיפה, שעלול להיות לה מחיר.

זוהי משמעותו המלאה של המפקד. המפקד מסיר את מעטה החברה מעל האדם החי בקרבה, וחושף אותו, אפילו לשבריר שנייה, לאור הזרקורים.

היות שכך, הכתוב מורה להצטייד ב"כופר נפש", להקדים תרופה למקרה שתוצאת חשיפה זו תהיה שלילית. אמנם, ודאי שלא כולם זקוקים לכופר נפש זה, אך מכיוון שמניינים נעשים תמיד לציבור, סביר שמישהו מהקבוצה יינזק מחשיפה זו. על כן, חובה על כל אדם להיערך נכונה לעניין.

הבנה שכזו אף אינה שוללת את ספירת האנשים עצמם, ובלבד שיביאו כופר נפש, ואין צורך לבצע את עצם הספירה באמצעות חפץ אחר[10].

ה. וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה'

ננסה לחתור להבנת עיתוי המפקד, וממילא לעמוד על תכליתו. להפתעתנו נגלה, שלמרות שהתורה מקדישה פרשייה להנחיות ביצוע המפקד, היא מתעלמת לחלוטין ממימושו. האזכור היחיד לעניין נמצא כדרך אגב, בעת שהתורה מתארת את השימוש בכסף שנאסף במהלכו, ותוך כדי דיבור מציינת אף את מספר הנפקדים בו:

"וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ: בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים: וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם" (שמות ל"ח, כ"ה-כ"ח)

התעלמות זו מקיום המפקד ותוצאותיו, פותחת פתח למחשבה נוספת. יתכן, שמוקד העניין לא היה נעוץ במפקד עצמו, אלא הוא שימש רק אמצעי להשגת מטרה אחרת לגמרי.

כבר עמדנו על כך שפרשייתנו נמשכת אחר קודמתה, בהיבט הכפרה שבה. לאמיתו של דבר, אחד מתפקידיו הבסיסיים ביותר של המשכן הוא לשמש מקום כפרה. ברם, מהמקרא עולה שכדי שיהא ראוי לשמש מנגנון כפרה, צריך הוא להתכפר בעצמו.

כך ראינו ביחס למזבח העולה:

"שִׁבְעַת יָמִים תְּכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים כָּל הַנֹּגֵעַ בַּמִּזְבֵּחַ יִקְדָּשׁ"  (שם כ"ט, ל"ז)

זהו גם מובנו של הפסוק החותם את פרשיית מזבח הקטורת:

"וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַ-ה' "   (שם ל', י')

כהמשך, מגיע פסוק הסיום של פרשייתנו:

"וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"    (שם ט"ז)

ממבט זה, יתכן שהמקרא מבקש ליצור מצב שאף עם ישראל, לפרטיו, ישולב באופן קבע במנגנון הכפרה במשכן. לצורך זה יש להמציא מצב בו כפרת העם תונצח במבנה המשכן. אי אפשר להנציח את כפרת העם במבנה המשכן על ידי נדבות, שכן אופי זה איננו מבטיח השתתפות באופן זהה. לשם השגת כפרת כלל העם במשכן א-לוהיו, מתבקש ייצוג שוויוני.

ניתוח שכזה הופך את הקערה על פיה. לאמיתו של דבר, אין כעת צורך במפקד לכשעצמו. לכן, התורה אף איננה טורחת לתאר את קיומו. אנו רק זקוקים לתכסיס שיביא לכך, שבמבנה המשכן ישולב "כסף כיפורים" על כל אחד מישראל, שישתלב בצביון ה"כפרה" שבו. להשגת מטרה זו, ביקשנו להשתמש בנוהל המקובל למפקד, אך ללא עניין במפקד לכשעצמו. נוהל זה משמש ערוץ לנתינת כופר נפש אישי שיקובע במשכן, ויוביל לתוצאה הרצויה - זיכרון לבני ישראל תמיד לפני ה'[11].

לפי דברינו, מובן מדוע המפקד איננו מתואר כציווי, כיוון שאין עניין לנו בו, אלא בכסף הכיפורים שיגיע למשכן בעקבותיו. מובן גם מדוע במפקדים הבאים לא טרח הכתוב לציין את השימוש במחצית השקל או תחליף אחר לשם המניין, כיוון ששם סדר החשיבות הפוך – התבקש מניין לשם מניין, כשמחצית השקל היוותה אך אמצעי לו[12].

ו. לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה'

מימד הכפרה בולט בפסוקי המסגרת, בתחילת הפרשה ובסופה. אולם, במרכזה הפרשה מכנה הכתוב כסף זה מספר פעמים כתרומת ה': 

"כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַ-ה': כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה': הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"        (שם י"ב-ט"ז)

נראה, שההדגשה על אופי "תרומת ה' " בא לחזק את מסקנתנו. בסופו של דבר, הפרשה צועדת לקראת ערוץ תרומה נוסף שנפתח, ואין חפץ ל-ה' במפקד לשם מפקד. מהלך זה הוא חלק ממכלול התרומות מהן ייבנה המשכן, עליהן הכריז הכתוב בעבר, כשהביטוי "תרומה" רומז לקריאה זו:

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי"  (שם כ"ה, ב')

עד עתה, הקריאה לתרומה הופנתה לנדיבי לב. לכן, מסתבר שנקודת השיא בפרשייתנו היא בהתבטאות המצליבה ביניהם:

"לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם"    (שם ל', ט"ו)

נראה, שביטוי זה משלים את הקריאה הקודמת לעם להרים תרומה. המקרא מחדש כי 'תרומת ה' ' מאופיינת בנדבה, אך גם מסוגלת להכיל כפרה. אלו יהיו אף שני הממדים שיאפיינו את הקרבנות שיקרבו במשכן ה'.

במקביל, רומז המקרא כי אף 'כפרה' הניתנת על פי ציווי, גם היא תרומת ה' - ולא רק נדבה. נדבת הלב וכפרת הנפש, אלו שני ממדים המזינים זה את זה, מטהרים את האדם, ומקרבים אותו לא-לוהיו.