דילוג לתוכן העיקרי

חיי-שרה | 'כשם שהם תמימים כך שנותן תמימים'

קובץ טקסט

פרשת חיי שרה - כשם שהם תמימים כך שנותן תמימים

פרשת חיי שרה, היא פרשת סיום חייהם של אברהם ושרה. בתחילתה נפרדים אנו משרה אימנו ובסופה נאסף אברהם אל עמיו. בכך תם הדור הראשון, הקומה הראשונה בבנין האומה ההולך ונבנה. אברהם ושרה בהיותם ראשונים, מהווים אב טיפוס - מודל, לדמותו של הצדיק, המנהיג ואבי האומה.

מידת ההשתוות

המדרש דורש על פסוק הפתיחה של פרשתנו:

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה (בראשית כ"ג, א).

ויהיו חיי שרה מאה שנה: 'יודע ד' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה' כשם שהן תמימים כך שנותם תמימים (בראשית רבה נח, א).

המדרש מדבר על המתאם שיש בין אישיותה של שרה לבין שנותיה. כשם שבאישיותה היתה שרה אימנו תמימה, כך גם בשנותיה. תפיסה זו מבקשת ליצור זיקה בין אורך חייו של האדם לבין האופן שבו הוא חי אותם. ניתן להסביר זיקה זו בכמה הסברים.

ניתן לומר כי לאישיותו של האדם ישנה השפעה מכרעת על בריאותו ועל התנהלותו הפיסית בזה העולם. ככל שאדם חי בשלמות עצמית גדולה יותר, כך גם גופו מתפקד בצורה ראויה יותר ואיננו חורג ממתכונתו הטבעית השלמה.

הרב קוק מתאר את התשובה הטבעית הגופנית כחלק מעבודת הנפש הפועלת במרחב הפיסי של הגוף, וממילא כשהיא משתלמת גם הגוף ותפקודו משתלמים, וכשזו חסרה הדברים באים לידי ביטוי גם בהיבט הפיסי.

מנקודת מבט אחרת, ניתן לומר כי שנותיו של אדם עלי אדמות ניתנות לו במתנה מאת ד' יתברך בהתאם לאופן שבו הוא ממלא את תפקידו ואת שליחותו בזה העולם. ככל שאדם שלם יותר במידותיו, שכלו והנהגותיו, כך הוא קולע יותר לייעוד שניתן לו, וממילא נוכחותו בעולם הזה חיונית עד שיושלם פועלו. משעה שאדם מתכחש לייעודו ופוגם בשלמות חייו, כך נוכחותו בעולם הזה הופכת יותר ויותר למיותרת. כתפילתו של רב המנונא: 'אלקי עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו כשנוצרתי כאילו לא נוצרתי' (יומא פז:).

נדמה כי ה'שפת אמת' מבקש להעמיק את הזיקה שבין נפשו של האדם לבין אורך חייו, ואף להרחיב את היריעה מעבר לשניהם:

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. ורש"י פירש שני חיי שרה כולן שוין לטובה. והוא מדת השתוות שכתב בספר חובת הלבבות. והוא מעלה גדולה להיות אדם עומד בתמימותו בכל מה שעובר עליו. ויש נסיון לעני ויש לעשיר. ושרה בתחלת ימיה עברו עליה כמה זמנים קשים ברעבון ובלקיחתה לפרעה ואבימלך. ובסוף ימיהם היה להם כל טוב ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינוים האלה. וזה מאמר המשנה עשרה נסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולן להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום. פירוש ברוב אהבתו להקב"ה. כל הרוחות שבעולם אין זזין אותו ממקומו. ועמד בתמימותו. ולא הרגיש כלל בכל מה שעבר עליו. לא כדרך אנושי שיש לו כמה שינוים בכל יום. והם כל שנותיהם לא נעשה בהם שינוי. ועליהם נאמר גמלתהו טוב כו' כל ימי חייה. כולל כל מיני שינוים ונסיונות בעוני ובעושר (שפת אמת, חיי שרה, תרנ"ו).

ר' יהודה אריה לייב מגור, מזכיר את מידת ההשתוות עליה כתב רבינו בחיי בספר חובת הלבבות, וכך הוא כותב שם:

אמר השכל: ממשלת הדבר וכללו של ענין הוא, שתקבלי עליך ממי שלמעלה ממך מה שאת רוצה שיקבל ממך עליו מי שהוא למטה ממך, עם השתוות הערכים, ומה שהוא טוב בעיניך ממנו וירע לך ממעשהו, קבלי ממי שלמעלה ממך כמוהו

אמרה הנפש: הבינותי מה שזכרת לי בכלל, אך עשה עמי חסד ובאר אותו לי בפרט.

אמר השכל: ...וירוץ לעבודתו בשמחה ובטוב לבב מאהבתו שימצא חן בעיניו, ויתקרב אל רצונו, ויתחנן לו תמיד לרצות אותו ולכפר לו עוונו, ויאהבהו, ויפחד שיהיה מקצר במה שציוהו, וישמור מצוותיו, ויתרחק ממה שהזהירו ממנו, וישים אל לבו מה שחלף לו מן העוונות, וירבו בעיניו טובותיו, ויגדלו, ויבז מעשהו בצד מה שהוא חייב לו, וימעט אצלו טרחו לנגד מה שראוי לו, ויודה בקטנות מעלתו בעיניו אצל גדולת אדוניו בנפשו, וירבה להשתחוות לו ולכרוע לו כריעה וכניעה ושיפלות, ושיבטח בו בכל צרכיו, ושירצה בכל ענין שיעתיקנו אליו, ואם ישביעהו - יודה וישבח, ואם ירעיבהו - ירצה ויסבול (חובות הלבבות, שער עבודת אלוקים פרק ה').

רבינו בחיי, שם בפיו של השכל המכוון ומדריך את הנפש, את האופן שבו יש לנהוג על פי מידת ההשתוות. ניתן לומר כי מדובר על ענווה גדולה לד' יתברך, שימת עבודת האלוקים במרכז התודעה הדתית, בטחון בד', וצידוק הדין בכל מאורעותיו.

על אף שה'שפת אמת' מצטט את רבינו בחיי בהקשר למידת ההשתוות, נדמה לי כי מידה זו בחסידות בכלל ובשפת אמת בפרט לבשה לבוש השקפתי גורף יותר' כך שכל הפעולות אותן מתאר 'חובת הלבבות' הן רק פועל יוצא של אותה ההשקפה.

ה'שפת אמת' סוקר את חייהם של אברהם ושרה, לאורכן של שתי הפרשות האחרונות. עזיבת בית ומולדת לארץ זרה. תחילתה של השתקעות בארץ חדשה, שנגדעה ברעב המאלצם לרדת מצרימה. נתינתה של שרה בבית פרעה תוך סיכון אדיר של חייהם. שוב חזרה לארץ ברכוש רב, ונסיון להשתקע, נסיון שהפעם נקטע במלחמה לא לו, אליה נקלע אברהם. עקרות שתחילתה באמה המתנשאת על גבירתה, וסופה בהכרעה לא פשוטה של גירוש בן האמה - בנו של אברהם. וכמובן בסופה של מסכת זו - עקידת יצחק עליה קראנו בסוף הפרשה הקודמת, שאף המדרשים עומדים על השלכותיה על אברהם ובעיקר על שרה.

תנודות ושינויים דרמטיים כאלו, יכולים לראות אנו גם בימינו ולאורך הדורות. קשים הם חייהם של ישראל בעולמנו. אולם החידוש אצל אברהם ושרה הוא בהתיחסותם לכל אלו: "ולא נעשה בה שום שינוי בכל השינוים האלה" - כך על שרה. "כל הרוחות שבעולם אין זזין אותו ממקומו. ועמד בתמימותו. ולא הרגיש כלל בכל מה שעבר עליו" - כך על אברהם.

נדמה כי תיאור זה עלול להיראות כאדישות ואולי אפילו אפטיות. כיצד יכול אדם לעבור שינויים כה דרמטיים ולא להרגיש כלל בכל מה שעבר עליו.

נראה כי ה'שפת אמת' מדבר על הרבה מעבר לצידוק הדין ולקבלת הייסורים באהבה. בעל חובות הלבבות מדבר על להודות על הטובה ולקבל באהבה את הרעה. אך ה'שפת אמת' מתאר מצב נפשי בו אדם איננו חש את יסורי הצרות הבאות לו, ובו בזמן הוא גם איננו חש את ההתפעלות והשמחה בעת הרווחה והצלחה. אדם זה איננו צריך להודות על הטובה ולקבל באהבה את הרעה, מפני שלא מתעורר אצלו רגש התפעלות מהצלחה ורגש קדרות מכישלון, וכך מובא בצוואת הבעל שם טוב:

'שויתי ה' לנגדי תמיד', שויתי לשון השתוות, בכל דבר המאורע הכל שוה אצלו בין בענין שמשבחין אותו בני אדם או מבזין אותו וכן בכל שאר דברים וכן בכל האכילות בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים הכל ישוה בעיניו כיון שהוסר היצר הרע ממנו מכל וכל, וכל דבר שיארע לו יאמר הלא זה מאתו יתברך ואם בעיניך הגון וכו' וכל כוונתו לשם שמים אבל מצד עצמו אין חילוק וזה מדרגה גדולה מאד (צוואת הריב"ש[1] ב).

הבעש"ט מתאר את ההכשרה למצב נפשי זה: 'כיון שהוסר היצר הרע ממנו מכל וכל'. אף ה'שפת אמת' בהמשך התורה הנ"ל מנסה להסביר את התשתית הרוחנית שיוצרת את מידת ההשתוות.

ואמר כשם שהם תמימים כך שנותיהם. כי המה למעלה מן הזמן. כענין שאמרו אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. כי הגם שיש בכל יום התחדשות והארה חדשה לא ראי זה כראי זה לכן יש שינוי בכל יום ושנה לטובה ולרעה. אבל הצדיקים הם למעלה מן הזמן והם מביאים התמימות גם בזמן. וזהו שאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין זה החירות לצאת מן הטבע והזמן. בעת יאכלו הוא עת קבוע להם. אי לך ארץ שמלכך נער ובבוקר יאכלו היא הנהגה שתחת הזמן. לכן מקבלים שינוים כפי שינוי היום והשנה. ועיקר התמימות הוא להיות דבוק בשורש העליון כמו שכתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך כי כל דבר שלמטה יש לו שורש למעלה. וכשהחלק שלמטה דבוק בשרשו הוא דבר תם ושלם. וזה תכלית עבודת האדם לידבק עצמו בשורש העליון (שפת אמת, חיי שרה, תרנ"ו).

התמימים, קובע ה'שפת אמת', הם 'למעלה מן הזמן'. ובהמשך דבריו, כפי שנראה גם בתורה אחרת שלו, הם פועלים על הזמן ואין הזמן פועל עליהם: 'אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי' בלשונו.

המציאות, היא מציאות משתנה, וכשאדם מתבונן בה הוא רואה דינמיות אינסופית ואף מברך עליה 'המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית'. דינמיות זו היא המעניקה לאדם את נקודת המבט של הזמן. המציאות מוגדרת בימים שנים ותאריכים. יכולת ההבחנה שלנו קשורה לזמן. אתמול הייתי שמח והיום אני עצוב. אתמול הייתי רם ונישא והיום אני שפל. אתמול הייתי חולה והיום אני בריא. שינויי המצבים אפשריים להבחנה בשל היותם מונחים במקומות שונים על ציר הזמן.

מי שמנותק מן הזמן, מאבד את יכולת ההבחנה. ניתן להגדיר מצב נפשי זה כמחלה, אלא שה'שפת אמת' מבקש לדבר על בן החורין המצליח להשתחרר מכבלי הזמן ולהתבונן על המציאות במבט שהוא מעל הזמן. הדרך לעשות זאת, קובע ה'שפת אמת', היא להיות דבוק בשורש העליון.

עולם, שנה, נפש

בטרם נעמיק לתוכנו של מושג השורש העליון, ננסה להבין קצת יותר את ענין הזמן וזיקתו למציאות המוגבלת, וזאת מתוך תורה אחרת של ה'שפת אמת', אף היא על המדרש שהבאנו:[2]

במדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים. דאין כלי מחזיק ברכה אלא שלום. ולכן כתיב וה' ברך את אברהם בכל. ואיתא במדרש אברהם ברך את הכל ומי ברכו הקב"ה. לפי שהיה כולל הכל. לכן חל עליו ברכת ה'. והנה יש בחינות עולם שנה נפש שהוא כלל מעשה בראשית. דאיתא אור מעשה בראשית היה מאיר מסוף העולם ועד סופו וגנזו הקב"ה. ולכן עש"נ [= עולם, שנה, נפש] הם כלים להתגלות מאור הגנוז על ידי צמצום עש"ן. ובכל יום יש הארה מיוחדת מתלבשת בזה הזמן וכן לכל נפש מיוחד וכן לכל מקום. ויש זמן הכולל כל הזמנים והוא שבת שלום וכל היום טוב שיש בהם ברכה מאור הגנוז. וכמו כן בנפש. הצדיק נקרא כל ושלום. ובמקום בית המקדש. כי שם צוה ה' את הברכה. והנה יש נפשות שצריכין סיוע מן הזמן והמקום. ויש נפשות שהם מאירין עוד להזמן והמקום. וכדאיתא אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וכשם שהם תמימים ויש בהם בחינת השלימות כן מתקנים שנותיהם ומקומותיהם. כדאיתא כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה. ולכן אמר במדרש שאסתר מלכה על קכ"ז מדינות כשם שחיתה שרה קכ"ז שנים שהכל תיקון אחד אל הזמן ואל המקום. ולפי שחיי הצדיקים המה למעלה מן הזמן ממילא נחלתם לעולם תהיה. וכן כתוב שני חיי שרה משמע שגם עתה נמצאים הארת השנים האלו לפי שהם למעלה מן הזמן מעין אור המאיר מסוף העולם כו' (שפת אמת, חיי שרה, תרנ"ח).

ה'שפת אמת' מזכיר את אור מעשה בראשית המובא במדרש:

אמר ר"י בר סימון אותה האורה שנברא בה העולם אדם הראשון עמד והביט בה מסוף העולם ועד סופו כיון שראה הקב"ה מעשה דור אנוש ומעשה דור המבול ומעשה דור הפלגה שהן מקולקלים עמד וגנזו מהם שנאמר (איוב לח) וימנע מרשעים אורם ולמה גנזו אלא גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית רבה יב, ו).

אותו אור הוא ביטוי לאידיאל רוחני שאיננו יכול להתקיים בעולם שבו יש בחירה ולעתים הבחירה מולידה רע. אור זה נועד למציאות 'תמימה' שכל יושביה תמימים - אלו הצדיקים שלעתיד לבוא, עליהם מדבר המדרש.

אלא שה'שפת אמת' במידה מסוימת מעניק אינטרפרטציה משלו לדברי המדרש. הגניזה לפי ה'שפת אמת' איננה גניזת האור, אלא הסתרתו. העתיד לבוא איננו אחרית הימים, אלא כל רגע ורגע העתיד לבוא עלינו. והצדיקים עליהם מדובר אינם צדיקי העולם הבא, אלא הצדיקים הנמצאים כאן ועכשיו.

ראשית, מסביר ה'שפת אמת' את אופייה של הגניזה עליה מדבר המדרש. לשם כך רותם ה'שפת אמת' מושג קבלי ידוע: עש"ן - ראשי תיבות: עולם, שנה, נפש. בעולם הסוד רואים בשלושת המושגים הללו את שלושת המימדים המעצבים את המציאות המוגבלת. העולם - הוא המקום שבו מתנהלת המציאות. השנה - זהו הזמן שעל צירו היא מתנהלת. ונפש - אלו הן המהויות, בני האדם, הנשמות, הנפשות המחיות את העולם ומניעות אותו לעבר יעדו.

המאפיין את שלושת המימדים הללו, הוא שכשמם כן הם: מידות וגבולות. המקום מוגבל והזמן מוגבל והאדם הפרטי מוגבל בעצמיותו.

זוהי גם המציאות המולידה את ההבחנה, כפי שתיארנו לעיל: כאן איננו שם, והיום איננו אתמול, ואני איננו אתה.

בלשונו של ה'שפת אמת', אלו הם הכלים שבקרבם נגנז האור ובתוכם הוא נעלם. מעתה המפגש שלנו איננו עם האור כי אם עם לבושיו המסתירים ומכסים אותו.

איננו רואים את האור ורובנו מתבוננים במציאות דרך שלושת מימדיה: המקום הזמן והאדם. במובן זה, קובע ה'שפת אמת', הגניזה היא יותר הסתרה, כיון שמדובר באור שנמצא כאן ועכשיו, אלא שהוא נעלם ונסתר.

בתוך שלושת המימדים הללו, קובע ה'שפת אמת', ישנו חרך שדרכו מופיע האור הגנוז. ומשזה בא לעולם, שלושת המימדים הללו מאבדים את פרטיותם, ולובשים אופי 'כּוּלִי'.

קדש הקדשים איננו מקום מסויים במפת ה'עולם', אלא כולל הוא בקרבו את כל המקומות.

השבת, איננה נקודת זמן פרטית על ציר הזמן בעולם ה'שנה', אלא היא כוללת בקרבה את כל הזמנים.

והצדיק, איננו מציאות פרטית השייכת לעולם ה'נפש', אלא הוא כולל בקרבו את כל הנפשות.

סגולה זו נובעת מן העובדה כי שלושת אלו הם ביטוייו של האור הגנוז במרחבי הזמן, המקום והאדם, ועל כן אין הם כבולים בגבולות המימדים הללו, אלא הם ביטוי לאינסופיות המסתתרת ונעלמת בקרבם.

מכאן גם נובעת תכונה אחרת המאפיינת את שלושת אלו בניגוד לכל המקומות, הזמנים והנפשות האחרים.

הכלים והגבולות המאפיינים את שלושת מימדי העש"ן נושאים אופי פסיבי מקבל. הכלי הוא 'מחזיק ברכה', הוא נושא בקרבו את הברכה והוא ממתין להופעתה עליו. האור, לעומת זאת, נושא אופי אקטיבי, הוא נותן, הוא משפיע ומעצב.[3]

השבת, הצדיק ומקום המקדש, מהווים מקור יניקה לכל הזמנים, לכל האנשים ולכל המקומות. דברים דומים כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

אורות הקודש, שמתנוצצים באיזו נקודה, צריכים תמיד להעריך את ערכם, איך הם מתפשטים בגניזה בכל המרחב, והולכים בשבילים נסתרים וזרמים חבויים, עד שבאים להתגלות באותה הנקודה המאירה. קדושת האדם שבישראל, הרי היא חבויה בכל האדם הכללי, באנושיות כולה, בעומק הגניזה, והיא הולכת וזורמת, על ידי כמה דרכים עמוקים, סבוכים וגנוזים, עד שבאים לידי הגילוי של ההארה בנשמת ישראל. קדושת המקום מלאה כל העולם, אבל חבויה היא ועלומה, והולכים שטפי הקודש המסתתרים ושואפים אל מקום התגלותם, עד שבאים לידי גילוי בארץ ישראל, ראש עפרות תבל, ומשם לנקודת הקודש, בית המקדש, ואבן שתיה, מציון מכלל יופי אלהים הופיע. קדושת הזמן מתפשטת היא על כל אורך הזמן, ברוך ד' יום יום, והולכים קוי אורי הקודש ונמשכים בצורה מסותרת, עד שבאים לידי הבעה וגילוי בזמנים המקודשים, בקדושת השבת, תחלה למקראי קודש, בתור קדושה מקורית, שהיא משפעת קדושה על העולם ועל ישראל, ובקדושת הימים טובים, בתור מקבלי שפעת הקודש, על ידי ישראל דקדשינהו לזמנים (אורות הקודש ב', עמ' שה).

אף הראי"ה קוק מדבר על גניזת הקודש, ואולי אף הוא רומז לאותו אור גנוז, ואותו אור מתפשט מן המרכז אל המרחב. לאור זה יש מקור ומשם הוא משפיע. כך השבת המופיעה כקדושה מקורית במרחב הזמן, לעומת הימים הטובים ה'מקבלים' שפעת קודש ומבטאים את התפשטות הקדושה והאור.

הבחנה עקרונית זו בין המשפיע למקבל חשובה ביותר והיא מופיעה גם אצל הראי"ה קוק וגם אצל ה'שפת אמת'. אצל ה'שפת אמת', הצדיק המבטא את תמצית האור, איננו כבול במקום, זמן או אפילו באישיותו, ויש לו היכולת לפרוץ אותם ולשוב ולהשפיע עליהם, ושוב משתמש ה'שפת אמת' באותו הביטוי החז"לי: 'אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי'. הצדיק מעצב את הזמן בהיותו נמצא בקרבו, הוא קובע את אופיו של המקום בהיותו בו: 'פנה צדיק פנה זיוה', והוא קובע ומתקן את כל הנפשות המסתופפות בצילו.

הצדיק והצדקת, מסיים ה'שפת אמת' פיסקה זו אינם חיים חיים פרטיים, ועל כן שנותיהם מאירות את כל הזמנים ואת כל השנים. הצדיקים הם האור שהקב"ה גונז בתוך מרחבי הזמן, המקום והאדם, והם בחייהם והתנהלותם מהווים את מקור ההשראה והיניקה לכל התקופות, לכל המקומות ולכל האנשים.

התבוננות מעל המקום, הזמן והאדם

עתה נשוב למידת ההשתוות עליה דיבר ה'שפת אמת' בפיסקה הראשונה, ואף היא נובעת מאותה נקודה - היותו של הצדיק חי מעל הזמן.

הדבקות בשורשה העליון של המציאות, שהיא תנאי להשגת מידת ההשתוות על פי ה'שפת אמת', היא יכולתו של הצדיק להתחבר לאותו אור גנוז. להפוך ממקבל שפע למשפיע. 'נקודת המבט' של השורש המשפיע איננה 'נקודת המבט' של הענף המקבל.[4] ההשתוות היא ההכרה כי המקום, הזמן ואפילו האדם הם בסך הכל לבושים לשורשה של המציאות, האור הגנוז המשפיע על כל העולמות.

הדבר נכון גם ברובד החוויתי וגם ברובד ההכרתי.

ברובד החוויתי, משעה שדבק הצדיק באור העליון, דעתו מוסחת מן המאורעות הארעיים הנובעים מן המציאות הפרטית, וכל כולו נתון בדבקות העליונה שהמציאות הפרטית איננה מפריעה לה. משל לאדם שפגש באהובתו לאחר שנים רבות, וכך הם חבוקים זה בזרועות זו ואינם שמים לב לא לגשם היורד עליהם, לשמש היוקדת, לרכב הצופר ואפילו לאזעקה הצורחת. ההכרה כי בכל דבר ובכל מציאות גבולית מצוי אור עליון, והיכולת לגעת באור זה, הופכת את הדרך אליו לשרירותית, וממילא לא חשוב אם דרך חתחתים היא זו, או דרך המלך, שהרי במפגש משאת נפשנו.

הדבר נכון גם ברובד ההכרתי. משעה שמבין הצדיק כי המציאות כולה היא שלב אחר שלב בדרך לגילוי האור הגנוז, להבנת פשרה של המציאות, להתלכדותם של כל הפרטים למהלך אחד כולל, שענינו גילוי שמו של הקב"ה בעולם, הרי שטוב או רע ביחס למציאות הנגלית הופך להיות רק 'מצידנו' - המתבוננים במציאות דרך המשקפיים של המימדים הגבוליים. אולם מנקודת המבט הנצחית שאיננה כובלת עצמה למקטע מסוים על ציר הזמן, הרי שמדובר בעוד קטע קטן על הציר הארוך הסולל מסילה להר ד', וממילא התיחסות פרטית - חיובית או שלילית - אל מציאות מסוימת הופכת להיות שרירותית וחסרת תוחלת.

עמדת ההשתוות מולידה לכאורה אדישות וניכור למציאות החומרית הסובבת אותנו. האדם לכאורה מנותק מן המציאות בקרבה הוא חי. אולם לאור הדברים הנ"ל נדמה כי אין לראות כך את התמונה.

הצדיק שאיננו שמח על עושרו ואיננו עצוב על עניותו, איננו מתעלם מן המציאות, אלא חושף את ההנהגה האלוקית המצויה בקרבה, וכך אומר ה'שפת אמת' על מדרש זה בשנה אחרת:

מדרש יודע ה' ימי תמימים כשם שהם תמימים כך שנותיהם תמימים כו'. כי הצדיקים מעלים הזמן והטבע. כענין שאמרו כשהצדיק בעיר הוא הודה זיוה כן הוא בזמן. כי הנה הקב"ה מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. והתחדשות הימים הוא כפי אנשי הדור כמו שכתוב אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים כו' ופרש"י כי הימים טובים לפי זכות הדור ע"ש. וזהו שאמר כשם שהם תמימים כו' כי עיקר התמימות הוא התדבקות בשורש שלמעלה מהטבע כמו שכתוב תמים תהיה עם ה' אלקיך כו' כי הגוים האלה כו' אל מעוננים כו' עונה זו יפה כו' כי התחכמות שלהם הוא בזמן ובטבע. ובודאי נמצא חכמה בהבריאה. אבל לא כן נתן לך ה' אלקיך נביא מקרבך כו' כי בני ישראל נבראו להעלות כל הטבע ולברר ולהעיד כי הקב"ה הוא המנהיג את העולם והטבע והזמן דכתיב אתם עדי ואני אל ואמרו חז"ל כשאתם עדי אני אל. פירוש הקב"ה ברא העולם להיות בחירה לאדם וכפי מה שבני ישראל מעידין ומבררין כח הנהגתו יתברך כן מתגלה כח הנהגתו יתברך בעולם. ולכן השבת שנקרא סהדותא. בו מתעלה כל הטבע ומתגלה הארת הנשמה יתירה בעולם (שפת אמת, חי שרה, תרמ"ט).

חוקי הטבע הם הכללים שעל פיהם פועלים המימדים עליהם דיברנו: מקום, זמן ואדם. התחכמות במישור זה, מעניקה לאדם את נקודת המבט הגבולית, שהיא בסך הכל הלבוש להנהגת ד' בעולם.

אדם יכול להתבונן בשמש הזורחת ולדבר על תהליכים קוסמולוגיים ואסטרונומיים. אדם יכול להתבונן על פרח שזה עתה לבלב ולדבר על תהליכים ביולוגיים. אולם המשותף לכל אלו שהם 'מתחכמים בזמן ובטבע', בלשונו של ה'שפת אמת'.

ישנה נקודת מבט המתעלמת מהמימד הקוסמולוגי, ביולוגי, כימי, פיסיקלי וכל אחד מן המקצועות הללו שאימץ את המקום, הזמן והאדם כתשתית וכבסיס לכל תובנה. התעלמות זו איננה אדישות לעולם הטבע. האדם שמתעלם מן ההיבטים המדעיים של המציאות, איננו בהכרח מצמצם את הדיאלוג המתנהל בינו לבין המציאות. אדם זה חושף את כח הנהגתו יתברך שהוא בחינת הארת הנשמה יתירה בעולם.

זוהי נקודת מבט 'שוויונית' שאיננה נותנת לאשלית המקום, הזמן והאדם להסיח את הדעה מן הנשמה.

כך בהתבוננות על האדם. השאיפה לראות את נשמתו ולא את לבושו, מעשיו והתנהגותו.

כך בהתבוננות על הזריחה. השאיפה לראות את ההופעה האלוקית הנסתרת, הגנוזה והלבושה בחוקים הסובבים סביבה.

וכך בהתבוננות על כל מאורע ומאורע שבא לו לאדם. היכולת להתבונן פנימה אל מהותו ואל שורשו, היא המעניקה את החירות המופלאה להשתחרר מכבלי הזמן והמקום, ולעתים אפילו מכבלי האדם עצמו, הנתון בתוך סד של חינוך, תורשה ותרבות.

הטוב והרע המאפיינים כל מאורע, נובעים תמיד מנקודת המבט הגבולית והמצומצמת של המציאות. אפילו מנקודת מבט זו לעתים אם מצליחים להרים את הראש ולהתבונן מעט קדימה על ציר הזמן עצמו, משתנה ההכרעה לגבי המעשה אם טוב הוא או אם רע. עובדה זו מלמדת אותנו כי הטוב והרע שייכים לעולם המצומצם של מימדי העש"ן. ההכרה כי הכל מד' יתברך, וכי כל הגילויים הם בסך הכל ביטויים של הנהגה אלוקית כוללת ושל פעולה אלוקית, מבטלת את הערך המצומצם של אותו מאורע והוא כל כולו הופך להיות הנהגת ד' ותו לא. כל השאר כבר שייך לעולם הגבול והצמצום.

משעה שזכה האדם להתבונן התבוננות שכזו, הופך הוא ממושפע למשפיע. המציאות כבר איננה פועלת עליו כי אם הוא עליה. הוא חושף את אורה, הוא מעניק לה כיוון, והוא מדריך את ההולכים בעקבותיו אל היעד הנמצא מעבר לעש"ן, המסתיר והמכסה בעד האור הגדול.

אלו הם חיים שלמים, שאינם רואים רק חלק מן התמונה - זוהי התמימות עליה מדבר ה'שפת אמת', שיש בה יכולת לסקור את המציאות מראשיתה ועד סופה, וממילא גם לעצבה.

אלו הם חיים של אברהם אבינו ושרה אימנו, שממאה שבעים וחמש שנותיו של אברהם וממאה עשרים ושבע שנותיה של שרה, יונקים אנו עד עצם היום הזה.

 
 

[1] ר' ישראל בעל שם טוב (1700-1770), בן לר' אליעזר ושרה. נולד בי"ח אלול ונפטר בו' סיון. הוגה החסידות ומייסדה. הבעש"ט עצמו לא כתב דבר, אולם ספרי החסידות מלאים בשמועות ממנו. שבחי הבעש"ט הוא אוסף סיפורים המתארים את הביוגרפיה שלו. צוואת הריב"ש הוא מבחר שמועות שנאמרו בשמו של הבעש"ט, ובתוך ספרי היסוד מצויות מימרות רבות (ב'דגל מחנה אפרים', 'תולדות יעקב יוסף' ואחרים). לאחרונה יצא קובץ בשם 'בעל שם טוב על התורה ומועדים' האוסף בקרבו מבחר אמרות המובאות בשמו של הבעש"ט בספרי החסידות השונים, לפי סדר הפרשיות והמועדים.

[2] כמעט בכל שנה שה'שפת אמת' אמר תורות, הוא התייחס למדרש זה מצדדיו השונים. הצבת תורותיו העוסקות במדרש זה, האחת לצד רעותה, מעניקה תמונה מלאה ומורכבת יותר.

[3] בפילוסופיה היוונית ישנה חלוקה המזכירה במעט חלוקה זו, בין השכל הפועל לשכל הנפעל.

[4] במקומות רבים בהגותו של ר' נחמן מברסלב הצדיק משול לאילן או לשורש, והעולם כולו הוא הענפים.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)