דילוג לתוכן העיקרי

וישב | יוסף: מבית פוטיפר לבית האסורים

קובץ טקסט

א. לא אתם שלחתם אותי הנה כי הא-להים

כשאנו באים לבחון את האירועים השונים שעברו על יוסף ממכירתו ועד לפגישתו המחודשת עם אביו, עומדת לנגד שאלה חשובה: האם יש משמעות לאירועים אלו בפני עצמם, או שמא כל אותם אירועים רק מכוונים לתכלית אחת מתוכננת מראש?

יוסף עצמו, לאחר שהתוודע לאחיו, אומר להם:

"וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱ-לֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם"    (בראשית מ"ה, ח')

גם יוסף עצמו לא ידע, שתכלית המהלך הא-לוהי לא הסתיימה בכך שהוא הפך לאדון לכל מצרים, ושביכולתו לפרנס את המשפחה כולה. הוא לא ידע כי עוד בימי סבו זקנו אברהם כבר נגזרה התוכנית הגדולה יותר:

"יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה"    (שם ט"ו, י"ג)

כל אשר אירע ליוסף, הוא חלק מהגשמת אותה תוכנית, שבה יעקב ובניו יגיעו למצרים ויתחילו בה תקופת גלות ארוכה.

לאור זאת, ניתן היה לטעון כי אין באמת משמעות לצירוף האירועים שהביאו את יוסף עד להיות מושל בכל ארץ מצרים, מלבד עצם היותם חלק מאותה תוכנית קדומה.

אולם, בסופו של דבר הרבה דרכים למקום והרבה אפשרויות יש כיצד להגיע אל היעד הסופי. משום כך יש מקום לומר שלכל צעד בתהליך שעובר יוסף יש משמעות ייחודית אותה יש לפענח, ולעמוד על משמעותה בתוך ההקשר הרחב של סיפורי יוסף.

נבחן להלן את משמעותם של שניים מן השלבים בסיפור: בית פוטיפר ובית האסורים. במפתיע, שני חלקים אלו בסיפור בנויים בצורה מקבילה ודומה.

כבסיס להבנת הדברים, נציין שקורותיו של יוסף קשורים, כך נראה, בשני התחומים שבהם נהג שלא כשורה בעודו נער בבית אביו: התחום הראשון הוא הבאת דיבתם הרעה של אחיו לאביהם. התחום השני הוא כאשר סיפר את שני חלומותיו של אחיו, ובכך עורר את קנאתם ושנאתם. יתירה מזאת - כאשר סיפר להם, שם ה' לא נזכר כלל בפיו, והוא לא תלה את התפתחות האירועים בידי ה'.

נראה, ששני הסיפורים שבהם נעסוק קשורים לשני להוצאת הדיבה ולסיפור החלומות, שני ההיבטים הבעייתיים בהתנהגות יוסף.

ב. וחטאתי לא-להים

התחנה הראשונה של יוסף במצרים היא בבית פוטיפר, כמתואר בפרק ל"ט.

תחילה נציין, שמבחינה ספרותית בולטת בפרק זה המילה "ויהי", המופיעה חמש עשרה פעמים בעשרים ושלושה הפסוקים שבפרק, יותר מכל פרק אחר בתנ"ך.[1] מילה זו מבטאת את צירוף המקרים הייחודי שיש בפרק, שכל כך הרבה פרטים משתלבים בו על מנת שתתרחש הסיטואציה שבעקבותיה יתגלגל יוסף אל בית האסורים. לכן, ניתן לחוש טוב יותר את מידת המעורבות הנסתרת, ולעתים אף הגלויה, של ה' מאחורי האירועים.

מעורבותו של הקדוש ברוך הוא בפרק באה לידי ביטוי בשני היבטים מפורשים: בהצלחת יוסף ובברכה על בית פוטיפור לאחר מינוי יוסף.

כאשר הצליח יוסף בביתו של פוטיפר, דבר שהביא את פוטיפר למנות את יוסף לאחראי על ביתו, מוזכרת מעורבות של ה':

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי: וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ: וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ וַיַּפְקִדֵהוּ עַל בֵּיתוֹ וְכָל יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדוֹ"   (בראשית ל"ט, ב'-ד')

מעורבות זו של ה' בולטת עד כדי כך שפוטיפר עצמו מבחין בה, ולכן ממנה אותו לתפקיד הבכיר ביותר בביתו.

בשלב השני, מעורבות ה' מתבטאת בברכה שבאה על ביתו של פוטיפר לאחר שיוסף מתמנה לתפקידו:

"וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת ה' בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה: וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל..."  (שם, ה'-ו')

מה המטרה של הבאת סיפור זה? דומה, שהתחושה בעלייתו המשמעותית של יוסף, מזכירה את מעמדו הגבוה בבית אביו:

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים"   (שם ל"ז, ג')

שוב מגיע יוסף למעמד הבכיר בבית ולקשר ייחודי עם בעל הבית. בדיוק בנקודה זו מגיע הניסיון, שנועד לבחון בראש ובראשונה האם למד יוסף את הלקח, שלא להסתחרר מן המעמד הבכיר שאליו הוא מגיע.

גם הניסיון מתואר במילה "ויהי", המצרפת כמה עובדות יחד:

"...וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה: וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי"    (שם ל"ט, ו'-ז')

יוסף יפה התואר מושך את עיניה של אשת פוטיפר, והיא מנסה לפתות אותו לעבירה.

ברם, הפעם כבר שם שמים בפיו של יוסף, ומחויבותו לה' מאפשרת לו להתגבר על הניסיון ולא ללכת שבי אחרי המעמד הבכיר שיש לו:

"וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ"    (שם ח'-י')

אולם אז מגיע היום שבו איש איננו נותר בבית, ואשת פוטיפר יכולה לתפוס את יוסף בבגדו. גם כאן חוזר הדמיון הברור לפרק ל"ז, בו האחים הפשיטו את יוסף מכתונת הפסים שעשה לו אביו ושגרמה לו לפגוע באחיו. אולם, הפעם פשיטת הבגד של יוסף היא כולה חלק ממידת הגבורה שלו, עת עמד בניסיון. נשים לב לתדירות הגבוהה שבה חוזר הסיפור על המילה בגדו:

"וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה: וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה"         (שם, י"ב-י"ח)

אך דווקא לאור התיאור המרשים של עמידת יוסף בניסיון הקשה, מפתיע לקרוא כיצד אין הוא בא על שכרו מאת ה' בשלב זה. ההיפך הוא הנכון: מזימתה המרושעת של אשת פוטיפר עולה בידה, והסיפור השקרי שהיא מספרת לבעלה (לפיו יוסף, כביכול, הוא זה שניסה לצחק עמה), אכן גורם לכך שיוסף נשלח לבית הסוהר:

"וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי  שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר" (שם כ')

מדוע אפשר ה' לסיפור להתרחש בדרך זו?

נראה, שבכך בא יוסף על עונשו המגיע לו בעקבות חטא הבאת דבתם של האחים. מסתבר, שדיבה זו הייתה כרוכה בשקר,[2] וכעת נענש יוסף מידה כנגד מידה. הוא נאלץ להרגיש עד כמה מקוממת העובדה שמוציאים את דבתו של אדם רעה, על לא עוול בכפו.

התיקון שעשה יוסף אכן הביא אותו לרמה רוחנית גבוהה יותר, אך מסתבר שיוסף היה צריך לעבור את החוויה הקשה הזו. זאת, כדי להפנים היטב את מה שגרם לאחיו כדי להכין אותו לקראת המפגש המחודש ביניהם בעתיד.

ג. הלא לא-להים פתרונים

בשלב זה, נפתח שוב המעגל. גם בדיוטא התחתונה של החיים, מצליח יוסף פעם נוספת לעלות במעמדו, באופן כמעט זהה למה שהיה בבית פוטיפר:

"וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ"   (שם כ"א-כ"ג)

בפעם השלישית בחייו מוצא את עצמו יוסף 'מתחיל מלמטה' בבית מסוים ועד מהרה נושא חן בעיני בעל הבית והופך לדמות המרכזית בין שוכני הבית. כמו בבית פוטיפר, גם כאן בעל הבית מפקיד את הכול בידי יוסף ואיננו מתערב במה שנעשה בבית. גם כאן מתוארת במפורש המעורבות של ה' המצליח את דרכו של יוסף.

מעורבות זו מתקשרת לאירועים הנוספים שחברו יחדיו כדי להגיע שוב לסיטואציה ייחודית:

"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְהָאֹפֶה לַאֲדֹנֵיהֶם לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם: וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים וְעַל שַׂר הָאוֹפִים: וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם: וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת יוֹסֵף אִתָּם וַיְשָׁרֶת אֹתָם וַיִּהְיוּ יָמִים בְּמִשְׁמָר" (שם מ', א'-ג')

בתזמון ייחודי נשלחו לבית הסוהר שני שרים, שבגלל מעמדם המיוחד זכו ליחס מכובד גם שם, ובשל הצלחתו של יוסף הוא זכה להיות משרתם האישי בבית הסוהר. כך רכש יוסף את אמונם, כך יכול היה לשאול אותם לשלומם, וכך שמע מהם על חלומותיהם ואף הציע לפתור להם את החלומות.

בסיפור אשת פוטיפר, כפי שראינו, מבחנו של יוסף היה ביחסו לאחיו. למרות התיקון שעשה, עדיין נדרש לשלם מחיר על הוצאת הדבה על אחיו. בסיפור בית הסוהר, הנושא המרכזי הוא החלומות. ממילא ברור, שפרק זה קשור לנושא החלומות של יוסף.

כאמור לעיל, העובדה שיוסף סיפר את החלומות לאחיו הייתה בעייתית מצד עצמה, ונוסף על כך, יוסף לא הזכיר שם שמים ולא תלה את הפתרון המובן של החלומות ברצון ה'. כעת, לאחר ששומע יוסף את שני החלומות של שר האופים, הוא אכן מתקן את הנקודה הזו, כאשר בראש ובראשונה מבהיר:

"וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף הֲלוֹא לֵא-לֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי"    (שם ח')

לכאורה, משפט זה תמוה למדי. במבט ראשון נראה כאילו יוסף טוען: את הפתרונות רק הא-ל יכול לפתור, ולכן ספרו לי את חלומותיכם, כמעט כאילו הוא רואה את עצמו כאל. ברור שלא לכך הייתה כוונתו של יוסף.

לכן, מסתבר שכוונתו הייתה כדברי רד"ק:

"כמו שהחלומות לו והוא יחלים בני אדם ומראה לו העתידות, כן לו הפתרונים, שישכיל בני אדם להבין דברי החלומות ופתרונם, שאם לא ימצא פותר חלומות יהיו החלומות לבטלה"    (רד"ק שם)

יוסף מציע אמנם את כשרונו לפתור חלומות, אך יחד עם זאת מדגיש שיכולתו זו באה לו מידי הא-ל. בכך גם כלולה ההבנה, שהגשמת החלומות תלויה ברצון ה'. בכך מתקן יוסף את סיפור החלומות לאחיו, שבהם לא הזכיר כלל את הרעיון שהכול מאת ה'.

כידוע, שני השרים מספרים ליוסף את חלומותיהם, והוא פותר להם אותם. פתרונו מתברר כאמתי, ופרעה נוהג בדיוק כפי שחזה יוסף:

"וַיָּשֶׁב אֶת שַׂר הַמַּשְׁקִים עַל מַשְׁקֵהוּ וַיִּתֵּן הַכּוֹס עַל כַּף פַּרְעֹה: וְאֵת שַׂר הָאֹפִים תָּלָה כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם יוֹסֵף"    (שם, כ"א-כ"ב)

אף על פי כן, הפרשה מסתיימת בפסוק שבמבט ראשון מפתיע:

"וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ"     (שם כ"ג)

גם בנקודה זו חוזר הדמיון שבין סיפור בית פוטיפר לסיפור בית הסוהר, ששניהם הסתיימו במפח נפש מסוים ליוסף. גם כאן מתבקשת השאלה מדוע. הרי יוסף נהג כשורה, הזכיר את שם ה', ומדוע התנהגותו הראויה לא זיכתה אותו בהתקדמות? מדוע נאלץ יוסף להמתין שנתיים נוספות?

רש"י נימק את שכחת שר המשקים כך:

"מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר 'אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים' (תהילים מ', ה'), ולא בטח על מצרים הקרוים 'רהב' (ישעיהו ל', ז')" (רש"י שם)

ברם, פירוש זה קשה. האם אין לו לאדם לעשות השתדלות לצאת ממצבו בדרכים טבעיות? על כן, ייתכן שניתן להציע הסבר אחר לתופעה זו.

דומה, שיש מילה אחת בעייתית בדברים שאמר יוסף לשר המשקים. לאחר שפתר את חלומו בצורה חיובית וחזה את החזרתו לתפקידו בידי פרעה, אומר יוסף:

"כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה: כִּי גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה כִּי שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר"   (שם, י"ד-ט"ו)

"וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה"? מה בא יוסף לרבות באומרו "וגם"? יוסף, מסתבר, מוסיף ומדבר על מה שקרה בארץ העברים. מדברים אלו משתמע, שיוסף עדיין איננו מכיר באחריותו למה שקרה בארץ העברים. אכן, 'גנוב גונב' יוסף משם, אך לומר שהוא לא עשה שם "מאומה", יש בכך מן ההכחשה העצמית.

האחריות על מכירתו אכן רובצת על אחיו, אולם יוסף איננו יכול לטעון שהוא לא עשה "מאומה". הבאת הדיבה של אחיו לאביו וסיפור החלומות שלו לאחיו, אינם יכולים להיחשב כ"מאומה".

נשים לב, ששני הסיפורים הכינו אותנו למשמעותה המלאה של המילה "מאומה". בפרשת בית פוטיפר ניכר, שיוסף יודע לסייג גם את ה"מאומה". על יחסו של פוטיפר ליוסף נאמר ש"וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל" (בראשית ל"ט, ו'), וכך אומר יוסף לאשת פוטיפר:

"אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ" (שם, ט')

משום כך, כאשר יוסף אומר "וְגַם פֹּה לֹא עָשִׂיתִי מְאוּמָה" ומתייחס גם למה שנעשה בארץ העברים יש משמעות לכך שאמר זאת ללא הסתייגות.

לשם כך, נדרש יוסף לשהות שנתיים נוספות בבית הסוהר, עד אשר תושלם התכלית החינוכית שלשמה נשלח לבית פוטיפר ולבית הסוהר.

*

בדרכו הארוכה מן הבור אל תפקיד המשנה למלך מצרים, עבר יוסף בשני בתים: בית פוטיפר ובית הסוהר. בשני הבתים הוא זכה להכרה מצד הדמות המרכזית במקום שנתן בו אמון מלא. בשני המקרים נבחנה אמונתו ב-ה' והוא עמד במבחן בהצלחה. ובשני המקרים, למרות ההצלחה, הוא צעד אחורה: הוא נשלח לבית האסורים מבית פוטיפר, ונשכח מלבו של שר המשקים לשנתיים לאחר שכבר נראה היה שהוא בדרכו לחופשי.

שני העיכובים נבעו מכך שיוסף עדיין נדרש לחוש על בשרו את מה שגרם לאחיו ולקחת על כך את מלוא האחריות. זאת, כדי שבבוא העת יוכל לשוב ולהתפייס מחדש עם אחיו, למען תהיה מיטתו של יעקב שלמה בטרם מותו.

 


[1]. למעט פרק א' בבראשית, שבו מילה זו מופיעה עשרים פעמים. אולם, יש לציין ששתים עשרה מהן הן כחלק מהביטוי השגרתי החוזר בכל ששת ימי הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר". משום כך, מבחינת הרצף הספרותי, אין דמיון לכמות הפעמים שהמילה 'ויהי' מופיעה בפרק ל"ט,  גם לא בפרק א'.

[2]. ראו למשל משלי י', י"ח: "מְכַסֶּה שִׂנְאָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר וּמוֹצִא דִבָּה הוּא כְסִיל". 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)