דילוג לתוכן העיקרי

חיי שרה | ניחושו של העבד

בפרשת השבוע מסופר כיצד הלך אליעזר עבד אברהם למצוא אישה ליצחק. בעומדו על העין, הוא התפלל אל ה' וביקש ממנו שיגלה לו מי הנערה הראויה ליצחק באמצעות סימן מקורי: הנערה הראויה ליצחק היא זו שתאמר לו "שתה וגם גמליך אשקה". הגמרא בחולין צה מביאה את דברי רב, כי "כל נחש [=ניחוש] שאינו כאליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול - אינו נחש". ניחוש, אם כן, הוא תליית מעשה מסויים בסימן חיצוני: אם יקרה כך - אעשה כך, ואם לא - לא אעשה. הדוגמא השנייה שמביאה הגמרא היא מעשהו של יונתן בן שאול, שקבע לו סימן לאות אם יעלה למחנה הפלישתים: "אם כה יאמרו אלינו, 'דומו עד הגיענו אליכם' - ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם. ואם כה יאמרו, 'עליו עלינו' - ועלינו, כי נתנם ה' בידינו; וזה לנו האות" (שמואל א' י"ד, י).

התורה בפרשת קדושים מצווה במפורש: "לא תנחשו". הרמב"ם (הל' ע"ז פי"א) מביא דוגמאות שונות לניחוש האסור, שבכולן תולה האדם מעשה שיעשה באירוע חיצוני: 'פִּתִי נפלה מפי - איני הולך למקום פלוני'. בסוף דבריו מביא הרמב"ם את הכלל של הגמרא: כל תלייה כתליית אליעזר עבד אברהם - אסורה.

התוס' בחולין והראב"ד על הרמב"ם תמהים על כלל זה: כיצד ייתכן לומר שצדיקים כאליעזר וכיונתן חטאו וניחשו?! להלן נראה חלק מהתירוצים שניתנו לשאלה זו.

התוס' בחולין כותבים שאליעזר לא עבר על איסור הניחוש שכן הוא קודם בירר בת מי הנערה ורק אחר כך נתן לה את הצמידים. לדעתם, אם כן, אליעזר לא תלה את המעשה (נתינת הצמידים) בסימן (מתן המים לו ולגמליו), ובעצם לא ניחש כלל. אף יונתן, לדעתם, לא ניחש כלל: הוא התכונן לעלות למחנה הפלישתים בכל מקרה, ונתן את הסימן רק כדי לחזק את לב נערו.

ה"כסף משנה" כותב שבני נח לא הוזהרו על ניחוש, וממילא מותר היה לאליעזר לנחש. לגבי יונתן בן שאול, מאמץ ה"כסף משנה" את תירוצו של התוספות.

ביאור שונה מובא בר"ן. לדעתו, ניחוש הוא תליית מעשה בסימן שאינו קשור אליו. אליעזר ויונתן תלו את מעשיהם בסימן משמעותי: אליעזר ביקש למצוא ליצחק נערה נדיבה ומלאת חסד, ויונתן ביקש לעלות למחנה פלישתים בלי לעורר חשד. לכן, מעשיהם של שני אלו לא נחשבו לניחוש, ואין בהם שום איסור.

נראה שניתן לדייק תירוץ אחר למעשיו של אליעזר מדברי "ספר החינוך" (וכן מובא בספר "עבודת המלך"). ב'שורשי המצווה' כתב החינוך: "שהם סיבה להדיח האדם מאמונת השם ומתורתו הקדושה... ושיחשוב כל טובתו ורעתו וכל אשר יקרהו שהוא דבר מקרי, לא בהשגחה מאת בוראו". ממילא, מובן שהאיסור הוא על סימנים סתמיים, שהאדם מתייחס אליהם כתחליף להשגחת הקב"ה. אליעזר, לעומת זאת, ראה את הסימן בסימן מאת ה', והצלחתו היא רק אות להשגחתו של הקב"ה עליו. לכן, מעשהו לא נחשב לניחוש האסור, למרות שאם היה עושה אותו בהקשר אחר - אכן היה עובד על איסור הניחוש.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)