כי תבוא | והשיבך ה' מצרים באוניות

במרכזה של פרשת כי-תבוא עומדת יחידת הברכה והקללה שבפרק כ"ח, הסוגרת את הנושא שנפתח בפרשת ראה: בתחילת פרשת ראה הזכיר משה את מציאותן של הברכה והקללה - "ראה אנכי נֹתֵן לפניכם היום ברכה וקללה" (י"א, כו) - וכאן, בפרשת כי-תבוא, נתפרטו הברכות הקללות לפרטיהן. במרכזו של נושא זה עומד קובץ החוקים שעליו נכרתה ברית בין ישראל וא-לוהיו. לקובץ חוקים זה מצורפות הברכה והקללה כתנאֵי שמירת הברית. וכך מסכמת התורה נושא זה:

אלה דברי הברית אשר צִוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אִתם בחֹרֵב (כ"ח, סט).

דברי הברית הם אפוא קובץ החוקים כולו יחד עם הברכה והקללה הקשורות אליו.

א

את עיוננו הפעם נקדיש לבירורו של פסוק אחד מיחידה זו, הוא הפסוק המסיים את רשימת הקללות:

והשיבך ה' מצרים באניות
בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתהּ
והתמכרתם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות
ואין קֹנֶה (כ"ח, סח).

גם בלי להיכנס לניתוח המבנה של רשימת הקללות ניתן להראות שפסוק זה איננו המשך טבעי לפסוקים שלפניו. הפִּסקה שלפניו תיארה את פיזורם של ישראל בכל העמים ואת גורלם המר שם:

והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבֹתיך עץ ואבן.. ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכף רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש. והיו חייך תְּלֻאִים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר מפחד לבבך אשר תפחד וממראה עיניך אשר תראה (שם, סד-סז).

בפסוקים אלו מדגיש הכתוב את הפיזור הרב של ישראל בגלות "מקצה הארץ ועד קצה הארץ" ואת הסכנות הגדולות שיארבו להם "בגוים ההם". לעומת זאת, בפסוק הסיום (סח) מדגיש הכתוב דווקא את הגלות למצרים, והרי זה עונש שונה מהעונש שבפִּסקה הקודמת.

העובדה שפס' סח פותח יחידת עונש חדשה ניכרת גם בסגנון הפתיחה של פסוק זה, "והשיבך ה' ", המקביל לסגנון הפתיחה של הפִּסקה הקודמת "והפיצך ה' ".

יתר על כן, כבר עמדו המפרשים על כך שהמשכו של פרק כ"ח הוא בפרק ל'.[1] וכך פותח פרק ל': "והיה כי יבֹאו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשֵבֹתָ אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך ה' א-להיך שמה". פסוק זה מתייחס למצבם של ישראל לאחר שתבוא עליהם הקללה המתוארת בפרק כ"ח ומתאר את ישראל כמפוזרים בכל הגויים, כשם שתואר בכ"ח, סד-סז. דבר זה חוזר ומודגש בל', ג "ושב ה' א-להיך את שבותך ורִחמך ושב וקִבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' א-להיך שמה" - בדיוק בלשון של כ"ח, סד. נמצא שפרק ל' חוזר לכ"ח, סד-סז ומתעלם מהמצב שתואר בכ"ח, סח, היינו: מהאיום בחזרה למצרים. גם פרט זה מדגיש אפוא את זרותו של פסוק זה.

ייחודו של פסוק זה מוכח גם מהשוואת לשונם של הפסוקים שבסוף פרק כ"ח עם איום הגלות בפרק ד':

הדמיון בין שני המקומות איננו דבר שבמקרה. פרק ד' מסיים את נאומו הראשון של משה בספר, ופרק כ"ח - את נאומו השני.[2] את שני הנאומים שנושא משה ערב הכניסה לארץ מסיים אפוא משה בעיקרון היסודי שירושת הארץ איננה דבר המובטח בכל תנאי: החטא גורר בעקבותיו גלות, גם אם הספיק העם לשבת בארץ שנים רבות.

הדמיון בין שני הפרקים מתבטא גם בפרט נוסף. לאחר האיום בפרק ד' בעונש הגלות מוסיפה התורה את הבטחת התשובה והגאולה:

ובִקשתם משם את ה' א-להיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ה' א-להיך ושמעת בקֹלו (ד', כט-ל)..

יסוד זה של תשובה וגאולה המצוי בפרק ד' חסר לכאורה בפרק התוכחות, פרק כ"ח, המסיים באיום הגלות למצרים. אבל באמת אין הדבר כן. כפי שהערנו לעיל, המשכו הטבעי של פרק כ"ח הוא פרק ל', העוסק כולו בהבטחת התשובה והגאולה. ואכן, גם הדמיון בין פרק ד' לפרק ל' ניכר לעין:

על רקע דמיון זה בין פרק ד' לפרקים כ"ח ול' בולט ייחודו של פסוק החתימה של פרק כ"ח, פס' סח, החסר במקבילה שבפרק ד'. נציין שגם בפרק התוכחות בפרשת בחקתי נזכר האיום בפיזור בגלות - "ואתכם אזרה בגוים" (ויקרא כ"ו, לג) - אך אין מקבילה לפס' סח בפרקנו, המאיים בשיבה למצרים.

כללו של דבר, היבט זה של הגלות המתואר בפס' סח הוא היבט ייחודי, שאינו קשור לא למתואר לפניו ולא למתואר אחריו, ואף אינו מצוי עוד בתורה כולה, המתארת תמיד גלות כפיזור בין הגויים. מה, אם כן, ביקשה התורה לומר בסיימהּ את פרק כ"ח באיום בגלות למצרים דווקא?

ב

כדי להשיב לשאלה זו יש לדקדק בלשון הכתוב ולשים לב לנקודות המייחדות איום זה לעומת תיאור הגלות בפִּסקה הקודמת. נדגיש כאן ארבע נקודות:

1. בפִּסקה הקודמת האיום הוא, כאמור, בפיזור העם בכל הגויים, ולכן נקטה התורה לשון "והפיצך". בפס' סח האיום הוא בהשבת העם כולו, כיחידה אחת, למצרים, ולכן נקטה התורה לשון "והשיבך".

2. בפִּסקה הקודמת תיארה התורה את הסכנה והפחד בהם יהיו ישראל שרויים בגויים: "ובגוים ההם לא תרגיע... ונתן ה' לך לב רגז...". בפס' סח מדגישה התורה את מכירתם לעבדות דווקא: "והתמכרתם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות".

3. בפִּסקה הקודמת לא ציינה התורה כיצד יפיץ ה' את ישראל בעמים. בפס' סח ציינה התורה שהשיבה למצרים תהיה "באניות", פרט הנראה לכאורה חסר חשיבות.

4. בפס' סח טרחה התורה להוסיף ולציין שהחזרה תהיה "בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתהּ".

צירופן של כל הנקודות הללו מלמד שהאיום בהשבה למצרים איננו איום בגלות סתם. זהו איום המבטא כביכול את ביטולה של בחירת עם ישראל.[3] עם ישראל נקנה לה' עם יציאת מצרים - "כי לי בני ישראל עבדים, עבדַי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כ"ה, נה); השבתו למצרים על ידי ה' מבטלת לכאורה את הוצאתו משם על ידיו. משום כך מדגישה התורה בפסוק זה את עניין העבדות: "והתמכרתם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות". עבדות למצרים עומדת בניגוד מוחלט לעבדות לה'. מתואר כאן מצב של חזרה לעבדות מצרים, כפי שהיה לפני שגאלם ה' מבית עבדים וקנאם להיות לו לעם. וזו הסיבה שהתורה נקטה לשון "והשיבך ה' ", שהיא כנגד לשון ההוצאה משם.

נקודה זו מתחדדת עוד יותר למקרא פסוק החתימה לפרק הקללות: "אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחֹרֵב" (פס' סט). 'ברית חורב' היא כינוי למעמד הר סיני, כמפורש בפרק ה', והברית בארץ מואב באה להשלימה. ברית חורב פותחת "אנכי ה' א-להיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים"; ברית ערבות מואב מסיימת "והשיבך ה' מצרים באניות... והתמכרתם שם לאֹיביך לעבדים ולשפחות". שני הפסוקים מכוונים זה כנגד זה: הברית מבוססת על הוצאת העם מארץ מצרים מבית עבדים על ידי ה'; והפרת תנאיה יכולה להוביל להחזרתם על ידי ה' לעבדות מצרים.

ראיית פסוק זה על רקע יציאת מצרים יכולה להסביר גם את תפקידה של המילה "באניות". אפשר כי בהקשרו המצומצם של הפסוק באה מילה זו להזכיר אוניות המובילות עבדים. ואולם, לאור הקשרו הרחב של הפסוק כפי שביררנוהו לעיל מסתבר שמילה זו באה כניגוד לקריעת ים סוף. היציאה ממצרים התרחשה על רקע נס קריעת ים סוף, שאִפשר את שחרורם המוחלט של ישראל ממצרים והליכתם בתוך הים ביבשה. פסוקנו מדגיש שחזרתם של ישראל למצרים לא תלווה בנס קריעה מחודשת של ים סוף, אלא תיעשה באוניות - שהן, כמסתבר, אכן אוניות עבדים. הניגוד שבין היציאה במעמד מרומם של הליכה בתוך הים ביבשה והמים להם חומה מימינם ומשמאלם לבין השיבה באוניות - ניגוד זה מבטא את הניגוד שבין גאולה ושעבוד.

הסבר זה יכול לבאר גם את הדגשת התורה שהחזרה למצרים תהיה "בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתהּ". דרך זו היא הדרך שבה יצאו ישראל ממצרים והובטחו שלא יוסיפו עוד לראותה. פסוקנו מלמד שהבטחה זו על תנאי הייתה, והפרת תנאי הברית מבטלת אותה.[4] ה', שהוציאם ממצרים, הוא עצמו ישיבם אליה, ודווקא באותה דרך שבה הוציאם - על מנת לחדד את משמעותה של חזרה זו.[5]

ג

ביארנו את הביטוי "בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתהּ" כרומז להבטחה שניתנה לישראל עם יציאתם ממצרים, כפי שמשתמע מהקשרו של ביטוי זה. ואולם, במכילתא דרבי ישמעאל נתפרש פסוק זה כאיסור, וכך אמרו שם:

כי אשר ראיתם את מצרים, בשלשה מקומות הזהיר המקום לישראל שלא לחזור למצרים שנא' 'כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עד עולם' (שמות י"ד, יג), ואומר 'וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' (דברים י"ז, טז), ואומר 'והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה' (שם כ"ח, סח).[6]

חז"ל כרכו אפוא שלושה מקומות אלו יחד ופירשו את כולם כמורים על איסור לשוב מצרימה. נניח לפי שעה לכתוב אצלנו ונעבור לדון בשני הכתובים האחרים. נפתח בכתוב בשמות:

ויאמר משה אל העם אל תיראו הִתְיַצְּבוּ וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסִפו לראֹתם עוד עד עולם (שמות י"ד, יג).

הקשרו של הפסוק אינו מותיר ספק שעל פי הפשט מדובר שם בהבטחה, ולא באיסור.[7]

לעומת זאת, הכתוב בדברים י"ז, טז - "רק לא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה למען הרבות סוס וה' אמר לכם לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד" - כתוב זה מציין, על פי פשוטו, איסור לשוב בדרך הזה למצרים, ועולה ממנו שאיסור זה כבר נאמר לישראל לפני כן. היכן נאמר איסור זה?

על כך השיבו חז"ל: "כיוצא בדבר אתה אומר 'וה' אמר לכם לא תוסיפון' וגו' והיכן אמר? 'כי אשר ראיתם' וגו' " (מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דפסחא פרשה יב, מהדורת הורוביץ-רבין עמ' 41). מדרש זה תואם את מדרש המכילתא שהובא לעיל, הרואה בפסוק בשמות איסור ולא הבטחה, וכבר אמרנו שדבר זה איננו פשט הכתוב בשמות.

על זיהוי זה חלק הראב"ע בפירושו לדברים י"ז, טז, וכך כתב:

'לא תוסיפון' - מצוה היתה ולא נכתבה. ויש אומרים מטעם 'לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם', וזאת דרך אחרת.

הדעה שצוטטה בשם יש אומרים היא דעת חז"ל במכילתא, וכנגדה אומר ראב"ע "וזאת דרך אחרת", רוצה לומר: הפסוק בשמות שונה באופיו מהפסוק בדברים, שבשמות מדובר על הבטחה, ובדברים - על איסור.[8]

אף רמב"ן בפירושו לדברים י"ז, טז סבור שמדרש חז"ל אינו על דרך הפשט, וזו לשונו:

וטעם 'וה' אמר לכם' - כי השם אומר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה, וכן 'כאשר צוך ה' א-להיך' (ה', טז), שהוא מצוה אותך כן. או 'אמר לכם', שאמר לי כן לצוות אתכם, כדרך 'ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה' וגו' (שמות י"א, ד). ועל דרך רבותינו, 'כי כאשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם' (שם י"ד, יג) - מצוה, ומשה הזכיר: וה' אמר לכם שלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד. וכבר פירשתיו.

שני פירושים מציע רמב"ן על דרך הפשט: א. לשון עבר משמשת כאן כבינוני - 'ה' אומר לכם כעת'; ב. ה' אמר למשה לומר לעם כעת. הצד השווה שבשניהם, שאין הכוונה לפסוק בשמות, כנראה מפני שלדעתו הפסוק שם הוא הבטחה, ועיקר מקומה של המצווה הוא כאן.[9] רמב"ן, שהכיר כמובן את פירושו של ראב"ע, נמנע מלפרש כמותו, כנראה מפני שסבור היה שאין זה הגיוני שהתורה לא תכתוב את המצווה במקומה הטבעי, ותזכיר אותה רק בדרך אגב.[10] ברם, למרות ההיגיון שבטענה זו, קשה שלא להבחין בדוחק שבפירושי רמב"ן.

נמצא שכל פירוש, שוברו בצִדו, ועדיין לא מצאנו הסבר מניח את הדעת לשאלה היכן אמר ה' לישראל שלא לשוב מצרימה.

נניח לפי שעה לשאלה זו ונחזור לבירור הכתוב השלישי שבדברים כ"ח, סח: "והשיבך ה' מצרים באניות בדרך אשר אמרתי לך לא תֹסיף עוד לראֹתהּ". כבר אמרנו שעל פי הקשרו של ביטוי זה נרמזה כאן הבטחה שלא לשוב מצרימה. ואולם, אם נדקדק בלשון הכתוב נראה שהוא כולל אלמנטים משני הכתובים האחרים. תוכנו הכללי של המשפט בנוי על הכתוב בדברים י"ז, טז "וה' אמר לכם לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד": בשניהם הנושא הוא הדרך המובילה למצרים, בניגוד לכתוב בשמות, שעניינו אי-ראיית המצרים עצמם. השורש רא"ה, לעומת זאת, לקוח מהפסוק בשמות י"ד. נמצא שהתורה עצמה מערבת בפסוק זה בין שני ההיבטים של השיבה למצרים: האיסור וההבטחה. ויש לנו להבין: מה משמעותו של עירוב זה, העולה כאמור מלשון הכתוב עצמו, ומדוע נקטה התורה בפסוק בפרק כ"ח, שעניינו הבטחה, את לשון הכתוב בדברים י"ז, שעניינו איסור?

ד

כדי להבין דבר זה יש לדון תחילה בטעם האיסור לשוב למצרים. הרמב"ם בספר המצוות (לא-תעשה מו) כתב:

האזהרה שהוזהרנו מלשכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד מכפירתם ושלא ננהג במנהגיהם הרעים.[11]

בדומה לכך כתב גם הרמב"ן בפירושו לדברים י"ז, טז:

וטעם המצוה הזאת, מפני שהיו המצרים והכנענים רעים וחטאים לה' מאד כמו שאמר 'כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען' וגו' (ויקרא י"ח, ג), והנה רצה ה' שלא ילמדו ישראל ממעשיהם והכרית בכנענים כל נשמה (דברים כ', טז), ואמר 'לא יֵשבו בארצך' (שמות כ"ג, לג), והזהיר במצרים שלא נשב אנחנו שם בארצם.

פירוש זה קשה משני טעמים. ראשית, לא רק המצרים והכנענים היו רעים וחטאים לה', ומה שציין הכתוב את שניהם בלבד אינו אלא מפני שאלו העמים שעם ישראל בא אתם במגע או יבוא אתם במגע. שנית, הכתוב אינו אוסר את הישיבה במצרים אלא את השיבה למצרים: "וה' אמר לכם לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד".

נראה שטעם האיסור דומה לטעם ההבטחה: כשם שה' הבטיח שלא להשיב את העם מצרימה בדרך הזה עוד, כביטוי לנצחיותן של בחירת עם ישראל ושל הפיכתו לעם ה', כך אוסר ה' על העם לשוב למצרים בדרך הזה מיזמתו, שלא לבטא את מרידתו בה' וחזרתו לחסות מצרים.[12]

אמור מעתה, היחס בין ה' לעמו הוא יחס הדדי: ה' פורס את חסותו על העם, והעם מקבל עליו את חסותו של ה'; ה' מבטיח שלא להסיר את חסותו מהעם ולא להשיבו לעבדות מצרים, והעם מתחייב שלא להסיר את חסות ה' ממנו ולא לשוב לחסות מצרים. אי-השיבה למצרים בדרך שבה יצאנו ממנה מבטאת אפוא את שני הפנים הללו - גם את הבטחת ה' וגם את האיסור המוטל על העם - שלשניהם, כאמור, מקור אחד.[13]

מסתבר אפוא שזה מה שביקשה התורה ללמדנו בכך שנקטה בכתובנו (כ"ח, סח) - שהוא על פי פשוטו הבטחה (וליתר דיוק: ביטול ההבטחה) - לשון המעורבת מלשון הכתוב בדברים י"ז, שעל פי פשוטו הוא איסור, ומלשון הפסוק בשמות י"ד, שהוא על פי פשוטו הבטחה. בכך רצתה התורה לומר שההבטחה שה' לא ישיב את העם בדרך הזה למצרים היא צדו השני של האיסור על העם שלא לשוב בדרך הזה למצרים.

מעתה נוכל לשוב לַכָּתוּב בדברים י"ז, "וה' אמר לכם לא תֹסִפון לשוב בדרך הזה עוד", ולפרש שכתוב זה אכן רומז לַכָּתוּב בשמות י"ד, "כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תֹסִפו לראֹתם עוד עד עולם" כפירוש חז"ל. ואף שהכתוב בדברים הוא איסור והכתוב בשמות הוא הבטחה - אין בכך כלום, שהרי כבר אמרנו שהאיסור וההבטחה הם שני צדדים של מטבע אחד. כללו של דבר: הכתוב בדברים י"ז לא רק מַפנה אל הכתוב בשמות אלא גם מפרש אותו פירוש חדש ומעניק לו תוכן חדש; והכתוב בדברים כ"ח כבר כולל בתוכו חידוש זה של צירוף שני ההיבטים לכדי היגד אחד.

ה

נותרה שאלה אחת שלא עסקנו בה עד כה. אם אכן השיבה למצרים וההתמכרות שם לעבדים ולשפחות פירושה ביטול הבחירה וחזרה למצב של טרום יציאת מצרים, כפי שביארנו בדברינו לעיל, הרי שכתוב זה סותר את ההבטחה על נצחיות בחירת עם ישראל ואי-הסרת מלכות ה' מעלינו, הבטחה העולה מכתובים רבים אחרים במקרא והיא יסוד באמונת עם ישראל.[14]

ונראה שתשובת שאלה זו טמונה בשתי המילים האחרונות של כתובנו, שלא עסקנו בהן עד כה: "ואין קֹנֶה". על פי פשוטו ועל פי ההקשר המצומצם של הפסוק באו מילים אלו להקצין את הפורענות: כל כך יֵרֵד מעמדכם, עד שגם כאשר תרצו להימכר לאויביכם כדי להחיות את נפשכם לא תמצאו קונה. ואולם, על פי עומק פשוטו ועל פי ההקשר הרחב של הפסוק יש לומר שבפסוק זה יש גם הבטחה: לאחר שקנה ה' את עמו ביציאת מצרים ("עד יעבֹר עמך ה' עד יעבֹר עם זוּ קנית", שמות ט"ו, טז) - שוב לא יימצא לו קונה גם כאשר יבקש העם להימכר.[15] נמצא שעומק הפורענות הוא גם עומק הנחמה. ואף שפרקנו מסיים בפורענות - רמז יש בו לנחמה גדולה.[16]