וישב | מכירת יוסף ומיתת בני יהודה

מיד לאחר מכירת יוסף על ידי האחים אנו קוראים את סיפור יהודה ותמר. סיפור זה קוטע את רצף סיפור מכירת יוסף - ההמשך הברור של סיום המערכה של המכירה על ידי האחים - "והמדנים מכרו אתו אל מצרים לפוטיפר סריס פרעה שר הטבחים", הוא הגעתו של יוסף מצרימה - "ויוסף הורד מצרימה ויקנהו פוטיפר סריס פרעה שר הטבחים איש מצרי מיד הישמעאלים אשר הורידהו שמה" (ל"ט, א).

משום מה, בתוך הרצף הספורי המתבקש מספרת לנו התורה אודות נשיאת האשה הכנענית, מיתת שני בניו שנולדו לו מאשה זו, דחיית בנו השלישי מלשאת את תמר - אלמנת בנו הבכור, פיתוי כלתו שישכב עמה והסיום ההרואי - הודאת יהודה במעשהו והצלתה של תמר משריפה. במבט ראשון, ספור זה אינו קשור בשום צורה לספור מכירת יוסף, וממילא נראה מיקומו של הספור בכתוב תמוה.

אולם, במבט חוזר על ספור יהודה ותמר, אנו מגלים להפתעתנו כי הכתוב רומז לזיקה בין ספור זה למכירת יוסף, לא רק במיקומו, אלא אף בלשונותיו ובאמצעים הספרותיים שהוא משתמש בהם. ישנם כמה ביטויים נדירים המקשרים שני ספורים אלו:

א. פתיחת הספור: "ויהי בעת ההיא", רומזת לקשר בין מה שסופר קודם לכן למה שכעת הכתוב מספר. בדרך כלל, ביטוי כזה מורה על קשר ענייני ולא רק על קשר בתיאור זמן המאורעות.

ב. ספור יהודה מתחיל: "וירד יהודה מאת אחיו", ועל יוסף אנו קוראים: "ויוסף הורד מצרימה... אשר הורדהו שמה" (ל"ט, א).

ג. יהודה מבטיח לתמר כי "אנכי אשלח גדי עזים". במכירה גם כן שמענו על שילוח מעין זה: "וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם, וישלחו את כתנת הפסים אל אביהם" (ל"ז, לא-לב).

ד. למעשה, לא הייתי מזכיר את שתי ההשוואות הקודמות, לולא נשענתי על ההשוואה הבאה שבין שתי הפרשיות. כבר חז"ל במדרש בראשית רבה עמדו על ההשוואה הזו. לאחר שליחת הכתונת ליעקב, אומרים לו בניו: "ויאמרו: זאת מצאנו, הכר נא הכתנת בנך היא". באותה לשון עצמה משתמשת תמר, עת היא מציגה בפני יהודה את "חותמו ופתילו ומטו": "ותאמר: הכר נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה". ביטוי זה אינו מופיע יותר בתנ"ך, ואם רואים אנו כי הוא נמצא רק פעמיים, ובשתי פרשיות סמוכות זו לזו, ברור שהביטוי החריג מבקש לקשור את שני הספורים בהם הוא מופיע.

מסתבר אם כן, כי יש לקרוא את ספור יהודה ותמר על רקע וכהמשך לספור מכירת יוסף. מסקנה זו נובעת הן ממיקומו של הספור, והן מהאלוזיות הספרותיות המשמשות בו.

מהו אם כן הקשר בין מכירת יוסף ובין המאורעות הפוקדות את יהודה?

לצורך הבנת ענין זה, נשוב לספור המכירה. לאחר שיוסף מגיע אל אחיו שרועים בדותן, הם מבקשים להמיתו. בתאור הדיון שהתנהל בין האחים ניתן לאפיין שלוש "מפלגות", שלוש דעות שהושמעו בנוגע ליוסף ועתידו:

א. "איש אל אחיו" (יט). במקרא משמש הביטוי איש אל אחיו בשעה שלא חשוב מיהו הדובר. כלומר, המפלגה הראשונה היא מפלגת האחים באופן כללי, ללא שמות ספציפיים. דעה זו גורסת: "לכו ונהרגהו ונשלכהו באחד הברות ואמרנו חיה רעה אכלתהו ונראה מה יהיו חלמתיו".

ב. "וישמע ראובן ויצלהו מידם". המפלגה השניה במשפט השדה שנערך ליוסף כוללת את ראובן. הוא מבקש להציל את יוסף - "ויאמר לא נכנו נפש". הצעתו היא לשים את יוסף בבור, ולא להרגו, אולם הכתוב מעיד בפנינו כי כוונתו הנסתרת של ראובן היתה "למען הציל אתו מידם להשיבו אל אביו" (כא-כב).

ג. "ויאמר יהודה אל אחיו", זוהי המפלגה השלישית - יהודה. גם הוא מצטרף לכאורה לעמדת ראובן: "מה בצע כי נהרג את אחינו", וכתחליף הוא מציע למכור את יוסף כעבד למצרים.

דומני, כי אם היו מבקשים מאיתנו לסווג את הדעות השונות שנאמרו בויכוח שבשדה, על פי סדר מוסרי, היינו טוענים כי ראובן - שביקש להציל את יוסף ולהשיב אותו אל אביו - ניצב בראש, יהודה - שהתנגד לרצח והציע למכרו כעבד - ניצב שני, ולבסוף שאר האחים ("איש אל אחיו"), שהגיעו לתחתית המדרגה המוסרית וביקשו להרוג את אחיהם.

אולם, במבט שני ניווכח כי אין סיווג זה מדויק.

אמנם נכון כי הצעת "איש אל אחיו" איומה ומזוויעה, אך ברור כי הדברים נאמרים מתוך הכעס הנורא שיש לאחים על יוסף. הוא חולם חלומות שמשמעותם שלטון ומלכות ומספר אותם לכל בני המשפחה. בתוך הקנאה והכעס מאבדים האחים את שיקול דעתם ומוכנים אפילו לרצוח את אחיהם. יש לשים לב לכינוי יוסף בדברי האחים: "הנה בעל החלמות הלזה בא... ונראה מה יהיו חלמתיו". יוסף קרוי "בעל החלומות", שהרי זהו המניע להצעתם הנוראה של האחים.

בניגוד לאחים יהודה אומר את דבריו בשיקול דעת. הוא מודע כל העת כי מדובר על אח. הדבר לא נשכח ממנו מתוך להט הקנאה והשנאה, שהרי זוהי ההדגשה ששם הכתוב בפיו:

ויאמר יהודה אל אחיו:
מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו.
לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא
וישמעו אחיו.

בכל משפטי יהודה מדגיש הכתוב כי מדובר באחים. יהודה מדבר אל אחיו (הצלע הראשונה והאחרונה) אודות יוסף אחיהם (שתי הצלעות האמצעיות). בעוד התפרצות האחים שכחה מיהו זה הבא מולם, והם ראו בו רק את "בעל החלומות", יודע יהודה כל העת כי מדובר באח, ובכל זאת הוא אינו מצילו מיד האחים, כראובן, אלא מציע למכרו כעבד למצרים. זאת יש לדעת, בתקופת המקרא אין זכויות סוציאליות לעבדים, ולא רק שיוסף עתיד לסבול כל ימיו, סביר להניח כי לא יחזיק מעמד וימות במצרים. אמנם "ידנו אל תהי בו" כפי שמציע יהודה, אולם האלטרנטיבה אינה טובה יותר - יד אחרים תהיה בו [אמנם ההשגחה העליונה מלווה את יוסף בירידתו מצרימה, ובסופו של דבר אנו קוראים על פטיפר: "ויעזב כל אשר לו ביד יוסף", וכן על שר בית הסהר: "אין שר בית הסהר ראה את כל מאומה בידו"].

יהודה אם כן, בניגוד לאחים אינו יכול לטעון ל"אי שפיות זמנית". הוא מציע את הצעתו השפלה למרות שהוא זוכר כל העת כי מדובר ב"אחינו בשרנו".

אחד הדברים המפתיעים בסיפור מכירת יוסף הוא, שאיננו שומעים על תגובה א-לוהית למעשי האחים. אמנם בסיומו של הסיפור יאמר יוסף לאחיו ש"א-להים שלחני למחיה לפניכם", אבל ברור, שמבחינת האחים אשמים הם, וראויים לתת על כך את הדין. הספור המקראי מדגיש בפנינו כמעט תמיד את תגובת ה' למעשי האדם בארץ, וכאן דבר זה חסר.

דומני כי יש לראות בספור יהודה ותמר תגובה ישירה למעשי האחים, הממוצים ביהודה דווקא כפי שהראנו. אנו רגילים להתמקד ביחסי יהודה ותמר, ובינתיים שוכחים כי שני בניו של יהודה מתו. הכתוב מדגיש כי הם לא מתו מוות טבעי, אלא: "וימתהו ה'"!

שני בנים שמתים לאדם בזה אחר זה הוא עונש נורא ואיום, והכתוב רומז לנו שזוהי תגובה ישירה על המכירה במיקומו של הספור, מיד לאחר שיוסף הורד מצרימה, ובביטויים המיוחדים החורזים שתי פרשיות אלו דווקא. בעוד שני בניו של יהודה מתים, "ליוסף ילד שני בנים בטרם תבוא שנת הרעב" בארץ מצרים (מ"א, נ), והרי ההשוואה כמו עולה מאליה: זה שמכר מתו שני בניו, וזה שנמכר נולדו לו שני בנים.

קרוב הדבר לדין גנב שמשלם כפל. יהודה גנב את יוסף ומכר אותו לעבד, והנה משלם יהודה כפל - בשני בניו, והנגנב מקבל כפל - שני בנים.

יש מחז"ל שכבר סללו לנו דרך פירוש זו. כך מנסח רש"י את הדברים: "למה נסמכה פרשה זו לכאן, והפסיק בפרשתו של יוסף? ללמד שהורידוהו (את יהודה) אחיו מגדולתו כשראו בצרת אביהם. אמרו: אתה אמרת למכרו, אלו אמרת להשיבו היינו שומעים לך" (השווה לב"ר, פר' פ"ה, ב').

ואכן נראה, כי גם האחים ראו במיתת שני בני יהודה עונש על מכירת יוסף. הדבר עולה מתוך נסיון השכנוע של ראובן מאת יעקב שישלח את בנימין אתו לרדת למצרים. שם אומר ראובן אמירה קשה ביותר ולא מובנת: "ויאמר ראובן אל אביו לאמר: את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך. תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (מ"ב, לז). כבר המדרש עומד על דבריו התמוהים של ראובן (ב"ר, פר' צא, ט) ורש"י מביא את דברי המדרש במקום: "בכור שוטה הוא זה. הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני?!" מה באמת פשר הצעתו המוזרה של ראובן?

בהקשר שלנו הדברים מתבררים. בתודעת האחים, מות שני בני יהודה הינו תגובה א-לוהית לניתוק יוסף מאביו יעקב. יהודה הוא הנציג האחראי כלפי ה' על מכירת יוסף והוא נשא בתוצאות המכאיבות. כעת כשראובן מפציר באביו שישלח אתו את בנימין, הוא בעצם אומר שהוא מתחייב להחזירו בשלום, ואם לא - הוא מקבל על עצמו את העונש הידוע על ניתוק בן רחל מיעקב- מיתת שני הבנים. ראובן אינו מתכוון שיעקב יהרוג את שני בניו אם הוא לא ישיב את בנימין, אלו אמנם דברי שטות - כטענת המדרש. ראובן מבקש לתת תוקף נוסף להבטחתו להשיב את בנימין, ולצורך הדגשת הדבר הוא מעלה שוב על פני השטח את העונש הבא לאחראי על ניתוק בנו האהוב של יעקב (ושמא עולה כאן גם כעס מודחק של ראובן על יהודה בנוגע למכירת יוסף?).

בהקשר זה, כה אירוני ומעציב לראות את יהודה עולה כעת על הבמה, ניצב מול יעקב ומנסה לשכנעו לשלוח את בנימין. הוא אינו יכול כקדמו להציע את שני בניו שהרי הם אכן מתו בהקשר דומה. ליהודה לא נותר אלא לערוב בחיי עצמו לשלומו של בנימין: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו. אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לך כל הימים" (מ"ג, ט).

כך אם כן, נענש יהודה על מכירת יוסף ושני בניו - ער ואונן - מתים. אולם הספור ממשיך ומתגלגל, וכבר בספור זה עצמו אנו שומעים על מעין תיקון של יהודה על מעשיו.

יהודה מוציא מפיו פסק דין מפורש, הנגזר על תמר כלתו בשל החשד כי היא זינתה - "הוציאוה ותשרף". תמר אינה מתנגדת אלא רק מבהירה ליהודה כי הוא אבי עוברה - "הכר נא למי החתמת". כעת ניצב יהודה בפני דילמה אישית קשה: הוא זה שפסק גזר דין כה קשה בלי לברר ולדרוש בדבר, והנה עוד כמה רגעים תוצא להורג אשה על לא עוול בכפה בשל גזר דינו המהיר. האם ימצא יהודה את הכוחות בנפשו להודות בטעותו? גם אי נתינת בנו השלישי של יהודה לתמר מוצגת כטעות של יהודה ("כי על כן לא נתתיה לשלה בני") אולם ברור כי בעיה זו משנית ביחס לבעיה החדשה שכעת התעוררה - הריגת תמר לחינם בשל פסק דינו של יהודה.

האם נזכר כעת יהודה בפסק דינו הקודם, שנגע גם הוא לבן משפחה, ונגע גם הוא להריגתו או לפחות למכירתו לעבד, לא נדע. אולם, כעת בתוך הסיטואציה הדומה, מקבל על עצמו מנהיג האחים עמדה נפשית חדשה. הוא מתייצב מול טעותו ומכריז: "צדקה ממני".

תהליך תשובה זה של יהודה אמנם לא מחזיר את יוסף, אך מונע את שריפת תמר הלא מוצדקת. כעת, ניתן לפצות את יהודה על מיתת שני בניו: "ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה". תמר, שניצלה בזכות הודאתו של יהודה, יולדת לו שני בנים, ויכול יהודה להינחם על שני בניו מאשתו הכנענית שמתו.

[לעיון נוסף - מעניין להשוות את ספור יהודה ותמר לספור שמיד בא בעקבותיו - קורותיו של יוסף בבית פוטיפר. גם שם נקרא על נסיון הקשור בעריות העובר על אחד מבני יעקב. גם שם משאיר יוסף "פקדון" (כבעל כרחו) ביד האשה, ממש כשם שהשאיר יהודה את חותמו. בשני המקומות מנצלת האשה את החותם האישי להוכחה מיהו הגבר שאתו עסקה בענייני עריות. גם שם ישנו פסק דין שניתן בצורה פזיזה ללא בדיקה יסודית ("ויקח אדני יוסף אתו ויתנהו אל בית הסהר"), פסק דין שעושה עוול עם אדם מסוים. האם גם כאן בא לידי הביטוי המתח שבין יהודה ויוסף, מתח שבהקשר שני הספורים, שני האחים כלל לא מודעים לו?].