חקת | מי מריבה

א. חטא משה ואהרון: 'מעשה מרי' או כשלון בהנהגה?

תיאורי החטא בתורה

קיטונות של דיו נשתפכו תוך ניסיון להבין בדיוק מה היה חטאו של משה במי מריבה, וקצרה כאן היריעה מלסקור באופן מלא את כל שיטות המפרשים בעניין זה (אברבנאל מביא אחד-עשר שיטות!). במקום זה, ננסה להגדיר את הפרמטרים של הבעיה הפרשנית, תוך הצבעה על סוגי הפתרונות השונים והערכתם. נציע גם הסבר משלנו, המשלב בין שני הסברים קיימים, ובכך מנסה לענות על מכלול הדרישות הפרשניות בעניין זה.

תחילה, נביא את הפסוקים הרלוונטיים, ונפתח בסיפור המלא המובא בפרשתנו:

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם:
(ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן:
(ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה':
(ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל ה' אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ:
(ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת:
(ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד ה' אֲלֵיהֶם:
(ז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
(ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם:
(ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה' כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ:
(י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם:
(יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:
(יב) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:
(יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת ה' וַיִּקָּדֵשׁ בָּם: (במדבר, פרק כ').

ישנם פסוקים נוספים הרלוונטיים לענייננו, אשר מזכירים בקצרה את חטא משה ואהרון:

(כג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר:
(כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה: (שם).

(כב) וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ...
(כו) וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה' אלוקיכֶם...
(לד) וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:
(לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם...
(לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם:
(לח) יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל... (דברים, פרק א').

(מח) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר:
(מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה...
(נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו:
(נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים, פרק ל"ב).

כעת נסקור בקצרה כמה כיוונים של פירושים, ונדון בהם לאור דברי התורה.

פירוש רש"י והבעיות בפירושו

כולנו מכירים את פירושו של רש"י עפ"י חז"ל, שמשה חטא בכך שבמקום לדבר אל הסלע, כפי שנצטווה, הכה את הסלע[1].

פירוש זה עולה באופן ישיר מתוך הפסוקים: בציווי של ה' אכן נאמר לדבר אל הסלע (פסוק ח'), ומשה אכן הכה את הסלע (פסוק י"א). הפירוש מתאים גם לפסוקים המדברים על "מרי" ("עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה" [במדבר, פרק כ' פסוק י"ג,] לגבי מות אהרון), כלומר - אי ציות לציווי. ניתן להבין גם כיצד אומר ה' "על אשר מעלם בי" (דברים, פרק ל"ב פסוק נ'), שהרי מדובר בחטא ממשי ופעיל.

אף על פי כן, רוב המפרשים נטו מפירוש פשוט זה והעלו פירושים אחרים, ויש מספר מניעים פרשניים (אשר חלקם מפורש בדברי הפרשנים) שלא להסתפק בפירוש זה:

• הייתכן שמשה רבינו, נותן התורה, עבד ה' אשר בכל בית ה' נאמן הוא[2], ימרה במכוון ציווי מפורש? אין כאן בעיה אמונית בלבד, אלא שיקול פרשני רציני: גם אם ניתן להבין שמשה יכשל בעבירה, איך נכשל בדבר כה ברור, ומה היה המניע שלו לשנות מדבר ה'?

• כאמור, מעשהו של משה מכונה בהמשך "מרי". אולם, בתוך הסיפור נאמר רק "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם" (פרק כ', פסוק י"ב). משמע שלא מדובר בענישה על מרי מכוון וזדוני, אלא בחסרון הנהגתי כלשהו של משה ואהרון, שבגינו הם אינם יכולים להיות המנהיגים המביאים את העם ארצה.

• הכאת הסלע נעשתה על ידי משה בלבד: אמנם אהרון סייע לו בהקהלת העם, אך משה לבדו הכה בסלע במקום לדבר אליו. אם כך, מדוע גם אהרון נענש?

כיווני פרשנות אחרים ובעיותיהם

כאמור, מפרשים אחרים ניסו להמתיק את מעשה העבירה של משה. הם פירשו את אי כניסת משה לארץ כתוצאה של כשלון או חסרון של משה בהנהגה, או כדקדוק עם משה הצדיק כחוט השערה.

ראב"ע, לדוגמא, מפרש שמשה שגג ומעל שלא בכוונה, על ידי שאיבד מריכוזו ולא הצליח לעשות את האות על ידי דיבור בלבד, אך מכל מקום הוא פגע בקידוש ה' שהיה צריך להתרחש על ידי האות.

הרמב"ן (בפסוק ח') מפרש שה' אכן התכוון שמשה יכה את הסלע[3], ושכל חטאו היה בכך שהכה פעמיים ולא פעם אחת.

רבינו חננאל (מובא ברמב"ן שם) מפרש שהחטא היה בכך שמשה לא ייחס את הנס לה' אלא אמר "נוציא לכם מים" (פסוק י').

הרמב"ם (שמונה פרקים, סוף פרק ד') מפרש שמשה ביטא כעס כלפי העם, כאשר ה' לא התכוון לכעוס (והרמב"ן מאריך בדחיית שיטת הרמב"ם).

כמו כן, כיוונים פרשניים נוספים הועלהו[4].

המכנה המשותף לכל הפרשנים הללו הוא שהם נדחקים בפירוש פשט המקראות בסיפור המעשה של משה, ותולים את נטילת ההנהגה ממשה ואהרון בכשלון של אי קידוש ה' במובן זה או אחר, ולא במרי מכוון. כאמור, לכיוונים פרשניים אלה יש תימוכין בדברי ה' כאן "יען לא האמנתם בי להקדישני..." (פסוק י"ב), ולחלק מן הפירושים גם מכך שאהרון נענש יחד עם משה. לעומת זאת, הם נדחקים בפרטי סיפור המעשה, וגם בלשונות הפסוקים מחוץ לסיפור המתייחסים למעשה כאל "מרי" ו"מעילה".

כללו של דבר, שורש הבעיה הפרשנית כאן הוא שיש נתונים המושכים לכיוונים שונים: לתיאור מעשה עבירה ומרי ממוקד, מחד, ולאיזה חסרון הנהגתי כללי, מאידך.

המשימה העומדת בפנינו, אם כן, היא מציאת הסבר שיגשר על פער זה.

ב. פירוש בעל 'אוַת נפש' ופתרון הבעיות

בעיות נוספות במקרא בתיאור החטא

לפני שנציע הסבר מלא, נצביע על שתי בעיות פרשניות נוספות הרלוונטיות לענייננו:

א. בספר דברים משה מזכיר את הגזירה שנגזרה עליו שלא יכנס לארץ:

גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: (דברים, פרק א', פסוק ל"ז).

אולם הדברים נאמרים בהקשר של סיפור המרגלים, בסתירה לאמור בפרשתנו, שמשה חטא ב"מי מריבה" (פסוקים י"ב-י"ג)! אמנם המפרשים הבינו שמשה מדבר על הגזירה המופיעה אצלנו בעקבות מעשה מי מריבה, ושהיא נזכרה בדרך אגב[5], אך פשטות הפסוקים היא שה' התאנף במשה וגזר עליו שלא להכנס לארץ בעקבות סיפור המרגלים, בניגוד לאמור בפרשתנו.

ב. ישנה סתירה לכאורה בפסוקים אצלנו. תחילה נאמר "יען לא האמנתם בי להקדישני..." (פסוק י"ב), כלומר לא ארע קידוש ה'; אולם, לאחר מכן נאמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויִקָדֵש בם" (י"ג), כלומר - ה' כן התקדש[6]. נראה כי פשט הפסוקים הוא שה' התקדש בנס של הוצאת המים המתואר כאן בפרשה (וכן מפרש הרמב"ן). אולם, לפי זה חוזרת שאלתנו המקורית: אם בסופו של דבר האות כפי שהוא התבצע גרם לקידוש ה', כפי שעולה מלשון הפסוק "'ויקדש בם", מדוע נתפסו משה ואהרון על כך שלא הקדישו את ה'? ואם הכוונה היא שמיעטו בקידוש ה', כלומר, היה יכול להיות יותר קידוש ממה שהיה בפועל, גם זה היה צריך להשתקף בלשון בפסוקים, ולא לומר באופן מוחלט 'יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל'!

פירושו של בעל 'אוַת נפש'

על פי כיוון פרשני אחד ניתן לבאר יפה את שתי הנקודות האחרונות. זהו פירושו של בעל אוַת נפש, המצוטט באריכות בפירוש שד"ל לתורה כאן:

כי כאשר נקהלו ישראל על משה ואהרן וביקשו המים, אע"פ שלא ביקשו אותם בדרך נכונה, אבל בריב ומצה, היתה התשובה הראויה להם להבטיחם על שאלתם ולומר להם: אל תיראו, כי לא ימית אתכם ואת מקניכם בצמא, הלא כילכל אתכם במן מ' שנה, והיכה צור ויזובו מים, ולא חסרתם דבר, לכן בה' אל תמרודו. מכל מקום ראוי לגעור בהם ולכהות על המריבה, לא שירפו ידיהם וייבהלו להשיב. כי מתנאי הנביא - מידת הגבורה, לא יחת ולא ישוב מפני כול. ושני הנביאים האלו אשר נשלמו במידות ובשכליות ורעו את העם מ' שנה במדבר, והם משה ואהרן, לא תמצא שהשיבו להם שום דבר בהקהלם עליהם על דבר המים, אבל רפו ידיהם, ומן המערכה נסו והלכו אל אוהל מועד מפני הקהל, כאמרו: "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד" (פסוק ו'), ואמר אבן עזרא: "כדמות בורחים".

בעל אות נפש שם לב ללשון הפסוק "ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, ויפלו על פניהם" (פסוק ז') ומביא את פירוש ראב"ע לפסוק זה: "כדמות בורחים". לדעת בעל אות נפש, בכך נעוץ עיקר כשלונם של משה ואהרון: הם לא דיברו אל העם דברי מוסר וחיזוק, דברים שיטו את העם מתלונתם ויחזיר את בטחונם בה'.

לפי פירוש זה, מובן היטב כיצד נאמר מחד "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", ומאידך נאמר "ויקדש בם": מצופה ממשה ואהרון שהם יבטאו לעיני בני ישראל את אמונתם בה', ובכך יקדישו אותו בפומבי. כיוון שהם לא נהגו כך, ה' היה צריך להתקדש באופן אחר - על ידי האות והמופת של הוצאת המים מן הסלע. אמנם האות נעשה על ידי משה, ונמצא שמשה אכן השתתף בקידוש ה' שארע בפועל, אך לא על ידי ביטוי אמונתו, כפי שנדרש ממנו. כשלון זה הוא שגרם שתנטל ממנו ההנהגה ותמסר בידי יהושע. כנראה שלחיזוק האמונה באמצעות אותות ומופתים היה תפקיד בשעתו, בעת יציאת מצרים[7], אך עתה יש צורך באמונה עמוקה יותר, אשר הדרך אליה היא באמצעות דיבור וחינוך ולא באמצעות אותות ומופתים. משה, שכנראה איננו מסוגל לדרך חינוכית זו, איננו יכול להיות המנהיג של עם ישראל בארצו.

ג. הקשר בין 'מי מריבה' למעשה המרגלים

לפי פירוש זה מובן גם מדוע משה בספר דברים מייחס את גזירת אי כניסתו לארץ לארוע המרגלים - גם בסיפור המרגלים, כמו בסיפור שלנו, הראו משה ואהרון חוסר אונים בפני תלונות ישראל:

(א) וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא:
(ב) וַיִּלֹּנוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל הָעֵדָה לוּ מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ מָתְנוּ:
(ג) וְלָמָה ה' מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה:
(ד) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה:
(ה) וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (במדבר, פרק י"ד).

נפילת משה ואהרן על פניהם בעקבות תלונת המרגלים דומה, כנראה, לנפילתם על פניהם אצלנו, כאשר הם באו אל אוהל מועד מפני הקהל "ויפלו על פניהם". אולם, בסיפור המרגלים היה מי שעמד בפרץ ודיבר דברי אמונה אל העם, מייד אחרי שנפלו משה ואהרון על פניהם:

(ו) וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם:
(ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד:
(ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ ה' וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ:
(ט) אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ... (שם).

מסתבר שכבר בזמן סיפור המרגלים התגלה כשלונם ההנהגתי של משה ואהרון, ושיהושע, מאידך גיסא, ראוי למשימה. אלא, שכנראה ניתנה ארכה למשה ואהרן, מתוך תקווה שבהזדמנות אחרת ינקטו דרך אחרת; הזדמנות זו באה אצלנו, במי מריבה, וכשלונם השני חתם את גזר דינם.

נמצא, שחתימת גזר הדין הייתה במי מריבה, אבל שורש התופעה נתגלתה כבר בתגובת משה ואהרון לתלונת בני ישראל בעקבות דברי המרגלים, ומשום כך בהקשר סיפור חטא המרגלים, אומר משה: "גם בי התאנף ה' בגללכם...".

מהות החטא באי הכאת הסלע

את הציווי של ה' לדבר אל הסלע "לעיניהם" יש לפרש לאור הדברים הנ"ל:

הציווי מבטא מסר של ה' אל משה ואל אהרון. כנראה, העובדה שמשה ואהרון נרפו בפני תלונת בני ישראל ולא דיברו אליהם, נבע מתוך תחושה של ייאוש וחוסר תועלת בדיבור. אחרי כל התלונות השונות של בני ישראל, חרף כל האותות והמופתים שנעשו, משה ואהרון פשוט כבר אינם מאמינים בכח הדיבור והשכנוע. ה' מעוניין לחזק במשה ובאהרון את האמונה בכח הדיבור, ולמען מטרה זו הוא מצווה את משה ואת אהרון לדבר אל הסלע, כאילו לומר להם: 'מי שה' עמו, יכול אפילו לדבר אל סלע ולהוציא ממנו מים, קל וחומר אל בני ישראל'. אולם, בדומה ליונה בשעתו, משה ואהרון מסרבים ללכת בדרך זו, ומעדיפים שהמופת ידבר בעד עצמו. משום כך שניהם נמנעים מלדבר אל הסלע, אלא המופת נעשה כמו מופתים קודמים בהיסטוריה שלהם[8]: משה מכה את הסלע ומוציא ממנו מים. ניתן לומר, שלא זו בלבד שמשה ואהרון לא פעלו לבטא כלפי ישראל את אמונתם בכח ה' להביאם אל הארץ, אלא להם עצמם היה חסרון באמונה ביכולת שלהם בסיועו של ה' לחזק את אמונתם של ישראל, באמצעות הדיבור.

נמצא שעיקר החטא איננו בהכאה מצד עצמה, אלא בכך שהם נמנעו מלדבר. חטא זה הוא משותף למשה ולאהרון, שנצטוו שניהם לדבר אל הסלע, וחטא זה איננו מנותק מהכשלון ההנהגתי כללי יותר, אלא במרי זה בעצמו מתבטא הייאוש והחסרון האמוני של משה ושל אהרון. במישור הנהגת כלל ישראל, בשאלה מי ראוי להנהיג את העם, הכשלון ההנהגתי הוא שמחייב את נטילת ההנהגה מהם לקראת הכניסה לארץ: "יען אשר לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל, לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם". אולם, כאשר מגיע זמן המיתה עצמה, התורה מתמקדת במרי האישי: "יאסף אהרן אל עמיו, כי לא יבא אל הארץ אשר נתתי לבני ישראל, על אשר מריתם את פי למי מריבה".

בסוף התורה, שתי פנים אלה מתמזגים יחד:

עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (דברים, פרק ל"ב, פסוק נ"א).

 

---