דילוג לתוכן העיקרי

וישב | איסור השחתת זרע

בעיצומה של פרשת מכירת יוסף, מופיעה בפרשתנו פרשת יהודה ותמר. פרשה זו, הקשורה לכמה גופי הלכות, שימשה עבור חז"ל גם כמקור לאיסור השחתת זרע. אמנם האיסור העיקרי שהיה כרוך במעשיו של אונן לא היה דווקא השחתת הזרע כשלעצמה, אלא סירובו לתת זרע לאחיו ולקיים את מצוַת הייבום, אך חז"ל דרשו שגם מיתתו של ער הייתה על רקע של השחתת זרע: "אמר רב נחמן בר יצחק, דכתיב: 'וימת גם אותו' - אף הוא באותו מיתה מת. בשלמא אונן, משום 'לא לו יהיה הזרע', אלא ער - מאי טעמא עבד הכי? כדי שלא תתעבר ויכחיש יפיה" (יבמות לד ע"ב).

מהו היקפו של איסור השחתת זרע? המקרה המובהק שנכלל בגדר האיסור הוא הוצאת זרע שלא במסגרת תשמיש כלל. ביחס לאיסור זה, קובעת המשנה בנידה (יג ע"א): "כל היד המרבה לבדוק, בנשים - משובחת (=בדיקת דם נידות), ובאנשים - תקצץ". הגמרא שם נוקטת בגישה מחמירה ביותר הן מבחינת חומרתו של האיסור, והן מבחינת היקף הגזירות שבאו להרחיק ממנו. השו"ע אף מרחיק לכת ופוסק שאיסור זה חמור יותר מכל העבירות שבתורה (אבה"ע כ"ג, סא).

ברמה שנייה קיים האיסור שעליו עברו ער ואונן - הוצאת זרע לבטלה במסגרת מעשה תשמיש. ביחס לאיסור זה יש לחלק בין שלושה מצבים:

א. "דש מבפנים וזורה מבחוץ" - לדעת רבי אליעזר בגמרא מותר לשמש באופן כזה כדי להימנע מסכנה (יבמות לד ע"א), אך להלכה נפסק שיש בכך איסור גמור של השחתת זרע, שכן זה היה מעשיהם של ער ואונן.

ב. שימוש במוך - הראשונים נחלקו האם מותר לשמש עם מוך המונע את כניסת הזרע לרחם. הגמרא (יבמות יב ע"ב) כותבת שיש שלוש נשים שמותר להם לשמש במוך משום הסכנה שבהריונן. רש"י פירש שרק לנשים המנויות בגמרא יש יש היתר לשמש במוך משום הסכנה, אך לשאר הנשים אסור לעשות זאת משום איסור השחתת זרע. הרשב"א וראשונים אחרים חלקו עליו, ופסקו שאין בעיה של השחתת זרע בתשמיש במוך, ושלוש הנשים המנויות בגמרא מיוחדות בכך שהן חייבות לשמש במוך, כדי שלא יתעברו וייכנסו לסכנה.

ג. תשמיש עם אישה שאינה ראויה ללדת (קטנה, איילונית וכדומה): במקרה זה - אין כלל איסור השחתת זרע, אלא רק בעיה של 'פרו ורבו' לאדם שמחוייב בכך (אמנם, עיין בשו"ע אבה"ע כ"ג, א ובשו"ת הריב"ש סי' ט"ו).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)