דילוג לתוכן העיקרי

ויקרא | 'כל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו'

קובץ טקסט

פרשת ויקרא פותחת בקריאת ה' אל משה:

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.

(ויקרא, א', א).

האות א' שבסוף המילה "ויקרא" נכתבת בספר התורה קטנה משאר האותיות. הסברים רבים נאמרו על מהותה של הא' הקטנה (אל"ף זעירא) במילה "ויקרא". בשורות הבאות נתייחס להסברו של ר' קלונימוס קלמן מקרקא (קרקוב), בעל ה"מאור ושמש". ר' קלונימוס פותח את התורה בהסבר המושג הבורח מן הכבוד:

...יש לומר הפירוש כך על פי פשוטו, על פי משנה דאבות כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודפת אחריו.[1] כי יש כמה מדרגות בבורח מן הכבוד. שיש בני אדם שחושבים בעצמם שמגיע להם איזה כבוד מחמת מעלותם שהם חכמים ולומדים ושאר מעלות, רק שבורחים מפני הכבוד מחמת שהם ענווים, זה אין נקרא 'בורח מן הכבוד'. אבל באמת צריך האדם באמת להיות שפל בעצמו, לידע גנות מדותיו, ולא ימצא בעצמו שום מעלה, הגם שרואה שבני אדם עושים לו כבוד - צריך להיות לבו נשבר בקרבו יותר ויותר ולחשוב בעצמו שאינו כדאי לכבוד זה; וכל שכן קל וחומר בן בנו של קל וחומר, שלא יחשוב בעצמו שמגיע לו איזה כבוד - זה האדם הוא באמת בורח מן הכבוד. ולזה הקדוש ברוך הוא רוצה שיהיה לו כבוד, כמאמר הכתוב (ישעיהו, נ"ז, טו) "אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא". כי מי שהוא מדוכה בעיניו, ויודע באמת בעצמו שאינו ראוי לשום כבוד - אזי הכבוד הוא נמאס בעיניו, ולזה הקדוש ברוך הוא בוחר בו שיהיה לו כבוד.

(מאור ושמש, פרשת ויקרא).

ר' קלונימוס מבחין בין שתי דרגות בבריחה מהכבוד. יש מי שחושב שמגיע לו כבוד, אבל בגלל מידת הענווה איננו רוצה לקבל כבוד. ישנה דרגה גבוהה יותר של בריחה מהכבוד, והיא כאשר האדם מודע לחסרונות שלו ומבין שבאמת לא מגיע לו כבוד, ובמדרגה זו היה משה רבנו:

והנה מצינו אצל משה רבינו עליו השלום שהיה שפל בעיני עצמו, ולא היה נחשב בעיני עצמו כלל שיגיע לו חס וחלילה איזה כבוד. ולזה בחר בו הקדוש ברוך הוא והיה לו כל הכבוד. ואיתא בזוהר הקדוש בפרשה זאת (חלק ג', ג.) בשעה שקרא הקדוש ברוך הוא למשה, היה יוצא הקול מלמעלה הצירוף של (ישעיהו, י"ג יב) "אוֹקִיר אֱנוֹשׁ מִפָּז", רק שמשה לא ראה רק הצירוף של "ויקרא". נמצאנו למידין, שתיבת "ויקרא" מרמז לצירוף "אוקיר", דהיינו כבוד, שהקב"ה עשה כבוד למשה שקרא אותו לבדו לבא אל אוהל מועד לדבר אִתּוֹ. ולזה מרמז הכתוב זאת באלף זעירא, דהיינו "ויקר אל משה", רצה לומר לכך זכה משה ליקר וגדולה, דהיינו כבוד גדול כזה, מחמת שהיה בעיני עצמו זעיר מאד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום...

(שם).

במשה רבנו התקיים מאמר חז"ל "כל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו": הקריאה האלוקית למשה רבנו הייתה בלשון "ויקר", שהיא לשון כבוד וגדולה; אך משה רבנו, בבריחתו מהכבוד, הבין זאת לא כ"ויקר" אלא כ"ויקרא". הא' נכתבה כאל"ף זעירא כביטוי למובן הראשוני של הקריאה שהייתה בלשון "ויקר".

ישנו סיפור חסידים מדהים על בריחתו של ר' זושא מאניפולי[2] מהכבוד:

צנוע ונחבא אל הכלים היה, כידוע, הרבי ר' זושא. כל מעייניו נתונים לעבודת ה', לתורה ותפלה וזיכוך המדות. לעצמו אינו צריך דבר ואינו דורש דבר. בתומו התהלך עם ה', מתרחק מהמון העם ומסתתר תמיד בקרן-זווית.

עני היה, מדוכא בייסורים, אבל תמיד מלא שמחה. עניני החומר והגוף זרים לו, ועל כן - מה חשוב לו אם יש או אין לו פרנסה די מחסורו? אם יכול הוא למלא פיו רינה להקב"ה, לעסוק בתורתו ולהרבות מצוות - אין אדם מאושר ממנו, והוא שמח בחלקו תמיד, ולא חסר לו כלום.

אכן, בביתו שורר המחסור, ואף כי גם בני-ביתו מסתפקים במועט, אבל העניות מצויה. ולא זו בלבד, אלא שבינתיים גדלה בתו והגיעה לפרקה, וכבר צריך להתחיל לחפש עבורה חתן מתאים, והרבי ר' זושא אין לו פרוטה וצרורו נקוב לצרכי יום-יום, וכיצד עוד יהיה לו כדי להשיא את בתו לחתן הגון?

אמת! הרבי ר' זושא איננו דואג, אבל רבו דואג עליו. ר' זושא מרותק כולו לעבודת הבורא שלו, אבל רבו מתבונן מרחוק בבעיות ביתו וב"צרת הבת", וכך הוא מזמין יום אחד את הרבי ר' זושא לחדרו ואומר לו: בת יש לך בביתך שהגיעה לפרקה, ואתה צריך להשיאה, ואני יודע בדיוק שאין לך פרוטה לפורטה ואין לך במה להשיאה, הרי לך שלוש מאות רובל, הטרח עצמך במטותא וסע לביתך, הבא את הכסף לזוגתך, תשתדלו ותתאמצו למצוא לה חתן הגון, ויעזור ה' שיהיה בהצלחה!

כאשר רבו פוקד עליו לעשות מעשה, אין רבי זושא משתהה לרגע. נוטל הוא מיד את מקלו ותרמילו, ובכיסו שלוש מאות הרובל, סכום הגון ונכבד בימים ההם, ויוצא לדרכו, אל ביתו.

הדרך ארוכה, וצריך לעשות חניות במקומות שונים, וכך הוא נקלע באחר-צהרים אחד לאחת העיירות. הוא פונה לאכסניה ומניח שם את צרורו, במגמה לפוש וללון שם, כדי להמשיך למחרת היום בדרכו.

והנה, רק הגיע לאכסנייתו, ולאוזניו מגיע קול המולה. צעקות וקולות של בכי מהולים יחד. הרבי ר' זושא רוצה לדעת מה מתרחש, מתעניין ושואל, וכזה הוא הסיפור:

אישה אלמנה גרה בעיירה ההיא, בתה הגיעה לפרקה, והשתדכה עם בחור, והיום הוא יום חופתה. הכול כבר מוכן לחתונה. הקרובים והאורחים, מקרוב ומרחוק כבר הגיעו, אבל דא עקא, האלמנה הבטיחה לחתן נדוניא בסך שלוש מאות רובל, והנה החתן דורש כי סכום הנדוניא יועבר לידיו עוד לפני החופה. האלמנה שהבטיחה, מוכנה הייתה מיד להביא ולשלשל לידיו את הכסף, היא הכינה את הסכום מבעוד מועד והחביאה אותו במקום בטוח בביתה, אבל - שוד ושבר! הלכו לבית להביא את המטמון, כדרישת החתן, אבל הכסף נעלם ואיננו, נגנב או אבד בדרך כלשהי, ולא די לה לאותה אלמנה אומללה בזה שהכסף אבד - אלא שהחתן מסרב ללכת לחופה!...

שומעת האם שהכסף שהחביאה במגירה סמויה בביתה נעלם, והיא מתעלפת. שומעת הכלה כי החתן מסרב ללכת לחופה, וגם היא מתעלפת. וכאשר מעוררים את האם ואת הכלה - גם הדודה מתעלפת. אין שיעור לבהלה שירדה על כולם. צעקות רמות של "הצילו" מתערבבות בצעקות "חפשו את הגנב", שיתו עצה איך להציל משפחה שלימה מבושה ואסון!

כאשר שומע הרבי ר' זושא את כל המתרחש, הוא ממהר אל המקום, נכנס ומשתיק את כולם בקול רגוע: שא, שא, אני מצאתי! אני מצאתי את הכסף האבוד! כמובן מאליו שכולם מפנים את עיניהם לאיש הפודה ומציל. הכסף נמצא! הכלי-זמר אינם משתהים לרגע אלא פוצחים מיד במנגינות עליזות והקהל נסחף אחריהן. לאחר כמה רגעי שמחה וששון פונים ואומרים לר' זושא: נו, איפה הכסף, הואל נא להעבירו לחתן כדי שנוכל לערוך את החופה במזל-טוב. משיב ר' זושא: וכי שוטה אני בעיניכם, שאסתובב עם סכום גדול של שלוש מאות רובל בכיסי? אלא מאי, השארתיו באכסנייתי במקום שמור ביותר, ומכם אני מבקש: היות ועלי להיות בטוח שהכסף שמצאתי הוא אכן שלכם, על כן, תנו לי נא סימנים מדויקים על הכסף, היינו כמה ממנו היה בשטרות של מאה, של עשרה ושל חמישה רובל, ואזי אשוב ואבדוק, ואם אמצא שהכול מדויק - מיד ארוץ ואביא לכם את הכסף. ואמנם כך קרה. האלמנה פירטה בדיוק את סדרי-הגודל של שטרות הכסף, הרבי ר' זושא שמע ויצא לדרך.

את דרכו עשה אז הרבי ר' זושא, כמובן, לחלפן בעיירה, כדי שימיר לו שטרות בדיוק לפי הסימנים שנתנה האלמנה. מקץ מחצית השעה חזר למקום החתונה, כולם מקיפים אותו מיד בסקרנות: נו, זהו זה ? ור' זושא מכריז בקול שמח וצוהל: זהו זה! מיד ניתנה שוב הפקודה: כלי זמר, לפצוח ולשמח! ושוב רינה וזמרה. כולם משמחים את עצמם ורוקדים מסביב לר' זושא. מילתא זוטרתא! כמו מלאך פודה ומושיע נראה להם, הציל עולם ומלואו...

הזמן מתארך, כולם עומדים ומצפים כבר שר' זושא יעמוד ויסלק את הסכום לידי החתן, אבל הוא משתהה משום מה. איננו ממהר. מתעשת אחד מן הנוכחים ופונה אליו: כמו אליהו הנביא הופעת אלינו! אתה מצאת את הכסף, ממש ישועה, אבל, צריך לתת את הכסף לחתן...

משיב ר' זושא: אמנם כן, מצאתי, וזה באמת הכסף, אבל אני רוצה "שכר- טרחה", קצת דמי-תיווך!...

כאן מגיבים כולם בתדהמה גדולה: מה? דמי תיווך? על השבת אבידה נותנים דמי-תיווך? כלום שמעתם מימיכם שיהודי ידרוש שכר-טרחה על השבת אבידה?!

אבל ר' זושא מתעקש: כן, אני רוצה, אני דורש זאת!...

המהומה היא גדולה. הזמן עובר. החתן נמצא כבר עם רגל אחת בחוץ, הוא דורש את שלו, ובלי זה - הוא עלול להסתלק בכלל. במצב זה מתערב כאן אחד הדודים ופונה בגערה לר' זושא, והפעם כבר איננו פונה אליו בדרך-ארץ, הוא כבר לא אליהו הנביא, אלא סתם אדם מן השוק: שמע נא יהודי, כמה אתה רוצה? כסבורים היו שלא ידרוש ולא יבקש אלא איזה חצי רובל או רובל שלם, אבל ר' זושא מדהים אותם בדרישתו: אני רוצה עשרים וחמשה רובלים, לא פחות!...

הסבלנות פוקעת לגמרי: מה? עשרים וחמישה רובלים, והלא עם סכום כזה אפשר לחיות כמה חדשים! והחתן, שמא תאמרו שהתרכך משהו? לא ולא! הוא תובע את מלוא הסכום שהובטח לו, שלוש מאות רובל מלאים! הרעש במקום מחריש אוזניים ממש. בא יהודי שעמד להציל אתן כל העולם, ועכשיו רוצה לקבור את כל העולם! איך זה יתכן?! זה צועק וזה גוער, לא רבי כאן ולא כלום, רק מאן דהוא שרוצה לחמוס ולגזול. עד שקם יהודי חכם אחד וצועק לתוך כל ההמולה: מה צריך לריב כאן, ניקח אותו לרב! וכך היה, עמדו ותפסו את ר' זושא וסחבו אותו בידיו וברגליו אל הרב ושטחו בפניו את כל הסיפור על שלוש מאות הרובל שאבדו והיהודי הזה שמצא אותם ועתה הוא לא מתבייש לדרוש שכר- טרחה של עשרים וחמישה רובל. שומע הרב ומתחלחל ממש: מה? כסף הוא דורש, ועוד סכום כזה? לא יקום ולא יהיה! אני פוסק: אפילו פרוטה אחת לא לתת לו! עליו להחזיר את כל שלוש מאות הרובלים!...

קם הרבי ר' זושא ואמר: אני באמת רציתי לקבל עשרים וחמישה רובל, אבל אם הרב פסק כפי שפסק - אין לי ברירה אחרת, קחו נא את כל שלוש מאות הרובל, ואחד הקרובים שהיה במקום מיהר להוציא מידו את הכסף, כשהוא פולט לעברו מלת גנאי ואף יורק על הרצפה לאות בוז על כל עסקיו של זה!

עברה תקופה מסוימת ורבו של הרבי ר' זושא נזדמן לעיירה. כמנהג העולם סר לערוך ביקור אצל המרא דאתרא. תוך כדי שיחה התברר לרב, כי אותו עובר-אורח עם מעשה שלוש מאות הרובל הוא תלמידו. לא שתק הרב ופנה לרבי ואמר: כך הם נראים החסידים של כבודו, מוצאים אבידה ותובעים שכר- טרחה על ההחזרה!...

הבין מיד הרבי מה בדיוק עשה הרבי ר' זושא עם שלוש מאות הרובל שנתן לו כדי להשיא את בתו. כשחזר לבית-מדרשו שלח וקרא לרבי ר' זושא ושאל: יקירי, מעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר? זה שנתת את הכסף - אני מבין. ראית שהולך לקרות אסון, עשית מה שעשית, מיהרת והצלת משפחה שלימה. אבל מה זה שביקשת עשרים וחמישה רובל "שכר- טרחה"?...

משיב ר' זושא לרבו ואומר: כאשר נכנסתי ואמרתי: מצאתי את שלוש מאות הרובל, בא אלי הבעל-דבר (הוא היצר הרע, הוא השטן וכו') והתיישב עלי בכל הכוח: זושא, הוא אמר לי, עשית מצווה כה גדולה, עין עוד לא ראתה! עוד לא זכה איש למצווה אשר כזו! הרגשתי בנפשי כי אני כמעט מתמוטט. התחלתי להתאבק אתו והצלחתי להתגבר עליו. ושוב, כשבאתי אל חלפן הכספים כדי להחליף אצלו את השטרות שיתאימו בדיוק לסימנים שנתנו לי, שוב בא אלי בכל מיני דיבורים כאלה ושוב הכרעתי אותו וניצחתיו. אבל כשהחלתי ללכת למקום החתונה כדי למסור את הכסף - הוא נפל עלי בצורה נוראה: אתה רבם של כל בני הגולה, אמר לי, אתה גדול הדור, יחיד הדור, ממש אין דוגמתך. כאן כבר הרגשתי שאינני יכול יותר לעמוד מולו. שלפתי את הנשק האחרון שהיה בידי: מה? כבוד התחשק לך? אני כבר אראה לך מה זה כבוד! ואז נכנסתי ואמרתי להם: כן. אני רוצה שכר-טרחה, וזכיתי ויצאתי בביזיונות וכך ניצחתי אותו, את הבעל-דבר, וניצלתי ממזימותיו להביאני חס וחלילה לגאות וגאון. תודה להשם יתברך על שעזרני בעת צרה!...

(שאל אביך ויגדך, ישראל שפיגל, ירושלים, תשנ"ז, חלק ראשון, עמודים, טז - כ).

 


[1]   הכוונה היא, כנראה, לציטוט שהובא בהערה הקודמת.

[2]   תלמידו של המגיד ממזריטש, ואחיו של ר' אלימלך מליז'נסק.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)