כי תבוא | חשיבות השמחה

כידוע, השמחה היא אחד מיסודות עבודת השם על פי החסידות. אחד המקורות המצוטטים רבות בהקשר זה נמצא בפרשת כי תבוא, אשר בה, במהלך פסוקי התוכחה, התורה מסבירה מהו הגורם שהביא על עם ישראל את התוכחה:

(מה) וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ.

(מו) וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם.

(מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

(מח) וְעָבַדְתָּ אֶת אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר יְשַׁלְּחֶנּוּ ה' בָּךְ בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל וְנָתַן עֹל בַּרְזֶל עַל צַוָּארֶךָ עַד הִשְׁמִידוֹ אֹתָךְ. [1]

 (דברים, כ"ח, מה- מח).

חשיבות השמחה מודגשת כבר בתורותיו של הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות:

הבכייה הוא רעה מאוד, שהאדם צריך לעבוד בשמחה. רק אם הבכייה הוא מחמת שמחה, אז טובה היא מאוד.

(בעל שם טוב, דברים, פרשת כי תבוא, אות ז).

ישנם כמה סיפורים שמלמדים על המעלה הגדולה שייחס הבעל שם טוב לשמחה. מתוך הסיפורים הללו ניתן ללמוד שמעלת השמחה איננה רק בעבודת השם מתוך שמחה, אלא יש לה חשיבות עצמאית; דהיינו היא לא רק אמצעי, אלא גם מטרה. אחד הסיפורים מובא בהערה על התורה הנ"ל של הבעל שם טוב:

...היה פעם אחת במוצאי יום הכיפורים, שלא נראתה הלבנה לקדשה. והבעש"ט[2] ראה אז ברוח קדשו, שבאם יחסר המצווה הזו חס ושלום תיכף אחר יום הכיפורים חס ושלום, לא טוב יהיה על ישראל, ונתעגם מאוד מזה, ורצה לעבוד במוחין דגדלות שיהיה לבנה. ושאל כמה פעמים אם נראתה הלבנה, אך למרות זה התקדרו שמים בעבים עד שאין שום סברא שיהיה לבנה עוד בלילה ההוא. וחסידי הבעל שם טוב, לא ידעו מאומה עד היכן הדברים מגיעים, מצורך הלבנה אז דייקא במוצאי יום הכיפורים. ולאשר נהגו תמיד לעשות יום טוב במוצאי יום הכיפורים, בצאתם בשלום מן הקודש בעבודתם ועבודת רבם הבעל שם טוב ביום הכיפורים, אשר ממש היה דוגמת עבודת הכהן הגדול, ולכן גם הפעם היו שמחין מאוד בריקודין ובהתלהבות קודש. ומתחילה רקדו בבית החיצון של הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, ואחר כך מגודל התלהבות קדושתם בשמחה, דחקו עצמם ונכנסו לחדרו של הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, ורקדו גם שמחו לפני הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו. ויהי כאשר גבר עליהם עוצם התלהבות נפשם בריקודין של שמחה בחדר הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, הרהיבו עוז בנפשם לבקש שגם הבעל שם טוב בעצמו זכותו יגן עלינו ירקד עימהם, וייקחו גם את רבם הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו בתווך וירקד עימהם, ויהי בתוך הריקוד הקדוש הזה, קראו אנשים פתאום בקול שהלבנה בטיהרה. ורצו כולם לחוץ לקדש את הלבנה בלילה הזה, ואמר אז הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, שמה שהוא רצה לפעול בעבודה ומוחין ולא היה יכול לפעול, פעלו החסידים רק על ידי שמחתם לבד. ומכאן נראה איך שצריך אדם לבטוח בה' יתברך, ולשמוח תמיד בשמחה של מצווה. אף בעת צרה חס ושלום הבאה על האדם, יוכל לפעול ישועתו כשהוא בשמחה, עד כאן לשונו.

(מקור מים חיים, דברים, פרשת כי תבוא, הערה ו).

סיפור נוסף שמלמד על ערכה ומעלתה של השמחה, מובא על ידי הרב זווין ב"סיפורי חסידים למועדים":

בסעודת ליל שבת ישב פעם הבעש"ט עם החבריא קדישא שלו, ומיד אחר קידוש שחק שחוק גדול. אחר כך ישב קצת על יד השולחן ושחק פעם שנית. המתין מעט ושחק פעם שלישית. הדבר היה לפלא בעיני התלמידים, אבל לא הרהיבו לשאלו על כך, ובקשו את ר' זאב קיציס שבמוצאי שבת ישאל הוא את הבעש"ט, כי כן היה דרכו שבכל מוצאי שבת, בעת שהבעש"ט מעשן את מקטרתו, היה שואלו על מה שעבר ביום השבת.

ובמוצאי שבת נכנס ר' זאב אל הבעש"ט ושאלו לפשר השחוק בליל שבת. השיבו הבעש"ט: אני אראה לכם מה גרם לאותו שחוק. ומיד ציוה הבעש"ט למשרתו הנכרי לרתום את הסוסים, כי כן היה נוהג בכל מוצאי שבת לנסוע קצת מחוץ לעיר. רתם המשרת את הסוסים, והבעש"ט ציוה לכל החבורה שישבו בעגלה. ישבו כולם ונסעו כל הלילה, מבלי שידעו לאן הם נוסעים. כאור הבוקר והם הגיעו לעיר גדולה בשם קוז'ניץ, והבעש"ט התאכסן אצל הפרנס-חודש. אחר התפלה ציוה הבעש"ט לקרוא אליו את ר' שבתי כורך ספרים. אמר לו הפרנס-חודש: מה לכבודו ולהזקן הזה, אשר אם אמנם איש ישר הוא, אבל איש פשוט מאד, ואינו בן תורה כלל. והבעש"ט אמר שבכל זאת רצונו שיבוא אליו. שלחו אחריו, והוא בא. אמר לו הבעש"ט: קרא נא גם לאשתך הנה. קראו לה, ובאה אף היא. אז אמר הבעש"ט לר' שבתי:

ספר נא לי מה עשית בליל שבת העבר, אבל תגיד האמת ולא תכחד דבר.

ור' שבתי ענה ואמר:

לא אכחד מאדוני את כל אשר עשיתי, ואם חטאתי, אבקש מרבנו שייתן לי תשובה. אנכי מעודי מתפרנס ממלאכת הכריכה, וכל זמן שהיה לי כוח הייתי מתפרנס ברווח, והייתי נוהג שביום חמישי קנו בביתי כל צרכי שבת בהרחבה, ובערב שבת קודש בשעה העשירית כיליתי מלאכתי והלכתי לבית הכנסת לומר שיר השירים ותיקוני שבת, והייתי שוהה בבית הכנסת עד אחר תפלת ליל שבת. עתה לעת זקנותי אין בי עוד כוח להתפרנס ממלאכתי די הצורך, ואני חי חיי צער, ואין באפשרותי להכניס כל צרכי שבת הביתה ביום חמישי. אבל מצווה זו של הליכה לבית הכנסת בערב שבת בשעה עשירית איני מזניח, ויעבור עלי מה, אני עושה בערב שבת את שלי. בערב שבת העבר הגיעה שעה עשירית, ועדיין אין בידי אף פרוטה אחת על שבת, ואף קמח לחלות לא הכינו מאתמול. בראותי כי אין לי שום סיכויים להשיג צרכי השבת, ובאשר כל ימי לא הוצרכתי לבריות, החלטתי גם היום לא לבקש משום אדם ולא מקופת הצדקה, וגמרתי בלבי שיותר טוב להתענות ביום השבת מלקבל מתנת בשר ודם. הזהרתי גם את אשתי, שאף אם השכנים ירגישו שאין לנו שום דבר על שבת וירצו ליתן לה חלות או דגים או בשר, לא תקבל מהם בשום אופן, אלא נקבל באהבה את אשר נגזר עלינו מן השמים, ולא זזתי מן הבית עד שלקחתי ממנה תקיעת-כף על כך. הלכתי כדרכי תמיד בשעה עשירית לבית הכנסת, ונשארתי שם מאוחר בערב, ולא הלכתי יחד עם כל המתפללים הביתה, בכדי שלא ישאלוני למה אין נר דולק בביתך ולא אדע מה להשיב. ואשתי, כשהלכתי לבית הכנסת, כיבדה במטאטא את הבית לכבוד שבת, וניקתה את האבק שבכל הפינות והחורים, ומצאה בתי-ידיים ישנים, שנאבדו ממנה זה כמה שנים, ועל אותו בגד היו כפתורים ופרחים של כסף, כמו שהיה נהוג בבגדים ישנים. תיכף הלכה לצורף ומכרה אותם, והמעות הספיקו לה על כל צרכי השבת ברווח וגם נשאר לה על יום ראשון. היא קנתה מיד חלות ובשר ודגים והכינה הכול לשבת. בערב, כשכל הקהל כבר גמרו לצאת מבתי הכנסיות והלכו הביתה, הלכתי גם אני לביתי, וכשראיתי מרחוק נרות דולקים בביתי, אמרתי לעצמי ודאי לא עצרה כוח הזקנה שלי מלהתאפק מלקחת מתנת בשר ודם. נכנסתי לבית וראיתי שלחן ערוך בכל טוב, ואמרתי בלבי אם אקניט אותה עכשיו אפריע את קדושת השבת, ולכן התאפקתי וקידשתי על היין ונטלתי את ידי וברכתי המוציא ואכלתי את הדגים. אחר כך אמרתי לה במענה רך: כנראה, שלא תוכלי לקבל את הרע... לא הניחה אותי לגמור את דברי, ואמרה לי: התזכור את הבגד עם כפתורי הכסף, שבתי היד ממנו נאבדו לנו זה כמה שנים? אמרתי: ודאי אני זוכר. ובכן - אמרה אשתי - היום בכבדי את הבית לכבוד שבת מצאתים, ואת הכסף מכרתי לצורף ועשיתי את כל צרכי השבת. כשמעי זאת, זלגו עיני דמעות מרוב שמחה. הודיתי להשי"ת[3] הודאה רבה, ולא יכולתי להתאפק ולקחתי את אשתי בידה ורקדתי עמה שעה רצופה מתוך שמחה רבה. ואחר אכילת המרק של שבת, נתחמם שוב לבבי והלכתי עמה עוד הפעם במחול, וכן אחר אכילת הלפתן. בקיצור, שלש פעמים רקדתי עם אשתי, כי לא יכולתי להכיל בקרבי רוב השמחה על שזיכני השי"ת להתענג ביום השבת בכל טוב ממתנת ידו הקדושה ולא מבשר ודם. ועתה, רבנו, אם חטאתי בזה, אבקש מאד ליתן לי תשובה, ועלי לקיים ככל אשר יצווה עלי.

פנה הבעש"ט לתלמידיו ואמר:

תאמינו לי כי כל הפמליא של מעלה שחקו ורקדו עמו, ולכן שחקתי גם אני.

ולאשת ר' שבתי פנה ואמר:

מה תרצי: אם לחיות שארית ימיך בעושר וכבוד, או שיהיה לך בן לעת זקנותך (כי ר' שבתי היה חשוך בנים)?

ענתה האישה:

כמה עוד ימי חיינו, הלא אנשים זקנים אנחנו, ומה בצע לנו בעושר? טוב טוב שיהיה לנו שארית בבן הגון.

אמר לה הבעש"ט:

ובכן תתבשרי: לשנה הבאה כעת חיה את יולדת בן, וקראת שמו כשמי: ישראל, והוא יאיר לך מאד בעולם האמת. כשתודיעוני, אבוא על הברית ואהיה סנדק.

וכן היה. לשנה הבאה ילדה בן, שנתפרסם לגדול הדור, הוא המגיד הקדוש מקוז'ניץ.

(סיפורי חסידים למועדים, הרב זווין, תשס"א עמודים 148 - 146).